בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
סיפור קצר - אשמח לתגובות (חדשה פה)
נכתב ע''י: סקיפי (IP Logged)
תאריך: 04:16 27/07/2004

שלום... אני חדשה, עוד לא מכירה כל כך את החוקים - אז אם אני מפשלת, סליחה מראש.
---------------------------------------
בבואות

"יש לך לכלוך מתחת לציפורניים," אמרתי. כלנית הרימה את אצבעותיה אל מול פניה והביטה בהן בחוסר עניין, אחת לאחת. לבסוף כרסמה ציפורן נבחרת. "דג," קבעה בנימה משועממת מספר שש. "מארוחת צהרים. של אתמול." השמעתי חצי שיעול צרוד. "גבירתי, זה, איך לומר… לא ראוי, ו – " היא נעצה בי את המבט הכחול זעוף הגבות שלה, שדומה שנשמר במיוחד עבורי. השתבללתי חזרה לפינתי ושבתי לרקום. כלנית, ידעתי, הביטה בי עוד שניות ספורות, וחזרה לבהות בכלוב המסורג. בכלוב ישב יונק דבש קטן וירוק, על מקל. ברגע זה הוא ניקה את עצמו בזהירות, מאחורי רגלו השמאלית. כלנית בהתה בו. "כלוב," שמעתי אותה אומרת בשקט. הרמתי את מבטי. זה היה התפקיד שלי, אחרי הכל; וכמה נעיצות עיניים זעופות לא ישנו זאת. "אלה החוקים," הודעתי לה בקול מונוטוני – היחיד שידעתי לדבר בו, בעצם. "וזה מה שמותר לך. את יכולה לחכות, ודי. לא אני קבעתי את זה, את זוכרת." היא השתרעה על סדין המשי החלק, הוורוד, ששתינו לא סבלנו. "לא ביקשתי להיות נסיכה," אמרה במרדנות. "זאת לא אשמתי." "ובטח שלא אשמתי." אמרתי.
זה הרגיז אותה, כנראה. היא קמה בתנועה חדה ממיטת האפיריון, ופסעה בצעד עצבני לקצה השני של החדר. אחר הסתובבה, פסעה חזרה לכיוון המיטה, ונעצרה מול החלון המסורג. בעדו נשקף נוף חצוי – אתם יודעים, ההרים האפלים שלי, ואחריהם היערות הירוקים, האירופאיים משהו, שהיו שייכים לכלנית. שביל מתפתל חצה אותם בנקודה הרחוקה ביותר שיכולתי לראות. במין תעתוע מוזר, הקו המבדיל בין שתי תצורות הנוף היה כזה שלא ניתן להביט בו; נדמה שמרקם המציאות בו קופל באכזריות והושלך הצידה – כפי שכלנית נוהגת בצעיפים שלה, בהתקף של זעם. אנחנו מכירות די טוב, אני וכלנית. היא נמצאת אתי די הרבה זמן. וכל עוד היא עצבנית, אני יכולה לדעת שהכול בסדר.
"השביל ריק," התלוננה. "כן, אני יכולה להרגיש". אמרתי. מילה מוזרה, להרגיש. אבל כלנית לא מכירה מילים אחרות, ורק כך יכולנו לדבר. "משעמם לך." אמרתי. כלנית צחקה בעצבנות. "את ממש חכמה היום," רטנה. היא הרגיזה אותי, לפתע; באמת הייתי הרבה יותר חכמה ממנה, והרבה יותר מבוגרת; סבלתי כבר שבוע מכאב ראש, שנגרם, לדעתי, מהתלונות הבלתי פוסקות שלה; וידעתי שטוב שהיא מרגיזה אותי, כי לו היתה שמחה – היה זה סימן שהסוף מתקרב. "לא היית חייבת לקבל את העבודה הזאת," אמרתי, באותו קול יבש ושטוח. אני שונאת אותו.
"אני נסיכה," כלנית צחקקה והטילה את ראש לאחור, בתנועה שגרמה לשערה המבריק להתערבל ולגרום לי סחרחורת. אהבתי את השיער של כלנית. "זה מה שהם אמרו," הוסיפה. "את יודעת שלא ביקשתי את זה." הרכנתי את ראשי. כשכלנית היתה נזכרת במה שהיה קודם, היתה נימת קולה הפכת למין… אני לא יכולה לתאר את זה. אני לא מכירה מילים כאלה.
היא הכאיבה לי, בשערה היפה ובקולה שרץ על קשת, עולה ויורד. פעם לא ידעתי איך להכאיב בחזרה. השנים עם כלנית לימדו אותי לעשות זאת. "נכון," אמרתי. "הם הכריחו אותך לצאת מהחדר ההוא עם העשן (אני טובה בעשן) ומחקו לך בכוונה את החורים מהידיים." כלנית הביטה בי, והנידה בראשה. "פספסת," ציינה. "זה לא פגע."
הרכנתי את ראשי. לו הייתי כלנית, אולי הייתי נעלבת; אבל אני לא יכולה. "בפעם הבאה אכוון טוב יותר, גבירתי". אמרתי. ולו הייתי יכולה להתכוון-לכל-מילה - הייתי עושה זאת.

בהתחלה גם אני כעסתי. כל כך כעסתי… והאש שלי השתוללה בתוכי כי אסור היה לה לצאת, וזה היה שורף ומסוכן ומכאיב. בהתחלה שנאתי אותה, את כלנית, כשהיא עוד היתה יחפנית משום מקום, כשהם בחרו אותה. למען האמת, ככה זה, ואין לי על מה להתלונן. ככה זה בכל הסיפורים.
גם כלנית כעסה, בהתחלה. אולי בגלל זה שנאתי אותה, מפני שידעתי שגם לה יש אש, מכאיבה ושורפת. כמה שקינאתי בה.
ואז, לאט לאט, כלנית הפכה לנסיכה, והכעס שלה נמעך והצטמק והתייבש, והפך למשהו קטן ושחור שנראה כמו גופה של חרק. לא הבנתי אף פעם למה היא שומרת אותו, כשהוא נראה כל כך עלוב ומגעיל. אני לא אוהבת חרקים.

ואז האש שלי הפכה לקרח, והאש של כלנית… פשוט כבתה. אני לא יודעת מה הם הבטיחו לה. אולי מקום בלי עשן. אולי הם אמרו שיתקנו לה את כל החורים בידיים. אף פעם לא הבנתי אנשים; הידיים של כלנית, עם החורים שאף פעם לא נסגרו, אילצו אותה ללבוש תמיד שמלות עם שרוולים ארוכים, אווריריים… מילה מוזרה, אילצו. מענין מי עשה את זה. בטח לא אני, כי לפני שהכרתי את כלנית עוד לא ידעתי איך.




חיוך. כלנית מחייכת. לחיי השיש הלבנות שלה, החלקות כל כך – האדימו פתאום. לא הרבה. זה נראה חמוד. ניסיתי לאהוב את זה – אבל אני ידעתי מה קורה כשכלנית מחייכת, והרגשתי את האש האומללה שלי מנסה לגרום לקרח שעטף אותה לבכות בדמעות שיחזירו אותה לחיים. "גברתי…" אמרתי, והקול שלי לא הצטרד אפילו קצת. אפילו להיות צרודה לא ידעתי איך – אבל אני מתאמנת. כבר הצלחתי להשתעל. היא פנתה חזרה מהחלון, והחיוך הזוהר, היפה שלה מרים את העיניים שלה קצת יותר למעלה.
קמתי באיטיות, הנחתי את הרקמה על שולחן המהגוני שלי, ונעמדתי לצידה של כלנית. הבטנו יחד דרך החלון.

בהתחלה לא ראיתי אותו, עד שכלנית הראתה לי איפה. היה לו שיער בהיר, קצת דומה לחולות שכלנית היתה מספרת עליהם כשהתגעגעה, או כשהיה לה משעמם במיוחד. לפעמים היא היתה מספרת לי סיפורים, ואז הייתי אוהבת ושונאת אותה ביחד, עד שהאש כמעט התעוררה שוב – אבל זה אף פעם לא קרה לגמרי.
הוא רכב על סוס חמוד ושחור, עם צורה עקומה לבנה כלשהי מעל הזנב. אני אוהבת סוסים, וגם אמרתי זאת לכלנית. "כן, אבל עכשיו יש רק דגים…" ענתה בלגלוג. שתקתי. אולי היא הצחיקה לעצמה את הלב; לא היה לי כל כך אכפת. וחוץ מזה, אני בכלל צמחונית. את הדגים כלנית אוכלת.
כלנית הביטה בו, עד שנעלם מעבר לעיקול של גבעה. הוא התקרב במהירות לגבול שכלנית לא יכלה להביט בו, ואני – לעתים רחוקות, וגם אז גרם לי בחילה. "מה עכשיו?" שאלה בסקרנות. הקול שלה רעד קצת. אולי היא התרגשה. "עכשיו הוא צריך לעבור את הגבול," אמרתי. "ולהתמודד עם הרבה סכנות…" כלנית, ראיתי, כלל לא הקשיבה לי. היא ניגשה באיטיות אל הכלוב של יונק הדבש, ופתחה אותו. יונק הדבש הביט בה בתמיהה. "צא", אמרה כלנית, מניפה את ידיה. "צא אל החופש". נאנחתי. "זה לא קצת – איך בשפה שלך – קיטש?" כלנית התעלמה ממני. היא ניגשה אל החלון יחד עם הכלוב, הפכה אותו וטלטלה את יונק הדבש באלימות עד שלבסוף עזב את המקל וצנח למטה. יכולתי להרגיש אותו מתרסק אל הסלעים בתחתית. הוא לא ידע לעוף – אבל כלנית אפילו לא הסתכלה. היא ניגשה אל הראי שלה, והחלה להעביר את המברשת בתנועות ארוכות-ארוכות בשיער המבריק שלה. "בא נסיך," הודיעה לדמותה במראה, שהנהנה בשביעות רצון. "והוא יילחם בסכנות וייקח אותי…"
לא יכולתי להקשיב לה יותר. התחלתי להרגיש את השינוי קורה, את האש שלי ממיסה את החומות – ופתאום לא רציתי את זה יותר. רציתי להישאר בגוף הזה, שכבר כמעט התרגלתי אליו.

את הסוף, כמובן, כבר ידעתי; הנסיך בעל שיער החול יבוא, ויעלה במדרגות המגדל בעיניים שיכורות מאהבה. הוא יפרוץ את הדלת בבעיטה במגף ברזל, וכלנית הנפחדת תצנח על המיטה, מעולפת, כאשר יתנפל עליו הדרקון. לאחר קרב אימתני שבו יביס את הדרקון ויכרות את ראשו, ישא את כלנית על סוסו, אל האופק…
כולם הולכים. נסיך, נסיכה, יונק דבש.
ורק בבואתה של כלנית עוד תישאר כאן, להביט בגופתי הערופה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  סיפור קצר - אשמח לתגובות (חדשה פה) סקיפי 04:16 27/07/2004
  ברוכה הבאה comet girl 03:46 28/07/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.