בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
היום בו פגשתי את ה. ג'. וולס
נכתב ע''י: עמית ל. (IP Logged)
תאריך: 15:19 28/07/2004

האמת היא שלא ממש רציתי לצאת לטיול המטופש. חילופי העונות מקיץ אביך לחורף אפרפר היו אוטוטו בפתח, והאלרגיה שלי לעונות מעבר לא ממש עזרה. אבל בכל זאת, כדי לא לאמלל את אבא שגם ככה הפרידה הרשמית מאימא הכניסה אותו לדיכאון, החלטתי להיענות לבקשתו ולבלות קצת זמן איכות בבקתה חלומית שהשכיר באיזשהו חור פוטוגני, הרחק מניו-יורק המחניקה. אימא חשבה שהשינוי הקיצוני יועיל לבריאות הרופפת שלי מאחר והתקפות קוצר הנשימה החלו להופיע בתדירות גבוהה יותר, עד שבשבוע שעבר כמעט התעלפתי באמצע שיעור מתמטיקה של גב' רובינסון. המצב הזה של שני בתים נפרדים, ופגישות עם אבא עפ"י לוח זמנים היה לי ממש מוזר בהתחלה, וחששתי שאבא ינסה להיות מקורי בכל פעם שיגיע תורו ליהנות מהנוכחות המפוקפקת שלי ושל אחי הקטן, בעיקר כי כולנו יודעים איך זה יכול להיגמר.
היום דווקא התחיל בסדר יחסית. אימא ואבא נפגשו, החליפו מספר משפטים קצרים, כשהם עוטים על עצמם פרצופים מאופקים למרות התחושה שעוד רגע הם הולכים לזרוק אחד על השני מטאטא, אבא חייך בנימוס כשאימא אמרה לו לשמור עלינו, כאילו שאם היא לא תגיד לו לעשות את זה הוא ישכח אותנו בטעות באיזה יער, ויצאנו מלווים בשני תיקים, אח מתלהב ואבא עם המון רצון טוב.
"נו מרי-אן, אם אני אתעייף באמצע הדרך יש סיכוי שתחליפי אותי?" ראיתי את אבא קורץ לי מהמראה והחזרתי לו חיוך של רק עכשיו קמתי משינה, תן לי לפחות לנסות להתאושש לפני שאני מספרת לך על הכישלון הצורב שנחלתי במבחן הנהיגה השני. אחי שם את החגורה ופטפט עם אבא על הסרט האחרון שהם הלכו לראות יחד לפני שבוע בדיוק. עצמתי עיניים וניסיתי להעמיד פני ישנה.
"מה קרה, לא ישנת הלילה?" סינן אבא כשסיגריה תקועה בהטיה בתוך פיו.
"לא ממש. הגמד הזה השאיר את כולנו ערים כדי לראות איזו נפילת מטאורים מטופשת שלפי העיתון הייתה אמורה להתרחש בשתיים בלילה. אחרי שראינו כמה נצנוצים בסביבות ארבע לפנות בוקר העפתי אותו מהחדר והלכתי לישון".
"המממ.. נשמע מעניין".
"בטח" חשבתי לעצמי. עד סוף הנסיעה הוא גמר את כל הקופסא.
ירדנו מהאוטו, וגל ריח של ורדים או מה שזה לא יהיה שטף לנו את הנחיריים (ריח כזה נדיר לתפוס באזור בו אנו גרים בדרך כלל).
"נראה לי שהולך לרדת גשם" אמר אבא כשהוא שולח מבט ארוך לעבר שמים מעוננים במיוחד וכמעט שובר את הגב, "כדאי שנוריד את הדברים מהאוטו".
בחריקת דלת צורמנית נכנסנו אל תוך הבקתה שנראתה לא רע יחסית למשהו שנבנה לפני יותר מעשרים שנה.
"המממ.. זה קצת שונה מהקטלוג שהראו לי במשרד" אמר אבא בהרהור.
אתה בטח גם מתפלא שההמבורגר שאתה מזמין לא נראה בדיוק כמו בתמונה.. חשבתי. משום מה תחושה של דה-ז'ה וו חלפה במוחי, מה שגרם לי להתנער כמו חתול שעמד בגשם.
"מי בעד שנצא לטיול קצר בטבע, ככה, להכיר קצת את המקום?" אמר אבא בפתאומיות.
"הנה זה מתחיל" סיננתי, ובלי לחשוב פעמים רצתי לתא המטען, מחפשת בלהט אחר הערכה לעזרה ראשונה.

XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

בערכת העזרה הראשונה לא השתמשנו למרבה המזל, אבל התקפת ניקוטין חמורה תקפה את אבא באמצע ה"מסע" והוא נאלץ לגשש את דרכנו בעצבנות בלתי ניתנת לשליטה. וכך "טיול קצר בחיק הטבע" הפך למסע חיפושים של שעתיים וחצי אחר בקתת עץ זקנה שתקועה לה אי שם ביער. ברגע שהוא קלט ארובת עשן בזווית העין הוא וויתר על הרעיון של להגיע אתנו ממש עד לפתח הדלת ופשוט השאיר אותנו ביער, לא לפני שהצביע לכיוון כלשהו (שהיה בדיוק הפוך) ואמר לנו שהוא עוד מעט חוזר, ממש אחרי שימצא את תחנת הדלק עם מכונת הסיגריות שהוא ב-ט-ו-ח שראינו בדרך. אני ואחי הקטן הסתכלנו אחד על השני כשכל אחד חושב משהו בסגנון - דווקא לקח לו הרבה זמן יחסית - וצעדנו באיטיות לכיוון ביתנו החדש.

בסביבות 8 בערב, הספקתי לעבור מקלחת של מים קרים; גיליתי ששכחתי להביא את מייבש השיער האהוב עלי; שטאקי זה משחק ממש מעצבן בייחוד אם את עיוורת לצבע ירוק, ושהעצבים שלי רופפים כמעט כמו הקרשים מהם עשויה הבקתה הזאת. על-אף הקור שחדר פנימה התחלתי להזיע כמו מטורפת, זה לא היה חדש, אך עד היום איני יודעת ממי ירשתי את התכונה המקוללת הזו, ותמיד שנאתי את העובדה שפרט לאחי הקטן אף אחד אחר לא סבל מכך במשפחה.
כיוון שכל הפסטורליות הזאת גרמה לי להרגיש כמו אישה בת 97 שמצאה לה מקום למות בשקט, החלטתי לעשות מעשה. סיבוב עיקש של כפתור ההפעלה של הרדיו חשף לאוזניי דיווח מוזר – "גברותי ורבותיי, דיווחים מקנדה מצביעים על שלוש התפרצויות שנצפו על כוכב המאדים. כאן, קרוב לבית, מגיע דיווח מיוחד מט'רנת'ון, ניו-ג'רזי. לפני שעה קלה נפל עצם בוער, עצום בגודלו, על חווה בגרוברס ניל, ניו-ג'רזי. מניחים כרגע כי מדובר במטאור".
"מה הוא אמר?" שאל אחי הקטן בזמן שהוא זורק כמות בלתי פרופורציונלית של עצים שאספנו בדרך לתוך האח הקטן והעתיק.
"תגיד לי אתה מפגר, מה אתה עושה?! בסוף לא יישארו לנו עצים, ועם העייפות שלי אתה תהיה זה שייצא להביא לנו עצים חדשים, ובהתחשב בגשם שיורד עכשיו בחוץ משהו אומר לי שיהיה לך קשה למצוא עצים שגם *יבערו!*".
אם הייתי מאבחנת מכשירי אלקטרוניקה כמו שקוראים לזה היום, הייתי מכריזה על גווייתה של הקופסא החומה והבלויה במידה מצערת של ה- So Called רדיו - כפיסת ארכיאולוגיה מושלמת, ולכן העובדה שהיא עדיין השמיעה קולות מבעד לחורים הסתומים-צהובים שלה סקרנה אותי כשלעצמה. הדיווח, שכעת הפך היסטרי ומבולבל, העביר בי צמרמורת חדה שאט אט חלחלה לתוכי והפכה לחרדה נוראית - "גבירותיי ורבותיי מדובר באירוע המבעית ביותר שבו חזיתי" - צעק הקול מהרדיו - "רגע.. מישהו זוחל החוצה מתוך העצם. מישהו.. או משהו.. זה נראה כמו עיניים או אולי אפילו פנים שלמות. אלוהים אדירים משהו מזדחל מתוך הצללים כמו נחש אפור.. הנה עוד אחד ועוד אחד.. הם נראים כמו מחושים של עצם גדול יותר, והנה אני רואה כבר את הגוף כולו, הוא גדול כמו דוב, בוהק כמו פיסת עור רטובה. אבל הפנים, גברותיי ורבותיי, פשוט אי אפשר לתאר את זה.. אני ממש מכריח את עצמי להביט בו על אף האימה: עיניים שחורות וזוהרות כמו נחש מצרי קדום, ריר נוזל מהשפתיים הרוטטות של הפה המחודד, המפלצת או.. מה שזה לא יהיה בקושי יכולה לזוז, ונדמה שמשהו מכביד עליה, אולי כוח המשיכה. המפלצת מתרוממת, הקהל נסוג אחורה, כנראה שהם ראו מספיק, זו פשוט חוויה יוצאת דופן, קשה לי למצוא את המילים לתאר אותה".
אחי הדביל הואיל בטובו להניח את העצים וחייך לעברי בזחיחות כל-כך דוחה, שאם לא הייתי עומדת בתנוחה סטייל אשת לוט, הייתי וודאי עושה משהו בנידון.
"ומה אם אנשי מאדים באמת משתלטים על מנהטן?" (לא מאמינה שאני אומרת את זה).
"נראה לךְ? זו סתם עוד מחווה מטופשת לאורסון וולס. אף אחד לא יכול לעשות את זה כמו אורסון. הבנאדם היה גאון".
לאחר תהיה קצרה עלתה בי תובנה שמשום מה אני בטוחה שזו אינה הפעם הראשונה שחשבתי עליה - "אני חושבת ש'מלחמת העולמות' הייתה הטעייה. כמו הסיפור על הילד שצעק זאב – זאב".
"מצטער, לא מכיר".
"עוד רגע הלסת שלי צונחת לרצפה מרוב הפתעה. בכל אופן, זה סיפור על ילד ששיגע רועה צאן אומלל בכך שהוא לא הפסיק לצעוק 'זאב, זאב' כדי להבהיל אותו. פעם אחת הוא עבד עליו, פעם שניה הרועה חשד שעובדים עליו אבל התפתה וגילה שאכן עבדו עליו, בפעם השלישית זאב בא וטרף את הכבשים אבל הפעם אף אחד לא האמין לילד כי כולם היו בטוחים שהוא משקר".
"פעם גנב תמיד גנב. אני אמור לצפות לאיזה פאנץ' מפוצץ או שאת סתם שמחה לראות אותי?"
"אני אף פעם לא שמחה לראות אותך. אבל אם תחשוב על זה, בדיוק אותו דבר יכול לקרות עכשיו".
"מצטער, כבשים אף פעם לא היו הקטע שלי".
"טמבל, לאורסון וולס כבר עשו 'מחווה' ב-49, בקוויטוֹ! אנשי תחנת הרדיו המרכזית מיקמו את ההתרסקות של אנשי המאדים סמוך לעיר הבירה. כל האזרחים יצאו אל מחוץ לבתים היישר לתחנת הרדיו והעלו אותה באש. המשטרה שהוזעקה למקום הגיעה באיחור, כיוון שכל הניידות היו מכוונות לאתר ההתרסקות. בסוף 20 מאנשי התחנה נהרגו. זה טיפשי לעשות לו דבר כזה שוב".
"אז מה את רומזת.." - הוא התמהמה - "שעכשיו זה הדבר האמיתי?"
שתיקה נפלה. לאחר כמה דקות, כשברקע הרדיו ממשיך לצרוב את אוזננו, עלתה בי לפתע מחשבה איומה – ניו-יורק; אימא; לבד; חייבים להזהיר אותה! אבל מה כבר אפשר להגיד לה? "אימא כנסי מהר למקלט לפני שיצורים עם מחושים יצאו מהחלליות הקטנות שלהם ויהרגו אותך עם רובי לייזר?!" אלוהים, זה לא הגיוני. חוץ מזה, מאיפה אני אמורה להשיג טלפון במקום הארור הזה..
"מרי-אן, אנחנו צריכים לחפש את אבא, הוא כבר ידע מה לעשות" אמר אחי התמים; באותו רגע לא ידעתי אם לצחוק לו בפרצוף או להעמיד פנים שהתחרשתי ופשוט לא להגיב, כרגיל.
"התיאוריה שלך מעניינת אבל יש משהו שאני לא מבין".
"רק משהו?" גיחכתי.
"איך אורסון וולס יכול היה לדעת שזה מה שיקרה?" הוא שאל מבלי להתייחס לטון המלגלג.
"זו בדיוק הנקודה - אורסון וולס מעולם לא יכול היה לדעת שזה מה שיקרה. הוא אפילו לא כתב את "מלחמת העולמות", זה היה תסכית רדיו. מי שבאמת כתב את 'מלחמת העולמות' היה ה. ג'. וולס. מה מצחיק?"
"ראיתי אותו פעם בפרק של 'לויס וקלארק'. היה לו איזה קטע עם מכונות זמן, לא?"
"כן, הוא כתב ספר בשם 'מכונת הזמן'".
"נדמה לי שראיתי את הסרט. זה סיפור על מדען שממציא מכונת זמן וחוזר אחורה כדי להציל מישהי שהוא מאוהב בה".
"אידיוט, אני מכירה את הסיפור. ומה שבטוח זה שה. ג'. וולס לא המציא שום מכונת זמן כי אם הוא היה יודע שסמנתה ממבה הולכת לשחק בסרט שמבוסס על ספר שלו, הוא מזמן היה חוזר אחורה ורוצח אותה".
"ומי אמר לך שהוא לא המציא מכונת זמן?"
"כי אני חושבת שאם הוא היה ממציא כזה דבר, היינו יודעים".
"ואולי אנחנו כבר יודעים".
"איבדתַ אותי.."
"ידעת ש'בחזרה לעתיד 2' חזו את הזכייה של ה"מרלינס" ב- World series, 10 שנים לפני שלפלורידה הייתה קבוצת בייסבול בכלל? מי מבטיח לך שזאת לא קריצה של היוצרים למה שקרה באמת..".
"לאן אתה חותר?"
"מה אם ה. ג'. וולס לא היה סופר מדע בדיוני. מה אם הוא היה.. היסטוריון? אולי 'מלחמת העולמות' היא לא פיקציה. חשבת מה היה קורה אילו וולס אכן המציא מכונת זמן, נסע לעתיד, הגיע להווה שלנו, ותעד את הפלישה של אנשי המאדים. הלא אף אחד לא באמת יודע מאיפה מגיע כל המדע הבדיוני הזה".
"ונניח שאני אלך אחר תיאוריית הקונספירציה האוונגרדית שלך, אדם כמו ה. ג'. וולס כבר היה טורח להזהיר אותנו, הוא היה עושה משהו כדי למנוע את זה - הבנאדם המציא מכונת זמן מזורגגת! אני בטוחה שהמגלומניות שלו התנפחה לממדים מספיק גדולים כדי לגרום לו לחשוב שהוא יכול להציל את עתיד האנושות".
"לדעתי, אם הוא היה מכריז שיצורים מהמאדים עומדים לתקוף את כדור-הארץ בעוד X שנים, הוא היה נחשב לעוד תמהוני שהתחרפן לו השכל כמו גלילאו. זו הסיבה שהוא כתב את הספר. הבעיה היא שבגלל אורסון וולס, אנשים לא ייקחו דיווחים כאלה ברצינות".
"אז לפי הדברים שלך, אורסון וולס אחראי על קץ עידן האנושות, זה מה שאתה אומר?"
"במידה זו או אחרת כן".
"יופי. אני בטוחה שהוא היה שמח לשמוע".

XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

לאחר בהייה ממושכת בחלל, אחיה כיווץ לפתע את עיניו.
"שמעת את זה?"
"מה אתה רוצה, עכשיו?" אמרה מרי-אן מבלי שהסיטה את מבטה מעל דפי הספר שקראה.
"שמעתי רעש מהמרתף".
"כל החיים שלך אתה שומע קולות. אולי זה אנשי מאדים שבאו לנחות" אמרה משועשעת מעצמה.
"מרי-אן זה לא מצחיק". הוא עצר לרגע, "מצד שני, זה תמיד יכול להיות עכברושים מלוכלכים, שבאו לחפש משהו לנשנש". מרי-אן הניחה את הספר על הארץ ונעמדה.
"מישהו מאתנו צריך לרדת למטה ולבדוק" קבעה במהירות.
"מה את מסתכלת עלי? ולמה מישהו מאתנו, מה תעשי בדיוק אחרי שאני ארד למטה, תשמרי על הבית עם ספר של סטיבן קינג בכריכה קשה?"
"אתה חתיכת קרצייה אתה יודע את זה?".
השניים זחלו באיטיות על גרם המדרגות המעוקלות. הרעש שעלה מהן הוביל אותם לחשוב שאולי לא היה זה רעיון כל-כך טוב אחרי הכל, שכן קיים סיכוי גדול יותר שהמדרגות יקרסו תחת רגליהם מאשר למצוא חיזר עם מחושים במרתף הטחוב.
כשנכנסו פנימה, הם לא ראו דבר. ריח של עובש נדף מקופסת עץ ישנה ששכנה צמוד למיטה מטונפת שהייתה מכוסה בעלים צהובים. הם הביטו דרך החלון השבור וצפו בעורבים שחורים מביטים לעברם. הנערה שלחה את ידה אל מתג החשמל שניצב סמוך לדלת והרימה אותו. הבזק אור הופיע בעוצמה, כמו מכת ברק, שוטף את החדר בהילה לבנה ונעלם.
"נראה לי שהנתיך נשרף. מישהו יצטרך לעלות ולהביא נר או משהו".
אחיה הביט בה בעיניים מצועפות. אפשר היה ממש לראות כיצד מוחו מעבד את תחושותיו, יוצר מהן תפילה חרישית אשר תמנע ממנו את ההזדמנות להתעמת עם שדיו הפרטיים במקום המאיים הזה.
מרי-אן התקרבה ולחשה באוזנו "אתה מכיר את ההרגשה, רגע אחרי שאתה מכבה את האור.. לשבריר שניה נדמה לך שראית משהו.. דמות בלתי מוגדרת שקשה לך להסביר. אתה עומד קפוא במקום, מקשיב לנשימות הגוברות של עצמך, ולא מן הנמנע שתחלוף בך המחשבה להדליק את האור ולראות מה מסתתר שם מאחורי הצללים. 'אבל זה טיפשי' אתה אומר ומעלה חיוך מזויף על פניך.. אך עמוק בפנים, היכן שהמחשבות עדיין לא עברו את סינון המודעות הראשוני שלך, אתה יודע שזה שם, וברגע שתהיה הכי פחות מוכן, זה יבוא לרדוף אותך".
הנער פלט אדי קור מפיו, והחל לרעוד מעט.
"חכה כאן אני כבר חוזרת".
מרי-אן חלפה על פניו, רגע לפני שיכול היה להוציא הגה. לא שהיה עושה זאת כמובן, להראות לאחותו ניצנים של פחד היוו איום על גבריותו המתפתחת בגילו הצעיר ועדיין, הוא הרגיש משותק. הוא האזין לקול צעדיה של אחותו מכיוון המדרגות כשאור קלוש הבוקע מלמעלה מאיר במעט את פתחו של החדר, חושף חלקי רהיטים בלויים ודיוקן של גבר שאת פניו לא הצליח לזהות. השניות שעברו מאז עלתה מרי-אן חזרה למטבח מתארכות כמו סרט של לארס פון-טרייר, חשב לעצמו. הוא חשש לזוז שלא להיתקל במשהו ולשבור את הרגל בנוסף לכל הצרות.
"טוב שנזכרת לחזור!" אמר כשנימה של כעס השתרשה בקולו שלא במתכוון.
"אולי גם תרביץ לי?"
"לא יכולת להביא נר יותר נורמלי? בקושי רואים עם זה משהו..".
"זה הכי גדול שהצלחתי למצוא. אתה רוצה שאני אעלה לשם שוב?" אמרה לפתע.
"לא.. זה אמממ.. בסדר, נסתדר כבר, איכשהו".
בגדים ישנים, קופסאות שימורים עתיקות וכמה חפצים לא מוגדרים נחו על הארץ מפוזרים לכל עבר. ריח מבחיל של משהו שהתוקף שלו נגמר במאה הקודמת הציף את האזור.
"אלוהים איזה בלגאן.." מלמל האח הקטן.
"משונה, הייתי בטוחה שאתה רגיל לזה".
אחיה אימץ את נחיריו בפעולות הסנפה נמרצות, "אני חושב שזה מגיע מהרצפה.." אמר בטון ספקני, מחכה לאישור.
"מה מגיע מהרצפה?" הביטה בו בתימהון.
הוא התכופף ומישש בד מאובק וצמרי, משיכה זהירה לכיוונו חשפה פס שחור שהתכסה בענן אבק שנחת עליו מהשטיחון. הוא העביר את אצבעותיו לאורכו וגילה כי הוא מתמשך לכיוונים נוספים. כשחזר לנקודת ההתחלה פסק בביטחון "יש כאן ריבוע!".
"אינשטיין!!" צעקה מרי-אן מעבר לכתפו ורכנה לעבר התגלית המרעישה.
"זה לא סתם ריבוע, פגר, זה חור! יש חור ברצפה!".
"מרי-אן כל העניין הזה לא מסעיר אותך?"
"בטח שמסעיר! אני מרגישה ממש בתוך פרק של ננסי דרו" אמרה כשהיא מביטה לעברו באדישות.
"אני לא מתקרב לשם, עוד שאיפה אחת מהדבר הזה ואני מקיא".
"רק זה חסר לי..".
הנער התרחק בהיסוס בעוד אחותו נאבקת להרים את מכסה העץ הכבד בעזרת קורה שהצליחה לתחוב לאחד החריצים. בתום פרק זמן לא מוגדר, חריקה צורמנית שלאחריה קול נפץ מחריש אוזניים העידו על התקדמות משמעותית. בזהירות רבה החדירה את ראשה מבעד למסך השחור שכיסה את הפתח הצר.
"את רואה שם משהו?"
"המקום הזה אפל יותר מהמוח שלך, זה חסר טעם.. אני צריכה אור".
בגישוש מפוזר העבירה את ידה לאחור וחטפה את הנר. היא הניעה אותו בתנועות סיבוביות, מנסה ללקט כמה שיותר פיסות חלל מוארות שיאפשרו לה ליצור את התמונה שתבהיר לה את שרואות עיניה, או אם לדייק - את מה שהן לא רואות. פיסות בד מרופטות, האם זו חולצה? עשבים שבורים, אויר חם ודחוס, וודאי לא מקום שניתן להימצא בו זמן רב מידי. היא הסיטה את הנר במהירות.
"שיט!"
"מה קרה?"
"אני חושבת שיש כאן מישהו" אמרה בקול מהדהד.
"מה? על מה את מדברת?"
פניה של מרי-אן החלו להתעוות בהבעת גועל. היא הבחינה בגולגולת מעט מפוררת, ששילחה בה מבט ריקני, אבוד, מתוך שני חורים שחורים וחלולים. תחושת חלחלה עברה במורד גרונה, כמו בלעה משהו רקוב במיוחד, מתערבלת ופורצת החוצה כגל חולף של צמרמורת השוטף את גופה.
"את רוצה שאני אלך להזעיק אמבולנס?"
"יש לי הרגשה שקצת מאוחר מידי בשביל זה".
"אף פעם לא מאוחר מידי".
"מה אמרת?"
מבלי ששמו לב החל השקט המקפיא להתחלף בצלילי הרדיו אשר נשמעו מתגברים בהדרגה, ממלאים את כל הבקתה בצלילי קריינות דהויים, מלוכלכים ברעשים והפרעות שבצבצו ברקע. ואולי היה כך המצב במשך כל אותו הזמן, ופשוט לא שמו לב - כמו מטוטלת שעון המכה בחוזקה בכל פעם שחולפת שעה, וכעבור שעות רבות משתלב הצליל בשאון מוסיקת המציאות עד כי אינך מבחין בו.
"חשבתי שאמרתי לך לכבות את הרדיו" צעקה כשראשה עדיין טמון באפלה שמתחת לאדמה.
"מרי-אן.."
"רגע.."
"מרי-אן.."
"מה אתה רוצה?" נבחה לאחר שסוף סוף הואילה בטובה להסתובב לכיוונו, נועצת בו מבט שורף.
"באמת כיביתי אותו".

XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX

כשרצנו חזרה למעלה נאלצנו לאטום את האוזניים. מששתי את הקופסא המכוערת, עיני עדיין כואבות מחזקת החשכה, מצאתי את כפתור הכיבוי וסובבתי אותו עד סופו. להפתעתי, המכשיר המשיך לעבוד.
"משהו כאן לא בסדר.." מלמלתי כשאני סוקרת את הדבר המסורבל לאורכו ולרוחבו.
"תנמיכי את זה, זה קודח לי בשכל!".
"אז תזהר שהוא לא ישפך לך החוצה" או מה שנשאר ממנו לפחות.. חשבתי.
עיני ריצדו במהירות עד שננעלו על כפתור הווליום, אך סיבוב מהיר לכיוון המתבקש לא הניב דבר. הרגשתי שהגרון שלי מתייבש, שאין לי אויר. המוח שלי החל להסתחרר.
"מרי-אן תכבי את הרדיו הזה כבר!"
"תפסיק להגיד לי מה לעשות! אתה חושב שעור התוף שלי עשוי מפלדה? זה מפריע לי בדיוק באותה מידה, אבל הדבר המחורבן הזה לא מגיב לכלום, אני אפילו לא יודעת על מה הוא פועל בכלל" ניסיתי להרגיע את עצמי אך למרות מאמציי הכנים לא הצלחתי לחשוב על שום דבר חיובי. לפתע חשנו במשב רוח מתפרץ מתוך קומת המרתף, הברקים הרעימו בחוץ, מלווים את טיפות הגשם שדפקו על גג הבקתה. כל הקונצרט הזה יכול היה להיות חגיגת טבע חביבה למדי אלמלא תסכית הרדיו הבלתי נגמר שלא הפסיק להתגבר ולצלצל לנו באוזניים, כאילו רצה שנשמע משהו שנמצא מעבר לתחום ההגיוני של טווח השמיעה האנושי.
בזווית העין נעה למולי דמות ולפני שהצלחתי לשחרר צעקה היא ניפצה את מכשיר הרדיו לרסיסים בעזרת אלת בייסבול. אורות לבנים ונתיכים בורקים זינקו מתוך המכשיר כמו זיקוקי דינור. אבל התסכית.. התסכית עדיין המשיך להתנגן. אחי עמד המום, מביט בחתיכות מפוזרות על הרצפה. לאחר כמה רגעים תפסתי אותו ביד ורצנו יחד החוצה, מקפצים על הדשא הרך כשהגשם שוטף את גופנו. חששותיי התאמתו. התסכית של "מלחמת העולמות" לא הגיע מהרדיו. הוא מגיע מאתנו, מתוך המוח שלנו ועכשיו עלינו למצוא את כפתור הכיבוי שלו לפני שנתפוצץ כמו שני רימוני קרב.
"זה לא מפסיק" אמר אחי, מנסה להילחם בטיפות המים שמשבשות את מלותיו.
"אני יודעת, משהו קורה כאן. אולי.. אולי מישהו מנסה להגיד לנו משהו" אמרתי, מרגישה כיצד המחסומים במוחי נפתחים ומתמלאים באפלה.
"אתה זוכר מתי התחלנו לשמוע את התסכית שוב?" שאלתי, מנסה למצוא קצה של חוט.
"אני חושב שזה היה כשהיינו במרתף עם – "
"הגופה! איזו מטומטמת, איך לא חשבתי על זה עד עכשיו! שק העצמות המסריח הזה מנסה להגיד לנו משהו" צלילי הכינורות שבראשי נחלשו מעט.
"יופי סקאלי, עכשיו תוכלי להסביר לי למה אני שומע את אורסון וולס משדר לי מתוך האונה השמאלית?"
"זה צריך להיות קשור בשידור המקורי של "מלחמת העולמות". משהו קרה כשזה שודר בפעם הראשונה. אני יודעת שהמון אזרחים שלא שמעו את השידור המקורי מההתחלה נכנסו לפאניקה וברחו מהבתים כי הם היו בטוחים שאנשי המאדים באמת תוקפים את ארה"ב –" התחלתי לגולל את הסיפור.
"אבל מה עם אלה שהסתתרו בתוך הבתים?"
כעת, בשתיקה שנגזרה עלינו, יכלתי לשמוע את טפטוף הגשם ביתר בהירות, מרגישה כיצד הוא מתערבב בזיעה הקרה שכיסתה את גופי ושוטף אותה מעלי. אנחנו מתקרבים. הסתכלתי באחי וראיתי שהוא חושב את אותו הדבר - מה אם הבנאדם שנמצא במרתף היה כל-כך מפוחד מפלישת אנשי המאדים עד שהוא רץ להתחבא. ואיפה יותר טוב להסתתר אם לא בתוך תא סודי השוכן ברצפת המרתף? אבל עדיין משהו לא מסתדר לי.
"איך לא מצאו אותו עד היום? למה אף אחד לא הגיע למקום והוציא אותו משם? למה דווקא אנחנו?" מצאתי את עצמי חושבת בקול רם.
מבעד לקולות הדיווח המבוהלים הבחנתי ברחש נוסף. משהו שקשה להגדיר, מעין נהמה לא ברורה. עצמתי את עיני, משתדלת לזנוח כל פעולה אחרת מלבד הקשבה. ניסיתי להתרכז, להתעלם מכל מה שסבב אותי ולהיכנס פנימה, לחדור מבעד לפני השטח - יש שם משהו, אני מרגישה את זה, אני מוכרחה לשמוע. גופי רעד, נשרף מבפנים, נוטף עוד ועוד מים. ניסיתי לבודד את הצלילים, להדליק את האור שיסלק את החשיכה. פקחתי את עיני. אחי נפל רכון על הקרקע, שיערו הרטוב דבוק למצחו והוא נאבק. הוא שילח בי מבט ארוך וחודר ולפתע שמעתי - מאחורי קולות ההמולה וקריאותיו הנמרצות של הכתב הסתתר לו בכי של ילד. תחושת ייאוש וחוסר אונים עלו מצעקות אטומות הנאבקות בגלי האתר המאיימים להטביען. "לא.. בבקשה!! הוא לא יגלה לאף אחד!!". הטיפות הכבדות סטרו על פני. הנהמות נחלשו, נדמה שהן דועכות לאיטן. לפתע קול חבטה חדה וחזקה פילח את אוזניי. האוויר נטש את ריאותיי, הותיר אותי חסרת נשימה, ממש כמו בשיעור של גב' רובינסון, ממש כמו ערב לידתו של אחי, ממש כמו משחק המחבואים בגיל 12 ממנו הובהלתי לבית החולים.
מבלי לחשוב, נעמדתי על רגלי ורצתי מבלי לראות. ידעתי שאני מכירה את הדרך, ידעתי שצעדתי בה עשרות פעמים, שאין שום סיכוי שבעולם שהכל רק חזיון תעתועים, בדיחה לא מוצלחת של הגורל, שכמו בכל סיפור גם כאן מגיע שלב הקתרזיס. זינקתי לתוך המרתף כה מהר עד שלא הרגשתי ברצפה. הבטתי פנימה לתוך החור ולפתע לא יכולתי לזוז. השידור עמד להסתיים, הרגשתי חלשה, משותקת. הכרחתי את עצמי לקחת שוב את הנר ולקפוץ פנימה. תחושת החנק המוכרת כל-כך, סגרה עלי מכל כיוון. הפעם כבר יכולתי לראות היטב. שתי גופות שכבו יחד האחת ליד השניה, מחזיקות ידיים קטנות ושבריריות שבעבר קרמו עור וגידים. השידור פסק. הרמתי את ראשי לעבר הפתח ומצאתי את אחי מביט לכיוונו. כעת ידענו, יהיה מי שיהיה אשר כלא אותנו שם, עכשיו אנו חופשיים - סוף-סוף יכולתי לנשום לרווחה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  היום בו פגשתי את ה. ג'. וולס עמית ל. 15:19 28/07/2004
  סיפור יפה! חגי הלמן 15:16 02/08/2004
  המד''ב מאחוריו מרתק ! החתול העובר דרך שמלות 01:35 03/08/2004
  ארוח = ארוך ! (נו טוב כתבתי הרבה).[[ל''ת]] החתול העובר דרך שגיאות 01:37 03/08/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.