בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
רעות שכזו
נכתב ע''י: באר שבעס לוקוס (IP Logged)
תאריך: 04:45 15/07/2004

בני דפק על דלת חדרה של רוית. היא נבהלה תחילה כי הייתה מרוכזת שלא מרצונה החופשי בספר היסטוריה. היא גם לא ציפתה למישהו מיוחד ונראה לה מעט מוזר שאימא שלה לא הודיעה לה על ביקור. אף על פי כן, בטח הייתה סיבה טובה לתת לו להיכנס לבית, אם הותר לו להגיע עד דלתה.
"תיכנסי... היא אמרה במחשבה שזו אחת מחברותיה.
שום חברה שלה לא נכנסה לחדר, במקומה היא ראתה בחור בגובה בינוני בלבוש פשוט וגיחוך מוזר על הפנים.
"אהה..." היא אמרה בחוצפה הראויה לבחור לא מוכר המחלל את שלוות חדרה הפרטי בצהריי היום, היא שעת שיעורי הבית הארורה. הרי הבחור היחיד שהיה אי פעם בחדרה בשעה כזאת היה בשעתו החבר שלה. ידידים, חברים של חברות ושותפים ללימודים
היו שמורים לשעות הערב. שעת אחרי הצהרים היא שעה עצלה הטובה רק לבנים או ברוב המקרים לחלומות בהקיץ לגביהם. השיעורים בהיסטוריה היו המפלט היחידי אחרי שהאפשרויות האחרות נמאסו עליה וההרדמות של חצי היום חיכתה לתמריץ.
"היי רוית."
"מי אתה? זאת אומרת אם אנחנו כבר קוראים זה לזה בשמות פרטיים..."
"קוראים לי בני... את לא זוכרת אותי?"
"לא ולא נראה לי שאני אמורה... מה כבר אמרת לאימא שלי שהיא נתנה לך להיכנס?"
"את לא צריכה לפחד, אני פשוט צריך להסביר לך משהו.".
אבל כבר לא היה מה להסביר. אם הוא אומר שאינה צריכה לפחד, מחשבה שעד כה לא עברה במוחה, הרי שזו הסיבה הכי טובה לדאגה.
"אימא." היא אמרה בקול רם, "למה נתת לו להיכנס? את מבינה שאני בכלל לא יודעת מי זה?"
"מי זה מי?" נשמע קולה של אימה מבעד לקירות.
"זה לא משנה לשאול אותה... " אמר בני, "אני צריך לדבר אתך."
"זה שהכנסת לפה!" ענתה גלית לאימה.
"אבל אני לא הכנסתי אף אחד..." אמרה אימא של גלית ברגע שבני פתח את פיו וקטעה אותו. הוא המשיך לדבר ברגע שגלית השתתקה בדאגה.
"הירגעי. תני לי, בבקשה, לדבר אתך."
רוית לא התעלמה מכך שבני החמיר את המצב מ 'אל תפחדי' ל 'הירגעי' ואף הוסיף דיבור השמור למשוגעים עם בני ערובה.
"טוב תקשיב! תעוף מפה עכשיו או שיהיו לך בעיות רציניות."
"את יודעת, אני חושב כדאי שאלך," כניעתו של בני החלה.
"תעוף!"
"כן... אני אחזור בפעם אחרת." הוא מלמל בתסכול והעווה לפתע את פניו רגע לפני שהסתובב, פתח את הדלת ונעלם.
אימא של רוית נכנסה שניה אחריו.
"מי נמצא פה? אני לא הכנסתי אף-"
"לעזאזל אימא!" קטעה אותה רוית, "מה את מכניסה לפה בנים שאני לא מכירה?!"
"איזה בנים?! על מה את מדברת?!"
"האידיוט הזה שהיה פה עכשיו, הוא נראה כמו איזה אנס. אלוהים."
"אבל לא היה פה אף אחד..."

האם וביתה המשיכו להחליף הערות סתומות במשך כמה דקות עד שרוית ויתרה. בהיותה בחורה אמיצה וכוחנית, שלא פוחדת אפילו מבנים זרים עם דיבור של פסיכולוגים הפולשים לחדרה באמצע היום, היא החליטה לנטוש את המקרה המוזר שקרה עד שאולי תהיה לה תשובה כלשהי.

הגישה הישירה של בני כשלה. הוא כמעט נחשף מעבר לנקודה שרוית הייתה מסוגלת להתעלם ממנה, דבר שהיה פוגע מאוד בניסיונו לרכוש את אמונה ואמונתה. הוא החליט לבחור באמצעי תקשורת פחות מרתיע.

"הלו." רוית ענתה לטלפון בחדרה ביום המחרת.
"היי."
"היי... מי זה?"
"זה בני."
"מה?! זה אתה? יא חתיכת... מאיפה יש לך את המספר? מה אתה רוצה-"
"תני לי לדבר בבקשה!! זה מאוד פשוט. את מכירה אותי. את פשוט לא זוכרת?"
"מה מכירה? איפה מכירה? יא חתיכת אנס מציצן-"
"זה היה ממש מזמן, תראי את חייבת לתת לי להסביר!"
"להסביר מה, יא חתיכת, חתיכת..." היא ויתרה על הקצאת כינוי לבני. היא פשוט לא ידעה בתור מה לחשוב עליו.
"הביני רוית... הייתי... הייתי החבר הדמיוני שלך בילדות."
מכיוון שזה היה הדבר הפחות מעורר חשש ששמעה ממנו עד כה הרשתה לעצמה רוית מעט שתיקה נינוחה.
"זאת הסיבה שאימא שלך לא ראתה אותי..." בני שתק וחיכה לתגובה. אולי כעת יוכל לנהל עם רוית שיחה הגיונית.
"בני אמרת שקוראים לך?"
"כן." תקווה בצבצה בלבו הקודר של בני.
"תראה בני... אתם בן אדם דפוק. ללא ספק. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני, ואיך בכלל הגעת אליי, אבל אני לא במצב הרוח לאיזה סוטה פסיכופת. עד כאן הכל מובן?" היא סיימה בביטוי שהשתרש בבית הודות לאחיה החייל.
"מובן."
"יפה. אם כן, במידה ואשמע אותך שוב, זה הופך להיות עסק משטרתי. אתה יודע אם משפט ובתי כלא. צו ההרחקה שאשיג לך ידאג שבניו זילנד, אולי, תהיה מספיק רחוק."
"אני יכול להוכיח." פלט לפתע בני כאילו כלום לא קרה.
"להוכיח מה?"
"את תראי. ביי."
הוא סיים את השיחה בטלפון והופיע בחדרה. רוית מצמצה לנוכח בני השובב שהתגשם פתאום בחדרה.

הקורבנות הראשונים היו ארבעה פסלוני חרסינה, תולדות ימי הולדת במשך השנים, שהתנפצו על הקיר שמאחורי בני. ספרי הלימוד שלה באו אחריהם. אף אחד לא היה בבית ולא היה מודע לתקרית.
"אני אלך, בסדר, אני אלך." פלט בני כשכליי כתיבה, גל ההגנה השלישי של רוית, מפלחים את פניו, "אבל ניפגש מחר, אולי בבית הספר, כדי לדבר. בסדר רוית?"
בתור תשובה הוא קיבל קלמר לעין שמאל וקופסת דיסקים לחזה.
רוית נותרה בידיים ריקות.
"בבקשה רוית, רק תעני לי..."
"תיס-ת-לק!!!" היא צרחה לעברו בהשקעה ניכרת.
בני ויתר ונעלם, משאיר אחריו קיר מצולק.

בעודה מנקה את חדרה הזכירה לעצמה רוית שאינה משתגעת. היא לא יכולה להשתגע.
היא בטח הייתה שמה לב. היא סיכמה שהיא בטח שפויה. היא תצטרך למצוא הסבר אחר לבחור שהיידי בת ההרים חלפה בגופו והתאבדה על הקיר שמאחוריו. הסבר הגיוני יותר או בדיוני פחות, אבל אחר. ואם יבוא מחר לדבר אתה בבית הספר, שיבוא. היא תהיה אדישה. כאילו כלום לא קרה והיא לא עשתה חור בטיח עם הפינה העבה של ספר הביולוגיה. שיבוא ויקפץ סביב כאוות נפשו, היא תתעלם ממנו כממחזר חסר תקווה. אחרי הכל, לא כל בית הספר צריך לדעת שהיא משתגעת.

בני החליט שעבר את השלב הראשון. לא. היא לא קיבלה אותו בתור מה שהוא באמת אבל לפחות היא החלה להיות מודעת לחידוש שהוא מוסיף למציאות שלה. היא אמנם האמינה כבר בקיומם של אנסים ופסיכופתים אבל בני העדיף שהיא תאמין בו ולו במחצית מאשר שתחשוב עליו בתור משהו כזה.

מספר שעות טובות במערכת החינוך היו די והותר כדי לגרום לרוית לשכוח מצרותיה. מהחבר שלה לשעבר, אחיה שבצבא, המבחנים שבדרך? חבר דמיוני. כמויות החומר הלימודי ופטפטת המורים, בתיבול הדברת של חברותיה ומספר שיחות עם מחזרים ומחוזרים, תרמו להעברת דעתה למצב של אדישות מתמשכת הממתינה לסוף היום, ייבוש שכלה, טשטוש מחשבתה, ולשכחה טוטאלית, שלא לומר אבסולוטית, של כל דבר מעניין וחריג. גם מה שהיה נראה למתבונן מהצד, במידה והוא בוגר השכלה פסיכיאטרית, כאפיזודה פסיכוטית בסיסית או פיצול אישיות קליל.

בני הופיע אף על פי כן. חיכה ממש סמוך לשער בית הספר, לבושו כמו תמיד היה ג'ינס וחולצה כחולה כהה. היו לו פנים של שרץ.
"טלי?"
"מה?" ענתה חברתה של גלית.
"אתה רואה שם איזה בני אחד?"
"שם זה בתוך העץ?"
"לא, סתומה, הסתכלי לשם. אתה רואה שם אחד בשם בני?"
"הפריק?"
"לא."
"הזה שחושב שהוא ערס?"
"לא."
"אוף איפה כל החתיכים?"
"עזבי את החתיכים שלך עכשיו! אז אתה לא רואה שום בחור בג'ינס, חולצה כהה...?"
לבסוף יצאה טלי מאדישותה. היא נעצה את עיניה הירוקות עמוקות בתוך אלו החומות של רוית.
"את מרגישה טוב מותק?" היא שאלה בלי דאגה יתרה. עיניה היו אמנם מושכות יותר משל רוית אך שערה היה לעומת זאת פשוט, שלא כמו התלתלים השחורים של שותפתה לכס המלכות. הן תמיד אמרו שהן לא בתחרות יופי אחת עם השניה, וממילא היה קשה לבחור מנצחת. הן בהחלט השתייכו לנסיכות של בית הספר ובתור שכאלו לא הרשו לעצמן לדמיין דברים. דאגתה של טלי הייתה גם לעצמה. היא לא יכולה להסתובב עם חברה משוגעת. היא לא יכולה להיות משוגעת, טלי אמרה לעצמה, בטח הייתי מבחינה. רוית מרגישה בסדר גמור ולא רואה שום דבר שאינו קיים.
"כן, אני מרגישה מצוין."
"עזבי אותה לנפשה! בואי נדבר קצת!" נשמע קולו של בני ורוית נשכה את לשונה כדי לא לשאול את טלי אם היא שמעה את זה.
"את יודעת אני צריכה ללכת... בכיוון השני. בסדר, תתקשרי אוקיי?"
"אני אתקשר."
"רוית הנהנה בקוצר רוח.
"ואת מרגישה מצוין?"
"כן."
הן נפרדו בשתי נשיקות על הלחי. טלי פנתה לדרכה ואפילו לא טרחה להביט לאן רוית הולכת. היו לה בעיות משלה. אסור שכל בית הספר ידע שיש לה חברה משוגעת.

"היי, מה נשמע?" אמר דני כשהחל ללכת לצידה של רוית. היא, מצידה, כבר הכינה עת עצמה לשיחה אתו ובלעה המון פחדים. ברגע האמת היא השתתקה.
"את יודעת... אני פשוט אסביר לך כמה דברים אוקיי?"
רוית המהמה בתגובה. זו הייתה התשובה היחידה שהצליחה לסחוט מעצמה. היא לא ידעה את היא צריכה לפחד ממנו כגורם מסוכן או להדחיק אותו כבעיה נפשית. בתור חבר היא בטח לא חשבה עליו.
"כשאני אומר שהייתי החבר הדמיוני שלך אני מתכוון לכך שבאמת הייתי. לא המצאת אותי או דמיינת אותי. מעטים מהחברים הדמיוניים הם פרי הדמיון, מה עוד שבמקרה עצוב שכזה אנו ממהרים לשלוח לו חבר דמיוני, איך נאמר, אמיתי."
"מי זה אתם?" שאלה רוית מבלי להיות מופתעת מהקלות שהשאלה זרמה מתוכה לעומת ההמהום שבו השיבה לראשונה לבני.
"אנחנו. כל החברים הדימוניים של העולם. אנחנו לא כאלה דמיוניים. יש לנו בתים, חברים משל עצמנו, אבא ואמא שגם הם היו פעם חברים דמיוניים..."
"איפה אתם גרים?"
"הו,כן... את זה לא אוכל להסביר בקלות, זה כמו שתשאלי אותי איפה הפיות עושות טיולי שטח, או איפה הטרולים לומדים לקרוא, או איפה-" דני השתתק לעומת המבט ההמום של רוית. מבט ששילב חוסר אונים וסקרנות.
"אולי תביני אותי אחרת. זה כמו שתבקשי שאסביר לך על קפיטליזם ו... יאלה גם קומוניזם! מלחמת העולם הראשונה ובזמן שנשאר גם על השנייה."
"יודע משהו, אני מעדיפה את הדוגמאות שלך מאשר דוגמאות משיעורי היסטוריה." אמרה רוית והבחינה שכל מי שהיה בטווח שמיעה נעץ בה מבט חוקר. היא לא הגיבה ורק נעצה בדני מבט עצוב ורב משמעות.
"אני אנסה לדבר מבלי שתצטרכי לענות." הם המשיכו בדרכם, ?אם אהפוך לנראה לכולם זה יגזול ממני הרבה כוח שאין לי. כל דבר פיזי שאני עושה הוא מתיש למדי. אפילו פתיחת דלתות. הרי לא רציתי להופיע לראשונה בחדרך דרך הקיר. לגרום לטלפון שלך לצלצל גם לא היה פשוט, כל ההתעסקות הזאת עם חוטי חשמל, לא ידעתי לאן לשלוח זרם." הוא שתק לרגע והם פסעו בדממה, מספר האנשים סביבם לא קטן למידה מספקת. ביתה של רוית עוד היה רחוק וכוחו הדועך של בני לא אפשר לו לשמור על צורתו עוד זמן רב. הוא כבר הצליח למזלו הרב להתיידד עם רוית וכעת נשאר לו לטפל בבעייתו האמיתית.
"את מאמינה בי כבר?"
"אני ממש לא יודעת מה לענות לך." לחשה רוית.
"אם לא תאמיני בי אני אמות."
רוית כמעט ובלמה את הליכתה לטובת מבט עמוק בבני.
"מה?" היא הצליחה ללחוש אחרי שהתגברה על מורך לבבה והמשיכה לפסוע בקצב אחיד.
"כל החברים הדמיוניים נשכחים. זו דרכו של עולם. הילדים גדלים ומשאירים אותנו הרחק בילדות. אבל לי יש מזל רע... רע מאוד. אני חולה במחלה נדירה. אם את, זו שהייתי החבר שלה בילדות, תחדלי מלהאמין בי אני פשוט אפסיק להתקיים. לא אוכל להמשיך להיות חבר של אף ילד או ילדה. אני אהיה מת."
הם צעדו עוד קצת בשקט.
"אני לא מאמינה בך מספיק? הרי אני מדברת אתך, למען השם."
"לא. הייתי יודע אם כן. ברגע שאמונתך בי תספיק אני אשתפר בהרגשתי, פגעי המחלה יעזבו אותי ואני אתחיל מחדש-" דני קטע עצמו ונעצר בכפיפת ראש. בדבר אחד הוא לא שיקר, הוא אכן דעך מבפנים.
"אני חייב ללכת, רוית. אני אדבר אתך מחר."
רוית הביטה בו בדאגה. היא לא הבינה אותו יותר מדי טוב ובטח שלא את דיבוריו על מוות.
"רק לפני שאני הולך... משהו קטן. את זוכרת את דוגי?"
רוית לא ענתה.
"הדובון שהייה לך כשהיית קטנה, בטח שכחת אותו או איבדת. חפשי אותו בארגז הכי קטן שיש אצלך בבית בארון כלי הניקוי, בתוך שקית ניילון כחולה." הוא לא הוסיף עוד ונעלם כשעל פניו הבעת גסיסה.

בשלב זה התחלתי להיות מודע לכך שמשהו אינו כשורה. יש לנו, החברים הדמיוניים, קשר נסתר עם כל מי שאי פעם הכרנו בילדותם. חשתי שמשהו קורה לרוית, שכוח זר וכנראה עוין מנסה להתערב באורח חייה. מיד הבנתי שבני הפוחז טמן לי פח. בתואנות שווא הוא שלח לצד השני של כדור הארץ, לחזור משם לקח לי זמן וכוח ועד שהגעתי לרוית זמני היה קצר ודוחק.

"לעזאזל!" אמרה רוית ברגע בו ראתה אותי שרוי על מיטתה "לא עוד אחד!"
חייכתי אליה, חיוך פשוט וכן, שלא כמו הגיחוכים מסתירי הסוד של בני הנבל.
"שלום רוית."
"שלום, שלום, כן אני יודעת, להירגע, לא לפחד, ומה הלאה? אתה גם גוסס?"
"מה זאת אומרת?"
"לא משנה. אין לי כוח אליכם." היא נראתה אדישה ואף נתנה לתיק שלה ליפול עליי כאילו אני לא בן אדם. דבר שהיה בעקרו נכון.
"לא. זה חשוב. אני חייב לדעת מה בני רוצה ממך?"
"מה זה משנה לך? אתם לא אותו הדבר?"
"ממש לא! בני הוא מקולל, במלוא מובן המילה, הוא יצור רע ביותר..."
"ומה אתה? אחלה גבר."
"תני לי להסביר. בטח שמעת את זה כבר המון, אבל ההסברים שלי חשובים הרבה יותר מהשקרים של היצור ההוא. הביני, אני החבר הדמיוני האמיתי שלך. אלי. בני סתם מתחזה. אני באתי לכאן כדי לעזור לך להיחלץ ממנו. את חייבת להגיד לי כל מה שהוא אמר לך."
היא הביטה בי באדישות. אין לי את הפרצוף החצוף משהו של בני שהצליח לרכוש במידה מסוימת את אמונה. על ראשי יש תמיד כובע צמר ועל אפי משקפיים. חשבתי שאני פשוט נראה אמין יותר. לאחר מכן, כשרוית השלימה לי את כל הפרטים שהיו חסרים לי, הבנתי שבאותה מידה יכולתי להראות כמו אופנוען שיכור, או רב חובל מזדקן, היא הייתה עייפה והמומה מדי מחברים דמיוניים מכדי שתחשוב עלינו יותר מדי.
"אני אגיד לך מה הוא אמר, אלי,"- היא ביטאה את שמי כמי שנוקבת בשמה של מחלת עור- "הוא אמר שהוא גוסס, מחלה נדירה הוא קרה לזה, ואם לא אתחיל להאמין בו ימות-"
"הבנתי," קטעתי אותה, "אני אצטרך ללכת עכשיו. עליו לאגור כוח, לחשוב על תכסיסים... מצפה לי עימות רציני יותר ממה שחשבתי. אני מקווה שלא אחזור מאוחר מדי. מתי הוא מגיע בפעם הבאה? יש לך מושג?"
"הוא בא בערך כל עשרים וארבע שעות? אבל רגע! מה הסיפור, מה כבר גילית?"
"הוא אכן גוסס, השרץ, אבל לא ממחלה. אם תעזרי לו להיחלץ מהקללה, הוא לא ישוב להיות חבר של אף אחד. אולי של עצמו. אני חייב ללכת."

עזבתי אותה במחשבה שהיא מבולבלת וחוששת. אחרי כן התברר לי שבאותו רגע לא היה לה ממש איכפת מכל מה שאני אני או בני אמרנו לה. היא החלה להאמין בנו רק ביום המחרת כשנזכרה בדבריו של בני על הדובון האהוב. היא הלכה לחפש אחריו בארון לפי הוראותיו של בני ואכן מצאה את הבובה המאובקת בשקית הניילון הכחולה. בעיניים דומעות היא שבה לחדרה בו חיכה לה בני עם חיוך מאולץ וגס על פרצופו ההולך ומתכער.
"לא ראיתי אותו שנים... " היא אמרה ברוך בעוד שטף זיכרונות מילדותה ממלא אותה, "לא יכולתי לדעת איפה הוא היה, מישהו תקע אותו שם ואני שכחתי."
"אתה רואה שאיני יציר דמיונך. אחרת איך הייתי מכווין אותך למקום שאת בעצמך לא ידעת עליו."
"נכון, אתה צודק במאה אחוז. זה לא משהו תת מודעי..." היא החלה לברור את התמונות והרגשות שבהן נזכרה. החבר הדמיוני שלה מהילדות החל להופיע בהן במוחשיות כשהביטה בפניו של בני.
"את מתחילה להיזכר בי." הוא אמר ספק בשאלה ספק בקביעה.
"כן, כן," רוית הביטה בפניו של בני שנראו ברורות בזיכרונה יותר ויותר.
הוא, מצדו, בוודאי החל להרגיש איך הקללה הולכת ונוטשת אותו עד הרגע בו זיכרונה של רוית נהיה צלול מעט יותר.
"רגע... " היא אמרה, "לא היו לך משקפיים?"
"מה?! תגידי היה פה אלי מישהו אתמו-"
הוא לא סיים את המשפט מחמת מכה בעורפו.
"היה גם היה, בנווליוס!"
הוא הפליט קריאת כאב וליטף את עורפו בכפיפת ראש, מכין עצמו לרגע בו יתאושש דיו כדי להתכונן לעימות עמי.
"אליאורן!" הוא קרא בהזדקפו, "איך היה בתאילנד?"
"נחמד. עד שגיליתי שלוואנג צ'י אין באמת משבר זהות מינית."
"ואז באת לישועתה של רוית."
"כמו כל חבר אמיתי. לא רמאי כמוך שרק רוצה לנצל את אמונה. מחלה נדירה! מה עוד סיפרת לה? שהיית מועמד לפרס החבר הכי טוב של העשור?"
הוא השתתק בתגובה. מחכה לרגע בו יחל הקרב הבלתי נמנע.
"הוא לא חולה!" פניתי לרוית שעמדה המומה והביטה בנו, "הוא מקולל. עונש על כל מעלליו. הוא לא ימות. אבל הוא יסבול מהתרופפות נצחית של כוחותיו עד לנקודה בה יהיה חסר כל יכולת כמעט... גבר מת מהלך. בשביל להסיר את הקללה הוא בא אלייך, רק אמונו הכן של בן או בת אנוש יצילו אותו מגורלו, גם אם השיג אותו במרמה."
"נחמד לא? כל העניין הזה של המרמה." דני דיבר אליי, רוית איבדה לשעתה כל עניין מבחינתו, "תבין, ידידי, אמון זה משהו שאי אפשר להחזיר לאחורה, אי אפשר לשכוח. היא לא תוכל לבטל את העובדה שהיא מאמינה בי. אחר שאתה תסתלק, אמונה בי רק יגבר, תאהב אותי או לא, זה לא משנה דבר. היא לא תוכל להתכחש לנוכחותי. אני איולד מחדש."
שנינו שתקנו. שיחתנו הגיעה לקיצה. לבני האנוש יש שפה ובה מילה אחת ויחידה שמתארת מצב בו שני לוחמים ניצבים זה מול זה ולא תוקפים איש את רעהו כי אף אחד מהשניים לא רוצה לאבד את היתרון. אך בחדר ההוא עמד רק לוחם אחד ומולו שרץ פחדן ושקרן.

רוית עקבה בדריכות אחר רצף המכות שלנו. גופותינו ניחתו בכבדות על רהיטיה של רוית אך לא פגעו בהם כלל מרגע שריחפנו דרכם. בגופה חשה רוית רק דגדוג קל כשאיברינו, ולעתים שני גופינו החבוקים, עברו דרכה. היא הביטה בנו מהופנטת, מצמידה את הדובון שלה לחזה. הקרב התמשך ללא תכלית, על אף החידלון שפשה בו, בני היה אכזרי מטבעו ומיומן באלימות הרבה יותר ממני. לצדי עמדו כוחותיי המחודשים יחסית ותו לא. מרגע שהקרב הגופני התברר כמיותר, ידעתי מה הדבר היחיד שנותר לי לעשות.
"יא חתיכת-" בני סתם את פי בידו. הוא הבין מיד את התכסיס שלי. את הקסם שהתכוונתי להפעיל.
"אתה פשוט-" ניסיוני שוב כשל. חשבתי לנסות שוב לדבר ברגע בו נזכרתי ברוית. היא הייתה מוכנה ומזומנה לעזור לי ולא היה אף אחד שיסתום לה את הפה. למזלי, עדיין נשתיירה בינינו היכולת להבין איש את רעהו ללא מילים, כדרכם של ילדים וחברים דמיוניים המבינים את מחשבותיהם.
'העליבי אותו', ניסיתי לומר לרוית 'קדימה, רוית, תפגעי בכבוד שלו בתור חבר.'
תחילה היא לא הבינה אותי והמשכתי לחטוף מיני חבלות. אחרי מספר ניסיונות מיוסרים היא סוף סוף נעתרה לבקשתי.
"יא חתיכת חבר עלוב!!" היא צעקה לשווא.
"לבני לעזאזל!! שיידע את מתכוונת אליו!!" צעקתי בייאוש והושתקתי בבעיטה. רוית לא הכזיבה אותי בשנית.
"בני אתה פשוט חבר ביזיוני!!" היא צעקה והשרץ פספס את מכתו.
"מושלם!" קראתי והפלתי עליו שתי זרועות שלובות, "איך ההרגשה חבר שקרן!? בוגד עלוב?!" ההשפעה הייתה פחות טובה והוא התאושש עד מהרה.
'קדימה, רוית, תני כל מה שאת יכולה', עודדתי אותה להשתמש בשכלה ותקוותי השתלמה.
"אתה בכלל לא מחזיר טלפונים!! ממש חבר!" היא צעקה ובני נכפף. ניצלתי את ההזדמנות שהייתה לי ללא שהיות.
"לא מחזיר טלפונים? הלוואי! אתה בקושי אומר שלום בבוקר! ומה עם שיעורי בית? קשה לך לרשום את זה בשבילי?"
"לעזור לי לבחור בגדים? מתי עשית את זה בפעם האחרונה?!" רוית הצטרפה אליי בהתלהבות.
"אתה לא מחמיא לי על המשקפיים החדשות?" אמרתי.
"למה לא אמרת שיצא לי חצ'קון? אני צריכה לנחש את זה לפני שאני נכנסת לכיתה?"
עם כל עלבון בני הלך והתקפל. חיכיתי לרגע בו יהיה חלש דיו.
"עוד משהו, ביקשתי שתקליט לי סרט לא? אבל אין לך קלטות ריקות בבית."
"הלכת להסתובב עם חברים אחרים ומתי הזמנת אותי? ברגע האחרון? תודה באמת! למי אתה עושה טובה?"
"טוב שאתה מעשן לידי!"
"כשאני שותה ולא נוהגת אתה, יא פרזיט, גם שותה. אתה רוצה להפוך אותי לצמח?"
"איך זה שאני מקבל ליומולדת ספר מהסדרה שאתה אוהב?"
עם כל ערעור על מעמדו של בני כחבר הוא הלך ונחלש. הצרה ארעה שנגמרו לנו ההעלבות והוא החל מתגבר על קשייו.
"יא גונב בדיחות!" צעקתי והוא המשיך להזדקף.
"קוטע באמצע משפט!" קראה רוית ואני ספגתי אגרוף.
"לא-עוזר-לי-להתחיל-עם -בנות." אמרתי במקוטע בין חבטה אחת לאחרת.
"כן, וכשיש לו בנות אתה אומר שהן מכוערות! ולא עזרת לו לאבד את הבתולים!" רוית צעקה ברקע ללא הועיל. ידו של בני הייתה על העליונה ואני נחבלתי בכל חלקי גופי.
"אתה ממחזר מתנות. והמתנות שאתה נותן זולות כמו פלסטיק. החברה שלך יפה יותר, אתה תמיד מתלבש יותר כדי שהוא טוב, או אני או ש-"
"לעזאזל אל תחשבי!!" זעקתי בתסכול.
"כדי שאיזה חבר שלך יראה רע יותר. ואתה אף פעם לא קונה משהו בשותף! אתה לא מפסיק לדבר על הסדרות שלך בטלויזיה כאילו שלי לא שוות." רוית השתתקה בפחד וצנחה למיטתה, היא ראתה איך כל גופי נחבל והוכה. הייתי מקופל בתוך עצמי, כוחי הדל מספק רק להגנתי. לימים סיפרה לי רוית שהייאוש גרם לה להיזכר בסיפורים של אחיה מימיו הראשונים בצבא. איך שהוא הצליח להתגבר על כל התסכולים בעזרת יכולת התמדה וספיגה שכלל לא ידע כי יש בו. זה לא עזר לרוית, אך ברגע שנזכרה באחיה היא נזכרה גם בערך הכי חשוב בצבא וכל מה שאחיה לימד אותה בנושא. היא הזדקפה בתנועה זריזה, מניחה את הדובון לראשונה בצד, זקפה לעברו של בני אצבע נוקבת והכריזה בקול:"יא תופר בשמירות!!"
בני קפא. הדבר הבא שידע היה נחת זרועי. אני גם לא הבנתי מה קרה אך הייתי מספיק חכם כדי לא לבזבז את ההפוגה.
אצבעה של רוית נשארה מורמת.
"ואתה מנצנץ באלונקות!!" היא צעקה.
בני שוב נעמד במקומו, מתאים עצמו בשלימות לבעיטתי. שנינו לא הבנו על מה לעזאזל רוית מדברת, אך עצם הכעס בקולה, הכוונה שעמדה מאחורי ניסיון הפגיעה הייתה די והותר כדי שהקסם יעבוד.
"אתה משקיע ליד מפקדים!! אתה מלשין בסוציומטרי!! לא שומר בלילה ועוד לא אמרתי כלום על זמן אוכל!! כוס מסכנה של פטל לא הבאת לי כשביקשתי! תפס מחסנית לא הורשת לי! את השיפצור הבאת לנחלאווי, חבר שלך מהאזרחות! מתקמצן על גלח"ץ! מחריש צ'ופרים!! הולך לשירותים בשישי בבוקר, חוזר עם קוצים, אבל איפה הג'ל? נגמר. פק"ל מים כבד לך, האלונקה לא יושבת לך טוב, המכשיר קשר עושה לך פריצת דיסק ובכלל אתה פטור מאפוד! את החליפות סערה לא רציתי לשים בפאוץ' לפני מסע רבע קילומטר! לא ידעת איך לשפצר אותם. מסכן. את מדי הב' הנוספים שלך אתה שומר בקנאות כאילו מחר מלחמה. בשימון שמירה אתה תמיד שומר ולא משמן. מעניין למה?"
בני היה מעוך על הרצפה בעוד רוית מנסה לדלות ממוחה עוד משהו מסיפוריו של אחיה.
"לעל האש עם כל הצוות לא יכולת להגיע! מסיבת סוף מסלול עשית עם חברה שלך בבית!! סוציומט! טלפונים של הבנות שלך שמרת לעצמך גם אם הן במקרה גרות לידי."
אני כבר הייתי מאושש מספיק ומוכן להפעיל את כוחי על בני ברגע הנכון. בזוית עיני ראיתי שעיניה של רוית נפתחו בהתרגשות. היא כנראה עלתה על משהו גדול.
"אתה... אתה, חתיכת ביזיון, אתה שכבת עם אחותו של חבר שלך לצוות!!"
את זה בני לא ספג, צורתו החלה לאבד גשמיות והוא רטט בתזזיות. לשניה הזאת חיכיתי. התחלתי להפעיל את המיוחדים שבכוחותיי כדי להתחיל ולמעוך אותו. הוא הלך וקטן בצורתו, כלל לא נראה כמו הגבר שהיה לפני רגע. רוית בהתה בפה פעור ועיניים מלאות התרגשות בבת אחת. הדובון הקטן שלה עד אילם למעמד. לבסוף בני היה מכווץ לקוביה רוטטת וזוהרת אחת ויחידה. הנפתי אותה באויר ובעטתי בה. הוא עף בחדר מרחק קצר, משאיר אחריו שובל ונעלם בהבזק שהשאיר את שנינו מסונוורים לשניות מעטות.

"להיות חבר רע במקום שממנו באנו... זה הדבר הנורא מכל."
"אז איך הבנווליוס הזה הסתדר שם כל כך הרבה זמן?"
"הוא לא. הוא הסתובב בכל מיני מקומות שונים וזמם את תוכניתו."
"מה יקרה לו עכשיו?"
"איני יכול להיות בטוח. אני רק יודע שבמקום שהוא הלך אליו, החבר הכי טוב שלך הוא זה שתופר אותך בשמירה בגלל שהוא עסוק בלשכב עם אחותך ואפילו מצליח תוך כדי כך להרשים את המפקדים."
"מה אתך?"
"הא?"
"מה יהיה אתך?"
"אני מאמין שאני חוזר... "
"אפשר לשאול אותך משהו על העולם שלכם?"
"תנסי."
"בני רצה שאני אאמין בו. עכשיו אני מאמינה בך, כלומר אני שוב מאמינה בך. זה משנה משהו."
"כן... זה משנה."
"איך בדיוק."
"בואי נאמר שהמועמדות שלי לפרס חבר העשור הפכה כעת לזכייה ודאית."
רוית חייכה לפתע חיוך מלא אושר ופרשה את זרועותיה לחבק אותי. הספקתי בדוחק של שניה להקשיח את גופי כדי שהיא לא תתאכזב.
"מתי אתה הולך?"
"יש לי מעט זמן... אני לא ממהר."
"מה תעשה עד אז?"
"יש לי רעיון מצוין," אמרתי וחייכתי לעברה.
"מה?"
"בואי נלך לשחק."



נושא נכתב על ידי נשלח
  רעות שכזו באר שבעס לוקוס 04:45 15/07/2004
  הערות והצעות NY 02:12 16/07/2004
  RE: הערות והצעות באר שבעס לוקוס 06:49 17/07/2004
  RE: הערות והצעות comet girl 04:34 18/07/2004
  RE: הערות והצעות באר שבעס לוקוס 10:42 20/07/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.