ממש תודה, עבדתי מאוד קשה על הסיפור הזה.
בכל מקרה ולמרות שהסוף הינו "עבדנו עליך לראות איך תגיב" הוא אינו "עבדנו עליך איזה אחלה מתיחה זה היה", או והכל היה חלום וכדומה...
הוא באמת מת! ועשו את הכל בשביל סיבה טובה מאוד, לייצר העתק.
רציתי להראות, במסגרת מד"ב קשה (במקצת), איך באמת צריכה להתבצע יצירת העתק שכזה. העובדה שהאני שלנו אינו רק המוח שלנו אלא בעצם כל האינטראקציות בגוף, ולא רק תצלום תמונה (או סריקה) חד פעמית אלא מערכת שצריכים לתפוס את הדינמיקות שלה. ולכן ניתוח מוחי\גופי מפורט במצבי רגש שונים הוא המאפשר יצירת העתק נאמן למקור והעתק שכזה אינו ניתן ליצירה בשום דרך אחרת.
אם תבחני את השלבים בסיפור תגלי סט שונה של רגשות שמטופל בכל יום - אושר, תמהון, בלבול, פחד, כעס וכו... זאת כדי לקלוט את הגבולות והדינמיות של מקס.
זה השלד של הסיפור, מעליו יש כמובן את מערכת היחסים בין מקס לבין בתו ומה מוכנים לעשות אנשים שיקירהם עומדים למות, וגם כמה אנשים העומדים למות מוכנים לתת ליקיריהם וכמה הם רואים את הדברים אחרת.
לשאלתך האם הוא כועס? כן הוא כועס, אבל סולח:

" "אני מבין" אמרנו שנינו ביחד. ההקלטה המשיכה עוד מספר שניות:
ג'ו קרנה, "תודה אבא" וחבקה את מקס במיטה חיבוק חזק ולא עזבה. מקס הרים את ידיו סביבה וחיבק בעוצמה לא פחותה. חשתי איך כל המתח של מקס נסחף ונעלם ואת מקומו תופסת תחושת השלמה והתעלות."

אני מניח שאין לך בת (לי יש. שתיים) ואני היום לא מסוגל לכעוס עליהן יותר מעשר שניות ברציפות (נו טוב, עשר דקות). את באמת חושבת שעל ערש דווי את תאחזי בכעס? נקודת הראיה משתנה לחלוטין, אין יותר מה להפסיד, אין ממה להתגונן ואין צורך לכעוס. וזה במיוחד קל עם הכל נעשה למטרה נעלה - יצירת עותק. לעותק עצמו אין שום זכות לכעוס כמובן, הוא קיבל את החיים שלו במתנה (וזה כידוע תמיד כואב). בכל מקרה עצם העובדה שאני צריך להסביר את זה אומרת שזה לא מסביר את עצמו מספיק טוב בסיפור, אני אבחן את זה.
הסיפור גם מדבר גם על "עצמיות" ומהותה, אנחנו כל כך מורגלים ל"עצמי" שלנו עד שאנחנו לא עוצרים אף פעם לתהות מה הוא ה"אני". האם העתק שלי שכזה הוא אני? אני, אני עכשיו? ואחרי דקה האם אני אחר? אם כן אז מי הייתי קודם? וכו...

עמיחי