בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הדבר
נכתב ע''י: אריאדנה (IP Logged)
תאריך: 07:52 15/07/2004

"נדמה היה לו לפתע שהחושך מתקיף את עיניו, חודר לתוכן באלימות חסרת מעצורים. אפשר היה לשמוע את קול נשימותיו בתוך החלל החשוך המוביל אל המחסן.
אל תפחד שינן , רק לא לפחד.
ידו, שהזיעה ניגרה עליה, נסגרה על ידיתה של דלת המחסן ופתחה אותה."

רביד הניח את העט לראשונה מזה עשר שעות והביט במספר השורות העלובות והבוסריות עד אימה שכתב ( או יותר נכון, שירבטי) ונתן לאנחת יאוש להיפלט מפיו. הוא היכה בשולחן ביד קמוצה לאגרוף,נותן לדיכאון שהצטבר בו לפרוץ החוצה.
כל הסיפור כבר נכתב בראשו- מתחילתו, בה מוצא הגיבור דבר במחסן, ועד לסופו המר למדי, בו הוא הופך לרוצח סידרתי בעל דם קר במיוחד.
לרגע נדמה היה לו כי שמע קול בוקע מהמחסן שנמצא בדיוק מתחתיו. הוא גיחך למחשבה והתמתח קלות על כיסאו, משחרר מעט את שריריו התפוסים מישיבה ממושכת. הוא הרים את ראשו אל עבר התיקרה, תוך כדי מתיחת צאוורו. כל מה שמצא בה היה אותו כלום שראה בדף הנייר או במילים המטופשות שאהב לשרבט כדי להסוות את הכלום שניכר בכל.
הסיפורים האלה מזיינים לי את המוח, חשב כשנדמה היה לו כי שמע קול צחוק, וגיחך שוב.
הוא פתח את תריסי החלון ונשם אוויר רענן של חורף, מהול בריח הדג הרקוב שהשכנה בעלת הסנטר הכפול בישלה כל יום. מולו נפרשה תל אביב, כולה אורות מנצנצים וחיי לילה סוערים, חסרי מרגוע. הוא לעג למחשבה שדווקא בעיר כה שוקקת חיים הוא בוחר לכתוב סיפור הזוי על סופר מתבודד המוצא דבר במחסן.

הוא זז מהחלון בדורכו על ערימות הבגדים שכיסו את הריצפה כשטיח, משאיר את צינת הלילה מאחוריו. לאחר מכן קרע את הדף עם מספר המשפטים לחתיכות זעירות- וזרק לפח הקש שמתחת לשולחן.
הוא סגר את מנורת השולחן שהפיצה אור מעומעם בחדר , צלל לתוך שמיכת הפוך החמימה ונרדם מיד.

---

"שלום לך", אמר החושך וירק על הריצפה דבר שחור כבנזין, "חיכיתי כבר הרבה זמן. ונראה לי שגם אתה, אני לא צודק?
אני יכול לזכור אותך מהתכופה שבה היית גונב ביסלי מהקיוסק של יוסף סתם ככה. היית בן עשר, לא?"
הסופר הינהן והחושך יצא מהפינה שבה היה. הוא שם לב כי הדבר יושב על כיסא גלגלים.
קול החיכוך של הגלגלים בריצפה מילא את החדר לרגע, עד שהדבר לבסוף נעצר מול הסופר. הוא לקח את יד הסופר והטמין אותה בתוך יד החושך הקפואה שלו.
"כן..." הוא בחן את אצבעותיו, "יש לך ידיים של רוצח, אצבעות ארוכות כמו של נקבה, אבל חזקות כמו שני פילים. עם העזרה שלי תוכל להרוג כמו סוס, ואז לגנוב לאנשים את הכסף. נשאיר אותם מרוטשים בחינניות בסימטה אפלה. האין זה נחמד? אתה לא אוהב סתם את כל הדם והחתכים והגופות המרוטשות שאתהמכניס לסיפורים שלך."
הסופר נסוג מעט והוציא את ידו מיד הדבר. לרגע מצמץ, וכשפתח שנית את עיניו נגלה לפניו מחזה יפיפה.
פיה ישבה שם, על כיסא הגלגלים, כולה מלאה באבק כסוף ובחיוכים ילדותיים. שיערה הבלונדיני היה אסוף בפקעת חיננית, ותלתל זהוב אחד השתפל במורד מצחה, אל עבר אפה הסולד.
"נו? אז מה אתה אומר?" שאלה בחיוך מקסים שחשף את שיניה הלבנות.
"כן...כל אדם...כסף... בטח." הסופר הרגיש כי עיניו נבלעות בתוך העומק המקסים של עיניה הכחולות ושברירי האור הכתומים שריקדו בתוכן. הוא מעולם לא ראה כאלו עיניים.
"אתה רוצה לדעת מי אני?" צחקה הפיה והמשיכה בדבריה, "ובכן- אני יכולה להיות כל דבר. מלכת יופי או בבון, שד או קוסם, הוביט או נימפת יער. אם תרצה, אני אוכל להיות אפילו סקרלט אוהרה.
אבל יותר מכל, אהובי, אני אתה. ושני חלקים של אותו מטבע לא יכולים אחד בלי השני, לא?"
הסופר הינהן בהיסוס, ולא הבין כלל את דבריה. היא התחילה לדבר שוב בקול הדומה למנגינה.
"וכמוך- גם אני לא סבלנית במיוחד, נכון? לא חיכינו מספיק?"
"כן, חיכינו מספיק."
היא הושיטה לו יד זעירה בעלת ציפורניים משוכות בלק שקוף, הוא כרע על ברכיו ונישק אותה פעם אחר פעם, בוכה כמעט מרוב אושר.

---

נקישות בדלת.
רביד שיפשף את עיניו בלאות ופיהק פיהוק עצום.
"מה אתה מסתגר כאן כל כך הרבה זמן? אני ואמא כבר חשבנו שהתאבדת או משהו. כל ההסתגרויות האלה יהרסו אותך בסוף. אתה כבר כמו איזה נזיר."
היא פתחה את הדלת וניגשה אל החלונות בנעלי עקב שהרעישו כל אימת שנגעו בריצפה ופתחה את התריסים. אור חזק חדר אל החדר במלוא עוצמתו ורביד שיפשף את עיניו. כבר יומיים ומשהו עיניו התרגלו רק לאור מזויף של מנורת שולחן.
אחותו לקחה שרפרף מפינת החדר, שרגליו נאכלו על ידי ארנבת שהייתה לו פעם, הניחה אותו לצד מיטתו והתיישבה עליו. הוא הביט בה ועטה על פניו הבעה מבולבלת.
"יש!",צעק.
"מה? מה קרה? אתה נורא מוזר בזמן האחרון, זה משגע אותי."
"תני לי דף, מהר."
"קודם תגיד לי מה קרה," אמרה והסיטה קווצה של שיער חום ממצחה, "בזמן האחרון אתה ממש לא אתה. אתה יודע שאתמול אלעד התקשר ואמר לי שאתה בכלל לא מדבר איתו ושאני צריכה לבדוק מה קורה איתך. הכול בסדר?"
"כן, כן, הכול בסדר, מעולה. נו- תני לי כבר דף ועט, בבקשה, אחר כך אני יוצא מהחדר והכול יהיה בסדר. אוקיי?"
"אוף, אתה כל כך מעצבן. אפילו לעזור לך אי אפשר." היא הניחה לידו כמה דפים מקומטים ועט, ולאחר יצאה וטרק את הדלת מאחוריה.
לאחר שעה כאבה ידו והוא הביט במעשה ידיו. היה זה הסיפור המושלם ביותר שכתב, כעת שם לב לזה. היחסים רבי התהפוכות בין הסופר לדבר ,שהעידו למעשה על יחס הסופר לעצמו, הגורל הטרגי של הסופר הנכנע לצד האפל שבאישיותו- הכול היה מושלם, עמוק, מרתק. אבל משהו היה חסר בסיפור.
אולי בגלל שהוא לא אמיתי, חשב, איש לא יכול באמת לחשוב שכל זה לא שקר גמור.
הוא שנא אף את הסופר, יציר כפיו. הוא שאל את עצמו אם לא פותה מהר מדי, ככלות הכול, לא היה בסיפור רמז לשמץ אלימות של הסופר. רביד נאנח וכתב לעצמו להוסיף קטע שידון באלימות כלשהי של הסופר.
הוא קם ממיטתו וזרק את דפי הסיפור לשולחן לאחר שהידק אותם זה לזה, מחר אסדר הכול , החליט והעיף מבט נוסף בעירבוביה הנוראית שעל שולחנו. הוא גמר בדעתו לסיים את הסיפור עד לצהרי היום שלאחר מכן.

---

הסופר התיישב בתוך התא שהיה ברכבת השדים החדשה, הסתכל סביבו ותהה למה לא חכה לדניאל. הוא ממש הרגיש כאילו משהו השתלט עליו והוליך אותו לשם.
יש רק קרונית אחת הבין לפתע והסתכל סביבו. קרונית אחד שחורה כלילה חסר כוכבים. הוא הביט בסביבותיו, רועד. החגורה הדקה את גופו אל הקרונית ולא נפתחה, הוא ניסה להתפתל ולהשחיל את גופו החוצה, אך החגורה רק קשרה אותו חזק יותר ויותר.
"סליחה, אדוני- אתה יכול לעזור לי ב-בקשה?", אך הכרטיסן עמד בגבו אליו, כתפיו נוקשות והחלטיות. הוא לא הסתובב גם כאשר פנה אליו שנית ושלישית. הסופר החל להזיע, עד שהזיעה נהפכה למעין מעטה של קור סביב גופו וגרמה לו לרעוד. ידיו התהדקו בחוזקה על החגורה שקשרה אותו ונעצו בה את ציפורניה. תמונות של שדים נוראיים בעלי ניבים ושיערות אף אימתניות כבר הופיעו בדמיונו, כשלצידן צבא של המוני ענקים ירוקים ורוחות שקופות ונוראיות. יותר מכל הוא פחד מהרוחות- היצורים הנוראים שמקיפים אותו כל הזמן בלי שידע על קיומן, ויכולות לעשות בו ככל העולה על רוחן.
הקרון היחיד החל לנוע באיטיות,עובר על מסילה מעלת חלודה.
"ס-סליחה?" הוא שאל שוב, אבל הכרטיסן כבר לא היה שם.

ברוך הבא אל ארץ הבלהות
נכתב בלבן על גבי שחור. אורות לבנים ומסמאי עיניים האירו את השלט ובובת מכשפה שפוערת את פיה בציחקוק הופיעו לידו. "הא! הא! הא!" נשמע קול המכשפה בחושך החלקי והסופר סוכך בידו על עיניו. הקרונית עברה בדלת נרקבת מעץ.
"לא תוכל לברוח ממני ילדון! הא-הא-הא, לא תוכל, לא תוכל לעולם!" קול המכשפה מהכניסה לרכבת השדים עוד הידהד באוזניו. גם לאחר שהפסיקה לדבר, לא יכול היה שלא לדמיין שהוא שומע את קולה בוקע מתוך פינה חשוכה.
רוב הנסיעה עיניו היו עצומות ואוזניו אטומות לקולות הנוראיים, אך הבזק ידו השרירית של ענק ירוק העומד להכותו באלה חומה התגנב לעינו, איש מוטל מתגולל בדמו שלו ועל גופתו מוצב פתק- "נראה לך נחמד, ילדון?" או קול שריקותיהם של רוחות.
בסוף הנסיעה נשמע קול חזק, שאי אפשר היה לא לשמוע. "איך היה זמן האיכות שלנו ביחד, חמודי? נבלה עוד הרבה, אל תדאג.
נכון שרכבות שדים זה כיייף??" ולאחר צחוק דק וחזק, שהידהד במקום החשוך.

רביד התעורר והבין.
עבר! זה מה שהוא צריך- עבר- הדבר רדף אותו תמיד. הוא נטל עט עוד לפני ששטף את פניו העיפים או ציחצח את שיניו. אך גם לאחר שסיים להוסיף קצת "אופי" לדמות שלו, הסיפור נראה לו פחות שלם מאי פעם.הוא הרגיש שאינו יודע באמת מה קרה שם, מה קרה לסופר או מיהו וחשב שאינו רואה את הסיפור לפניו כפי שהיה רוצה.
אני לא מכיר מספיק את הסופר, חשב והחליט להתוודע אליו יותר בתהליך סיום הסיפור, לקראת הצהריים.

---

"תקשיבי, אני ממש מצטער שדיברתי אליך ככה. באמת שלא הייתי צריך", הוא ישב על כיסא עץ במטבח, למול שולחן עם מפה פרחונית, ואכל חביתה שהכין לו ולאחותו.
"זה בסדר" היא צחקה ונעמדה. אחותו הייתה גבוהה ממנו, גובהה עמד על מטר שבעים וחמש בערך. היא הייתה רזה ושילדית, כשדיברה עשתה זאת בלא להניע את שפתיה כמעט. "אני יודעת שקשה לך עכשיו. עם כל העניין של הצבא והכול, אבל זה יהיה בסדר כמו שאני מכירה אותך", היא הניעה ראשה לאחור וצחקה, "טוב לראות אותך מתנהג כמו בנאדם. בכל מקרה, אני הולכת לדניאל עכשיו, תבדוק מה יש במחסן, טוב? נראה לי שנתקעה שם יונה או משהו.אני אחזור בשתים או שלוש, אין לי כוח להישאר אצלה ליותר משעה."
רביד הינהן בדרכו האילמת וישב עד ששמע אותה יוצאת.
לאחר ירד למחסן. אליו הוביל מסדרון חשוך, שהאור בו לא עבד ממזמן. ככל שירד החושך נעשה מוחשי יותר ויותר. קול כנפיי היונה שנכלאה בחדר הפחיד אותו, והוא נזכר בסופר שגם עשה את דרכו למחסן כמוהו ונתקל בדבר.
רביד נצמד אל הקיר, רועד ומזיע. ידיו קרעו חתיכה מתפוררת מהקיר, שנפלה על מדרגה בקול פיצפוץ. הסיפורים האלה באמת מזיינים לי את המוח ,הוא ניסה לצחוק, אך האפלה הייתה קרה ומוחשית מדי בשביל זה.
דיי, תעזור אומץ, אתה לא ילד בגן. זה בסך הכול מחסן מפגר.
נדמה היה לו שהחושך מתקיף את עיניו, חודר לתוכן באלימות חסר מעצורים. אפשר היה לשמוע את קול נשימתו בתוך החלל החשוך המוביל אל המחסן.
אל תפחד שינן , רק לא לפחד.
ידו מכוסת הזיעה נסגרה על ידיתה של דלת המחסן ופתחה אותה באחת.

הוא נכנס בריצה לתוך החדר, שצינה שררה בו, מדליק במהירות המרבית את האור. סוף סוף אור. ההקלה חזרה אליו והוא פרץ בצחוק משחרר, ששרידים מהפחד עוד נותרו בו.
"אז קדימה ידידי, מה יש לך לספר?" רביד הסתובב, הוא חשב כי רק דמין את הדברים, אך מולו עמד, שעון על כיסא זהב, הדבר בכבודו ובעצמו.
"הו, כמה חסר חביבות מצידי, הלא כן?" הדבר, שנראה כמו גוש חושך דחוס ושחור מכל מה שראה רביד מעודו, הצביע על כיסא זהב, שרביד יכול היה להישבע כי לא היה שם קודם. "בוא, שב. אתה מכיר את הסיפור, לא?" כאשר שם לב כי בן שיחו הממעט בדברים צמוד אל הקיר, מתעוות כמו גל ביום עשיר ברוחות, צחק צחוק ערב.
"אבל חמודי, אין לך ממה לפחד. אין בך משהו כל כך מפחיד, לא? לפחות לא משהו שמצדיק את ההתנהגות שלך." הדבר עמד לרגע כשוקל את דבריו, אצבעו מגרדת את הסנטר החשוך שלו, "לא, אני לא חושב שיש בך משהו כל כך מפחיד". הוא צחק שנית, אך כעת צחוקו לא היה משוחרר ונערי, אלא קר וחלוד כמו תיבת נגינה חורקת שהתמלאה באבק.
"אין בך משהו כל כך מצחיק, חה- הצחקת אותי! אין בנו משהו כל כך מפחיד!" הוא המשיך לצחוק, ואף כשדיבר, עשה זאת בכל רועם וחלקלק.
"בכל אופן-"הוא חזר אל קול הילד החביב, "בוא שב, יש לנו עסקים, לא?". כשראה שרביד עודו צמוד אל הקיר התקרב לעבר רביד המאובן, רגליו פוגעות בריצפה בחוזקה ונשמעות כמו זוג רעמים. "בוא, כפרה עליך נשמה שלי. בוא." רביד לא זז והדבר התקרב. הוא מתח את גופו כהיה גומיה ונעשה גבוה מחברו למונולוג בשני ראשים. הוא הרים את ראשו מעל לראש רביד, כמנסה לעטוף אותו בחושך קפוא. "בוא." קולו היה כעת קול של גנרל- חזק, מדגיש כל הברה ומתמצת בדברים. רביד כופף את גבו הרועד ונפל ארצה, הדבר אחז אותו בזרועותיו והושיבו על כיסא הזהב.
לאחר עטה הדבר את דמות המלאך מחלומו של רביד, כולה מלאת קסם ומתיקות.
"ובכן- מה אתה אומר על הפגישות שהיו לנו ביומיים האחרונים, אוהב לפגוש אותי, מה?"
"כן..." רביד הביט בה, כולה מבהיקה, זהובה ונוצצת כמו יהלום בוהק. הפחד חלף ממנו כלא היה, אך לרגע ניסה להתנער מהשפעתה המשכרת של הפיה, "אבל... איך?"שאל. יותר מזאת לא הצליח להוציא מפיו, מילים נבלעו בגרונו בעודן באיבן.
היא משכה ראשה לאחור וצחקה צחוק קסום, שברירים נוצצים של זהב עפים מבגדיה. אך כשהביטה שנית ברביד חור נפער במרכז פניה, מן מצחה עד לשפתיה האדומות כדם. האשליה נעלה, ודניאל ניסה לברוח, אך לא הצליח לנוע מכיסא הזהב. "מה זה? מה, מה זה?"
"אז זהו, מותק" נשמע קול צורם ודק של אישה,"זה הסיפור שלך."

רביד הביט בכוננית שהופיעה לפתע מימינו.
הונחה עליה כוס גדושה ביין אדום וסמיך, עליה נכתב-"לחיי עתיד משותף" , ואקדח שחור, בוהק ונקי מרבב.



נושא נכתב על ידי נשלח
  הדבר אריאדנה 07:52 15/07/2004
  RE: הדבר comet girl 04:00 18/07/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.