הערה לגבי עומס התיאור. נראה לי שאפשר לדלל מעט את התיאורים, במיוחד הנסיון להוסיף תיאור עמוק יותר להיבטים לא רלוונטיים בסיפור, למשל:
ריח הדג הרקוב שבישלה השכנה עם שני הסנטרים כל יום.
למה חשוב לנו המראה של השכנה, באיזה תדירות היא מבשלת את הדג? זה משפיע על הסיפור? (ולמה היא מבשלת דג רקוב?)
כנ"ל עם הכיסא שארנבת פעם לעסה את הרגל שלה. האור במסדרון שלא עובד מזמן, (ואם רק עכשיו חשוך שם זה פחות אפקטיבי?) שדים עם ניבים (אוקיי) ושיערות אף אימתניות? שיערות אף? זה אולי מגעיל, זה לא מפחיד, זה אמור להיות מצחיק?
בקיצור, תתמקד בתיאור המלא רק של מה זה שחשוב לעלילה. להסביר שהוא פתח את החלון ונשם, בסדר, מקדם את העלילה. לא חייבים לתאר את מלוא המכלול של מה שהריח, מאיפה זה נבע ומי ייצר את הריח.

מלבד זאת, צפוי צפוי צפוי. הסוף היה ברור מהרגע הראשון. העירוב בין מציאות ו"דמיון" שוב מדגיש את המובן מאליו, שהוא בתוך הסיפור. לא נשארה בסוף שום הפתעה. אם תצליח לתת סוף אחר, אז יש אופציה להפתעה.
נשאלת השאלה.. מה רצית להגיד פה בסיפור.. כי אם אלמנט ההפתעה או הקושי בכתיבת סיפורים זה הכל.. אולי כדאי שתתחיל מחדש עם הגדרת מטרה.
בהצלחה..