בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
רגל עצם
נכתב ע''י: סקיפי (IP Logged)
תאריך: 11:26 01/08/2004

היה לילה, עדוי כוכבים וריק להחריד. באוויר ליחשש בזדון רק השקט, שקט של יער ושל חושך, ושל תנים בקצה הצוק. סופרים בעלי רוח פיוטית מנסים לטעון שתנים מייללים לירח בגעגועים, דבר שלא יכול להיות, כמובן; תנים הרבה יותר מדי חכמים בשביל זה. אפילו באותו לילה לא היה ולו תן אחד שיטרח להקדיש את תשומת ליבו לגוש הסלע הקפוא, חיוכו לעגני, עגול ושבע רצון. תנים לא בוכים לירח; הם בוכים לעצמם.
ובקרחת יער עגולה, שהעצים כולם ברחו ממנה לפני שנים רבות יותר משיוכל מישהו לזכור – ישבה אישה זקנה על סלע, אל מול מדורה של גחלים לוחשות. היא לבשה, כמובן, סחבות אפורות, ולראשה חבשה מצנפת מחודדת. מעל הגחלים ניצבה קדרה גדולת מידות, שבעבעה והעלתה אדים. היה לה גם חתול.
"אי…" נאנחה הזקנה, והעצים גנחו בעליהם כתשובה.
והחתול אמר "מיאו," וגם "אסור לך לדאוג. מכשפות לא דואגות."
הזקנה הביטה בו בעיון. "ולך אסור לדבר. חתולים לא מדברים…" היא נאנחה "לפחות לא במאה הזאת."
החתול לא נאנח, כיוון שהיה חתול. "מיאו," אמר במקום. וגם "אני רעב."
הזקנה בחשה בשביעות רצון בקדרה, שהעלתה אדים שגרמו לאוויר להתעוות. החתול עיווה את שפמו בבחילה. "אפילו אם תבקש אני לא אתן לך לאכול מזה," אמרה הזקנה בנעימות. "מכשפות מגדלות חתולים, לא חלזונות."
החתול הצטמרר, והתרחק מעט מהאש. "את כבר לא מכשפה," אמר בחוסר התחשבות, וזאת כיוון שהיה חתול. הזקנה נעצה בו עיניים רושפות; אך לאחר רגע הרכינה את ראשה.
"פעם הייתי…" היא חייכה. "התזכור? הם פחדו ממני. הם תלו על דלתותיהם המוברחות שיני שום כדי להרחיק אותי…" היא צחקקה. "שום משובח ביותר. זה היה פעם, חתול…" היא נאנחה שוב. "היום אין מכשפות, אתה יודע. ואלה שפחדו מפנינו בעבר, יתנו לי נדבה היום אם אעבור על פניהם. ואפילו זה לא."
במורד השביל, ידע החתול, ניצבה העיר. עיר של אורות וקולות וחתולים. "מיאו," אמר, באין דבר אחר שראוי לאומרו.
"אני לא זקנה, חתול." אמרה הזקנה, והחתול שתק. הזקנה הפסיקה לבחוש בקדרה. באנחה שמטה את העלי הגדול שהשתמשה בו לשם כך. החתול הביט בה.
"אתה צודק," אמרה לאיטה. היא הפכה את הקדרה במאמץ, ותוכנה של זו נשפך ונספג בעשב. "לשם מה לי חלזונות? לשם מה לי שיקויים?" רוח חרישית החלה לשרוק. "שתקי," אמרה הזקנה בזעף, והרוח השתתקה בבהלה. "כן, זה עוד משהו," אמר החתול בניסיון לעודד אותה. "הנה, תראי; הרוח שומעת לך."
"הרוח?" ירקה הזקנה בבוז. "הרוח לא שומעת, חתול. נסית פעם לספר אמת לרוח? היא לא יודעת להקשיב. האנשים ידעו…" היא עצמה את עיניה. "כן האנשים ידעו, בימים שחיו בבקתות של עץ ופחדו מפני השלג."
"גם לנו היתה פעם בקתה," אמר החתול. "בקתה על כרעי תרנגולת…" בטנו השמיעה קרקור עז. "הייתי מעדיף להפוך לחילזון," אמר בעצב. הזקנה גירדה לו קצת מאחורי האוזניים. "אתה חתול. לא היה מוצא חן בעיניך לאכול חסה כל היום; גם לי זה לא נראה מהנה במיוחד." אמרה בחוכמה. החתול ליקק את כפתו בעצלתיים. "לך עדיין יש את הכשפים שלך," אמר. "ולי עדיין יש את הסיפורים שלי. עם כשרונות כאלה, נוכל להסתדר לא רע שם למטה; כמו יצורים מן השורה." הזקנה הביטה לתוך עיניו, עד שנאלץ להסב את מבטו. "אתה תמים, חתול." אמרה. "שם למטה נהיה קבצנית ישישה וחתול אשפתות; והאמן לי, התפריט שלהם לא מוצלח משל החלזונות."
החתול הביט בה בחוסר אמון. "אני מדבר. אני חושב," אמר. "ואני יכול לראות את העיר מכאן." הזקנה ליטפה אותו, מהראש עד לקצה הזנב, ביד כבדה כבדה, שהצל שהטילו קמטיה הובלט על ידי הגחלים. "אתה חתול אחד," אמרה. "הם – מאות אנשים. וכי חתול אחד יוכל להאמין חזק יותר מהם?"
"להאמין?" תמה החתול, כיוון שהיה אך חתול. "בסיפורים…" נאנחה הזקנה, שוב. "חשוב: אני מספרת אותך, חתול של מכשפות. הם מספרים אותך – סמרטוט פרווה, גנב, שורץ פרעושים…"
"איכס," אמר החתול בצמרמורת. "זה טיפשי!"
"כן," אמרה הזקנה בהרהור. "זה טפשי." הם שתקו עוד הרבה זמן, עד שהגחלים החלו לדעוך.

החתול נרדם, ראשו מכורבל בזנבו ואפו נוגע בבטנו המקרקרת. והזקנה הביטה בגחלים הגוססות, והאזינה לרוח שהחלה לשרוק שוב, חרש; וכשצלצל מגדל השעונים בעיר חצות, קמה ממקומה – שהרי זו שעה של מכשפות ושל מעשים של גורל. היא ניערה את גלימתה הבלויה ממחטי האורנים שדבקו בה והתמתחה, עד כמה שיכולה היתה בצורתה העקומה. היא שלחה מבט אחרון אל החתול הישן, שלמרות הכל היה עדיין חתול. ואז טיפסה אל המכתש שלה; ובעודה חותרת בו בעלי מעל לצמרות העצים התעורר החתול, התהפך וחזר לישון – ועם בוא הבוקר ירד אל עיר האנשים, וסעד את ליבו בינות לפחי הזבל.

וכשהיא מוחה את עקבותיה במטאטא חלפה בבה יגה, אחרונת המכשפות, על פניו שבעי הרצון של הירח - פניה למעלה, ולעולם לא בחזרה; וכל התנים בכו לה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  רגל עצם סקיפי 11:26 01/08/2004
  הבעיה העיקרית כאן NY 03:19 10/08/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.