שבהמשך לא יתגלו גדולות ונצורות.
מכיוון שאביב העיר על רוב הדברים שבהמשך, אתמקד בפתיחה.

"השעה היתה 7.00". למה זה חשוב? ואם היה שש וחצי? ואם היה שבע ורבע?

בוקר אותו יום חסר כל הגיון ומציאות". ראה הערה של אביב.

"רודי כהרגלו התרחץ". למה זה חשוב? למה זה חשוב שהוא התרחץ, ולמה זה חשוב שזה היה הרגלו להתרחץ?

"אכל ארוחה דשנה". דשנה? בבוקר? כמה אנשים שאתה מכיר אוכלים ארוחה *דשנה* בשבע בבוקר, לפני שהם יוצאים למשרד. הרצון להכביר בפרטים פוגע קשות באמינות.

"והתלבש לעוד יום רגיל". לאאא. התלבש? אם לא היית אומר הייתי חושבים שהוא הלך ערום. לא ציינת שהוא ציחצח שיניים, שהוא החזיר את הכלים לכיור (או למדיח) או שהוא נעל את דלת הבית אחריו, אז למה לציין שהוא התלבש.
ולמה זה יום רגיל? בהמשך אתה מזכיר פגישה חשובה על תיק הגנה. אם אתה מזכיר את זה, סימן שזה לא יום רגיל.

"שותף עם חברו הטוב". ראה הערה של אביב.

"רודי כהרגלו נכנס להונדה בת השלוש שלו". שוב - למה כהרגלו? מה זה משנה שההונדה בת שלוש? זה אמור לספר לנו שהוא מצליח - יש לו רכב בן שלוש ולא בן עשר, או שזה אמור לספר לנו שהוא לא כל כך מצליח - יש לו רכב בן שלוש ולא רכב בן שנה.

זה פחות או יותר השלב בו היה לי ברור שאין לך מיקוד על מה שחשוב בסיפור, ושמרוב נסיון לתאר לנו כמה הכל רגיל, יתברר לנו שמשהו לא יהיה כרגיל. אלא שבגלל שהנסיון לתאר כמה הכל רגיל היה לא מוצלח, ולקה בהדגשות מיותרות ולא סבירות, היה ברור שגם הנסיון לתאר את המאורע הלא רגיל לא יצלח. בדיעבד, זה אכן קרה.

ועכשיו, בניגוד למה שאמרתי בהתחלה, הנה בכל זאת הצעה לפתרון אפשרי לבעיית הקבצן והכניסה לדרך: יום אחד הוא לוקח טרמפ מישהו. יש להם פקק בדרך. הוא רואה את הכניסה לדרך הצדדית. אף אחד לא נכנס אליה כי יש שם שלט "דרך ללא מוצא". הוא פותח מפה ואומר שנראה לו שהדרך הזו תקצר את הנסיעה לעיר. הטרמפיסט ממלמל "הדרך שמקצרת דברים" אבל אז מזהיר אותו שהדרך הזו מסוכנת ואסור לנסוע בה ומסרב להגיד מאיפה הוא מכיר את שמה, ולאחר עוד כמה מילים עוזב את המכונית. מכיוון שהדרך לא מופיעה על המפה, הוא נשאר על הכביש. שנתיים אחרי, שוב יש פקק, אלא שהפעם הוא ממהר מאוד (פגישה עם לקוח זה לא סיבה למהר. אפשר להגיד למזכירה שתגיד לו לחכות). יש לו דיון בבית המשפט העליון. הוא מחליט להכנס לדרך הצדדית.

בהצלחה.