בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
חצי חיים
נכתב ע''י: עמיחי (IP Logged)
תאריך: 09:06 04/07/2004

אני אגדה. כך לפחות שמעתי. וכמו כל אגדה ראויה לשמה הפכתי לכזה לאחר מותי. אולם בהבדל משמעותי אחד - נהייתי אגדה שכזו, בגלל מה שעשיתי לאחר מותי.
הסיפור הזה כבר הפך להיסטוריה. אולם מה שפחות ידוע הנו מה קדם לכל סיפור האגדה והדרך בה הגעתי לעשות את כל הדברים הללו. אז הנה זה, הסיפור על הפעם הראשונה בה מתתי.

*יום ראשון*
החלומות התחילו בלילה הראשון אחרי שהתקינו לי את המוניטור. המוניטור היה מכשיר עיקוב רפואי רחב פס, בנוי על אותו עיקרון של חיבור חושי לרשת העל. ג'ו המליצה לי בחום להתקין אותו: "אבא, רמת המעקב אחרי המצב הרפואי שלך תהיה מיידית וברמה הגבוהה ביותר." עיניה התנוצצו כשאמרה זאת, כאילו שמוניטור היה יכול לשנות את מצבי הסופני. היה זה רק עניין של זמן לפני שאלך בדרך כל בשר. אבל ג'ו כל כך התלהבה שלא יכולתי לסרב.
כבר בלילה הראשון היו לי כמה חלומות מוזרים, דווקא טובים. עשיתי סקי בסן לורנץ, אחר כך רקדתי במסיבה מטורפת ולבסוף נחתי על חוף הים באיים הקאריבים. החלומות הלכו והסתבכו חלקם ביזאריים לחלוטין. קפיצה מוזרה בין נושאים, סיפורים הזכורים לי מילדותי, כמו הפעם ההיא שטיפסתי על עץ הצפצפה, עד למעלה כך שהראש שלי הציץ מעל העלווה הירוקה. הנפילה, ואז אמא מלווה אותי באמבולנס ומבטה מפוחד וכועס. גם הפגישה הראשונה והנשיקה הראשונה. מעין מסע בארץ הפלאות של הזכרון שלי כמו חיטוט בארגז אוצרות ישן, כל חיי הסתחררו מול עיני ללא סדר בחלומות הללו.

הבוקר התחיל מוצלח מאוד לטעמי. כשדידיתי במורד מדרגות העץ המבריקות, לא חשתי כל כאב. יש האומרים שאם עברת את גיל חמישים ולא חשת כל כאב בבוקר, אתה מת! מגיל חמישים כבר נפרדתי לפני כמה שנים טובות ובשבילי היה זה שינוי מרענן. נשענתי על מקלי, וקרטעתי לי באיטיות במורד המדרגות כשאני בוחן בעניין רב כל פסיעה ומדרך רגל. ירדתי לאיטי מדרגה אחר מדרגה. "יש סיכוי שהתרופות החדשות אכן עושות משהו", פעימה מהירה של אופטימיות חלפה בראשי. אך זכרון מבט עיניה של דר' וויז בזמן שבחנה את תוצאות הבדיקות האחרונות שלי, הנחית אותי חזרה אל קרקע המציאות.
בתחתית המדרגות על ריצפת השיש הרחבה המתין אלפרד הקשיש עם קנקן הקפה שלי.
"בוקר טוב, מר ברידג'."
"בוקר טוב, אלפרד."
"יש לך אורחים", אמר והחווה בידו לכוון חדר הספריה.
זוג קולות משוחחים עלה מן הספריה. את קולה של ג'ו זיהיתי מיד ובמהירות שאינה הולמת את מצבי הבריאותי התנהלתי לכיוון הספריה ופסעתי פנימה. ג'ו ישבה על הספה ושוחחה עם צעיר שחרחר שהראה לה משהו בסט הדפים שהיה בידו. קלטתי על הדפים, מעין חוזה, לוגו של עולמות ואנשים מקושרים ברשת כלשהי יחדיו.
"ג'ו" קראתי, היא הסתובבה אלי וקמה והצעיר תחב בחופזה את הדפים לתוך תיקו.
ג'ו חייכה אלי חיוך קורן, קרבה אלי בצעד הקליל שלה וכיבדה אותי בחיבוק חזק.
"אתה נראה מצויין הבוקר אבא, ותכיר: זה דן, עמית שלי."
אה, זה היה אחד מהחברה בחברה שלה. משהו בתחום מציאות מדומה רב חושית או משהו, ג'ו לא פירטה רבות על החברה ואני בטח לא התענינתי בשטויות המודרניות הללו.
"נעים מאוד" אמרתי והושטתי יד, הבחור שנראה שחש מעט לא בנוח לחץ לי את היד לחיצה מהירה ומלמל:
"בוקר טוב, אני דן."
"מקס, ומה תפקידך בחברה?" שאלתי, היה היסוס קל ואז:
"משאבי אנוש, אני במשאבי אנוש!" היה מבט משובה קל בעיניו כשאמר זאת, עם זאת מבטו היה מוזר, חודרני משהו.
"אני במרפסת, תצטרפו אלי?" שאלתי, ופניתי לכוון המרפסת, מסמן באצבעי לאלפרד לבוא אחרי.
"אנחנו סיימנו, אני רק מלווה את דן החוצה ובאה", אמרה ג'ו.
כמעט יכולתי לחוש במבטיהם הנעוצים בגבי בעודי מתרחק באיטיות לכוון המרפסת. התישבתי, האויר היה קריר ונעים, חבילת עננים אפורה סגלגלה התגלגלה באופק ממערב והשמש שהציצה מבין פתחי העננים האירה בירוק בהיר כתמים מן הנוף.
"אבא" ידה של ג'ו ליטפה את ידי והיא החליקה והתישבה לידי, "מה שלומך?"
נשמתי עמוקות: "אני בסדר, אבל את יודעת שהשעון שלי מתקתק, עוד מעט אני אלך לפגוש את אמא בגיהנום".
"אבא, אני שונאת שאתה מדבר ככה, וחוץ מזה אמא בגן עדן, וגם אתה בטוח תגיע לשם."
"מה גורם לך לחשוב ככה? בחינה מהירה של הקרמה שלי מראה בברור שאני אתגלגל בתור צפרדע או יותר הגיוני בתור מכסחת דשא או איזה מכשיר חשמלי אחר."
ג'ו נאנחה: "אוי אבא. אתה לא הולך לשום מקום, כל עוד זה תלוי בי."
"אני לא מתכוון להיות כאן עול עליכם, את יודעת!"
ג'ו ענתה לי, אבל כבר לא שמעתי את התשובה. האויר הקריר הכה על פני בעוצמה בלתי צפויה, הרמתי את ידי וניגבתי את מצחי, היד חזרה רטובה מזעה קרה. המציאות עברה הילוך איטי. ניסיתי לקום ונכשלתי. כאב מרוחק בצידי השמאלי קיפל אותי. העולם החל מחולל ריקוד סיבובי מורכב והשולחן קיבל זוית בלתי אפשרית. אני נופל, קלטתי פתאום. הרעש החלול של הכסא הנופל ופגיעת גופי ברצפה נשמעו ממרחק. הדבר האחרון שאני זוכר הינו פניה החיוורים של ג'ו ואת פיה מבטא קול שלא הגיע לאוזני כלל: "אבא!" ואז העולם התרוקן והשחיר.

*חדר בקרה*

"אנחנו מתחילים עכשיו את הפעולה, ולא שניה מאוחר מידי."
"זה לא מסוכן להתעסק איתו עכשיו, אחרי אירוע כזה?"
"היינו כבר בסרט הזה. אין יותר זמן לאבד, או שאת רוצה שנוותר על כל העסק?"
"לא, לא. קדימה!"
"אז שלב ב' יוצא לדרך."

*יום שני*
התעוררתי. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה "אז ככה זה למות?". היה מלמול מסביבי, בשניה הראשונה נדמה היה לי שאני שומע את ג'ו מדברת, אבל המלמול הלך והתגבר. הרחתי עשן סיגריות באויר והמלמול התחזק והפך להיות רעש רם של קולות רבים משוחחים ומוזיקה מתנגנת. בלתי סביר לחלוטין. היתה לי תחושה מוזרה בכל גופי, תחושה של כח שכמותה לא חשתי כבר שנים, הרגשתי מעולה כאילו נוצקתי לתוך גוף חדש. פקחתי את עיני ואכן ישבתי בתוך פאב אפלולי ורווי עשן. מוזיקת ג'אז התנגנה בקולי קולות, בשולחן לידי ישבו שני טיפוסים שלחששו בינהם. ניסיתי ללא הצלחה לבחון את שארית החדר מבעד למעבה העשן אך העולם המשיך להכנס ולצאת לי מפוקוס, כל מה שקלטתי היו צלליות בלתי ברורות של אנשים. זינקתי ממושבי במהירות מפתיעה, לא הייתי אמור להצליח לבצע זינוק שכזה עם גופי החבוט. אינסטינקטיבית הושטתי יד לחפש את המקל שלי. כלום, מקל אין.
"לעזאזל, אני מת וזה הגיהנום" מלמלתי ושפשפתי בחוזקה את עיני אך העולם סירב להשאר ממוקד. פסעתי בגמישות לכיוון המשוער של הבר, לא הייתי זקוק כלל למקל שלי, לא חשתי כל כאב. העברתי את ידי במהירות על גופי וגיליתי גוף שרירי כמעט חסר שומן כזה שלא היה לי אף פעם. קלטתי את דלת היציאה ופניתי לעברה. לרגע היה נדמה לי שאני רואה, בין המוני הדמויות ליד דלת היציאה את צלליתה של ג'ו פוסעת החוצה. הגדלתי את צעדי ונמרחתי על בחור מגודל שחצה את דרכי, לבוש בחליפת בגדים נוצצת. כעת התנוצצו עליה גם שאריות המשקה שהעפתי מידו.
"סליחה" מלמלתי, "לא ראיתי אותך". הוא צמצם את עיניו,
"אתה ממהר, אה!" אמר בכעס, קלטתי שמץ של מבטא אירי בקולו, חשתי איך האדרנלין מכה בי.
"מה הבעיה שלך?" הזדקפתי מולו "אמרתי שאני מצטער!"
ללא היסוס הוא הרים את ידו והיכה בי בעוצמה אדירה. אבל אני כבר לא הייתי שם, נתתי למכה לזרום, כיפוף ובעיטה תחתית והאירי המגודל התרסק על השולחן הקרוב. חייכתי בשביעות רצון, חשתי את הדם הולם ברקותי. איזה כיף. האירי התרומם בכבדות,
"אתה יודע," גנח "מה טוב במיוחד במקום הזה?"
"מה" נדרכתי בעליצות.
"האלימות איננה באמת אופציה כאן" ואז, משום מקום, שלף רובה צייד קצוץ קנה, תחב אותו מול חזי ולחץ על ההדק. חשתי איך הכדורי הברזל קורעים את בשרי, הדף היריה העיף אותי במהירות אדירה לעבר הקיר.
"הסליחה לא נתקבלה." שמעתי את קולו המתרחק. התכווצתי בכאב לקראת הפגיעה בקיר אך היא לא הגיעה, עפתי דרך הקיר כאילו היה בועת סבון והתרסקתי על המדרכה מחוץ לפאב. שכבתי שם המום ומששתי בכאב את חזי, חורי הכדורים איחו את עצמם במהירות. יד נשית מבוגרת הושטה אל תוך שדה הראיה שלי, הושטתי את ידי לתפסה והרמתי את עיני.
"אמא?" מלמלתי "אבל את מתה." לא, זאת לא היתה אמא שלי. הזרה רק חייכה חיוך קפוא שלא הגיע לעיניה בזמן שהמציאות שמאחוריה יצאה ממיקוד החלה להתפורר. ידה היתה הדבר האחרון שהיה מול עיני כשהעולם האיץ את תהליך ההתפוררות והתרוקן. המחשבה האחרונה לפני שהכל השחיר היתה: "אז ככה זה למות!"

*חדר בקרה*

"אתה מטורף, למה הגדלת לו את מינון הטסטוסטרון לרמות האילו? אתה הורג אותו!"
"בתהליך שלנו אין כשלונות, והסוף הינו תמיד זהה - מות המטופל."
"אוף, אל תהיה כל כך ציני."
"את יודעת את התאוריה בדיוק כמוני, אנחנו רוצים לדגום כמה שיותר, זוכרת? הוא מופתע ומבולבל עכשיו, נכון?"
"אני לא יודעת כמה זמן הוא יחזיק מעמד כך."
"אנחנו רק בתחילת התהליך, והוא בן זונה קשוח. אופס, סליחה לא התכוונתי לדבר ככה."
"זה בסדר, הוא באמת כזה. אבל בכל זאת אני מפחדת, אני לא רוצה לאבד אותו."
"אז את יודעת בדיוק מה צריך לעשות..."

*יום שלישי*
העולם החל לחזור לפוקוס והפך מטישטוש לבנבן לתקרה לבנה מתקלפת, שכבתי במיטת בית חולים לבנה בחדר לא מוכר. מאחורי זמזמו להן כל מיני מכונות את צפצופיהם הקטנים במקצבים איטיים. כל גופי כאב. הפניתי את ראשי וקלטתי את ג'ו מכורבלת על כסא לצידי, היא קלטה את התנועה וזינקה אלי. פניה היו חוורות ועיניה אדומות. ראייתי היתה די מטושטשת, חשבתי שקלטתי עוד דמות בקצה החדר אבל לא הייתי בטוח. ניסיתי לדבר אבל רק מלמול חלוש בקע מבין שפתי הסדוקות "אהההה..." אמרתי.
"אל תתאמץ" אמרה ג'ו וחיבקה אותי.
"אני עומד להצטרף לאמא שלך." מלמלתי, ג'ו לא שמעה אותי, "מה אמרת?" שמחתי שכך, לא רציתי לומר זאת בכל מקרה. ג'ו התכופפה אלי:
"אבא, היתה החמרה במצבך, אז אני רוצה לבקש ממך בקשה."
"מה שתרצי," מלמלתי.
"המוניטור שהותקן לך הוא דו כיווני ומאפשר חיבור רב חושי לרשת, זה יאפשר לך לתקשר ללא המוגבלות הפיזית, אתה מוכן? מעבר לחיבור הרפואי, חשוב לי לדעת ממך מה אתה חושב ואיך אתה מרגיש."
"אבל קודם כל אתה צריך עוד לנוח, אז הרופא יתן לך משהו נוגד כאבים כדי להרדם."
"אוקי" מלמלתי.
הדמות מצידי החדר התקרבה ונכנסה לפוקוס, מדים לבנים של רופא, מזרק, אבל הוא היה מוכר: לרופא הזה היו הפנים של דן. לפני שהספקתי למחות, דן נעץ את המזרק בזרועי. תוך שניות העולם החל להטשטש עוד יותר ואז עשה את מה שהוא עושה הכי טוב: התרוקן והשחיר.

*חדר בקרה*

"מה עכשיו?"
"מנוחה. ואז לפי התכנון. אל דאגה הכל מתקתק כמו שעון."
"גם הזמן שלנו מתקתק! הוא לא יחשוד?"
"הוא יחשוד, בדיוק לפי התכנון."

*יום רביעי*
כשהתעוררתי לא הייתי במיטה. במקום זאת אוזני קלטו צלילי מוזיקת ג'אז ברקע שנשמעו מוכרים, פקחתי עיניים והעולם חזר לו לאיטו למיקוד. ג'ו החזיקה בידי ועיניה נתנו בי מבט ירוק חודר ללא מצמוץ. "אבא, אתה בסדר?" שאלה. הבטתי סביב, "שוב פאב" נאנחתי. המקום היה מוכר, העתק הגיוני של פאב מההזיה.
הרגשתי מצויין, ממש ממש טוב. בדיוק כמו שהרגשתי בלילה ההוא. מבט מהיר על עצמי גילה לי שהגוף שלי לא רק הרגיש אלא גם נראה צעיר בהרבה, קיבורת זרועי היתה שזופה וחלקה כמו שהיתה לי בצעירותי. ג'ו עקבה אחר מבטיי התמהים ואמרה: "סוף סוף אתה יכול להנות מפירות העבודה שעשיתי בשנתיים האחרונות."
בהיתי בה בחוסר הבנה, היא רק חייכה והמשיכה: "אנחנו נמצאים במציאות וירטואלית רב חושית שהוקמה ובוצעה על ידי החברה שלי. זהו עולם מושלם, או בעצם אוסף עולמות. אנחנו נמצאים בעולם אורבני בפאב החביב עלי במיוחד."
"אני מכיר עולמות כאלו, אבל זה לא מסביר את זה," הצגתי קדימה את זרועי הצעירה.
"אתה צודק, בדרך כלל משתמשים בסימולציה תלת ממדית סטנדרטית או בכזו המבוססת סריקה, כמוני." אמרה ג'ו, והצביעה על עצמה. "אתה לעומת זאת, בגלל מחלתך זכית ללבוש גוף רפואי מלא הכולל סימולציה פנימית מושלמת של גופך החי. המוח שלך מחובר כעת לגוף הזה כמעט ישירות, זה אחד האפקטים של המוניטור שלך."
שמעתי על הטכנולוגיה הזאת. האפשרויות הבידוריות היו מרשימות במיוחד ועלו על כל דמיון. השמועה האחרונה שהתרוצצה סיפרה על זוג מליונרים שהזמינו גופי סימולציה של נמר, זכר ונקבה. המחיר היה אסטרונומי והם עשו זאת רק כדי לברר האם השמועות על כמות האורגזמות שמגיע אליה נמר בלילה אחד נכונה. כמאתיים אם אני זוכר נכונה, אומרים שהגבר עדיין בטיפול נמרץ...
"מה גורם לי להרגיש כל כך טוב?" התנערתי.
"זה הגוף הזה, הוא אינו משדר לך את כל האיתותים השלילים שאתה רגיל אליהם. אבל אל תתן לזה לשטות בך. אתה עדיין בטיפול נמרץ בבית החולים ועדיין חולה מאוד. כאן אני ואתה יכולים לתקשר ללא בעיה, בעולם האמיתי יהיה לך קשה הרבה יותר לדבר." ג'ו לקחה בכף ידה את ידי בליטוף עדין והצביעה על שומה קטנה על גב ידי, לחיצה קטנה עליה והעור התחיל לזרוח והצמיח לוח מקשים.
"אתה יכול לתקתק או פשוט לומר את הקוד הבא: 40, 6 ,6 ,400 ואתה מתנתק וחוזר לגוף שלך. תנסה."
ניסיתי. לחצתי ואמרתי את הקוד והעולם התפוצץ מכאב לתוך ראשי. שכבתי על המיטה פקחתי את עיני והדמעות טשטשו לי את החדר. הייתי לבד עם כאב הראש וכל שאר כאבי הישנים. "לעזאזל" מלמלתי "מי צריך את החרא הזה?" על השולחן לצד המיטה היה מונח פתק בכתב ידה המעוגל של ג'ו:
"אבא, תשתמש באותה שיטה כדי לחזור, לא צריך קוד." הסתכלתי על גב ידי הישנה והופתעתי לגלות שם שומה חדשה, לחצתי עליה. הפעם לא היו שום אפקטים מיוחדים רק צפצוף קצר והכאב נחתך באחת והפאב חזר לפוקוס וג'ו עימו.
"נהדר, הרבה יותר טוב, זה כמו זריקה נגד כאבים" אמרתי. ג'ו הרימה את ידה מולי, כאומרת המתן. עיניה איבדו מיקוד ושפתיה מלמלו. "היה לי טלפון מהעבודה, אבא, אני חייבת לזוז." אמרה כשחזרה למיקוד אחרי דקה. קמתי באכזבה ללוות אותה החוצה.
"מה זה?" התענינתי בגביש זכרון מבהיק שנשאה בידה.
"זו התוכנה החדשה שלנו" אמרה בגאווה, "היא תעשה מהפכה בעולם התקשורת הקבוצתית, יצירת מוח כוורת אפקטיבי ו..." עצרתי אותה, הדברים האלו הפחידו אותי והיא דברה עליהם כאילו זה לא מדע בדיוני.
"אוקי חמודה, את יודעת כמה אני לא מתחבר לדברים האלו."
"אתה עוד תתחבר, זה העתיד."
"איכשהו, לא ממש נראה לי, הזמן שלי במציאות הזאת אוזל בקצב מהיר."
פסענו החוצה מבעד לדלת. בחוץ ברחוב היתה תנועה דלילה של אנשים ומכוניות. השמיים היו כחולים, אבל גוון מוזר אחיד של כחול, טיפה כהים מידי.
"השמיים מוזרים" הערתי, "למה לא סידרתם קצת עננים?"
"אה, בדרך כלל השמיים משמשים כסמן על מצב המערכת, והיום המערכת במצב תקין לחלוטין..." ג'ו לא סיימה את המשפט. משהו הבהיק לצידה, הגביש נתלש מידה על ידי גבר שיצא מאחורינו מהבר. הוא החל לרוץ ואוטומטית אני אחריו, מאחורי עוד הספקתי להבחין בדמות נוספת שיצאה מהמועדון ונעמדה לצד ג'ו.
המשכתי לרוץ אחריו, אבל הגנב היה קל רגליים, פתאום קלטתי מה אני עושה. ריצה כזאת, כאיילה שלוחה, לא רצתי כבר שנים. התחלתי לחוש התעלות מהריצה עצמה, כל הגוף פועל ללא מעצור ממש כאצן מרתון בתאום מושלם רגל אחר רגל מכות בקרקע בקצב, הלב מאיץ והדם זורם ברקות... איזה כיף. התמקדתי בחזרה בגנב, הבחור היה זריז לא פחות ממני. רצנו במורד הרחוב ואז הוא חמק אל אחד הבנינים והתחיל לטפס במעלה המדרגות. כשהתפרצתי אחריו אל הגג הוא כבר לא היה עליו. הוא בדיוק ירד מקורה ברוחב עשרה סנטימטר שגישרה את התהום בת חמשת המטרים אל הבנין הסמוך. הוא נעמד על הגג הסמוך מחייך מאוזן לאוזן מסתכל עלי בניצחון. התקרבתי אל הקורה זועם מהחוצפה שלו. עמדתי להניח את רגלי על הקורה, ואז קלטתי שאנחנו בגובה של חמישים מטר מעל הקרקע. נעצרתי, הפחד היכה בי. ממש תחושה גופנית של מכה בבטן התחתונה. ניסיתי לאזור אומץ והרמתי את רגלי אל הקורה, מבט מהיר למטה הספיק לי והעולם החל להסתחרר. התקפלתי לאחור וניסיתי לשאוב אויר לריאות שלי שפשוט סרבו להתרחב. "לעזאזל, המקום הזה לא אמיתי." מלמלתי "אבל נראה כל כך אמיתי!". התרוממתי והצצתי אל הגג הסמוך, הבחור כבר נמוג לו מזמן.
השתרכתי לי חזרה במעלה הרחוב כשלפתע הבחנתי בו שנית. הוא נהג במכונית שחורה גדולה מולי, החיוך עדיין היה מרוח על פניו. כשחלפה המכונית לידי היא האטה ודמי קפא בעורקי, במושב האחורי חיוורת כסיד ישבה ג'ו ולצידה בחור מגודל, כנראה זה שיצא אחרינו, אוחז באקדח לרקתה. בו בזמן זרק הנהג כדור נייר לעברי, האיץ ונעלם מעבר לסיבוב. קטפתי את כדור הנייר מהאויר ויישרתי אותו. היו כתובות עליו רק שלוש מילים: "עשרה מליון דולר".
הקשתי בכעס על ידי, ואמרתי את הקוד 40, 6 ,6 ,400 . העולם חזר לו לאיטו לפוקוס. החדר הלבן, התקרה המתקלפת, המכונות על מקצביהם האיטיים וכמובן הגוף הישן והטוב שלי על כל מכאוביו. על השידה לצד המיטה היתה מונחת מעטפה. פתחתי אותה והחלקתי החוצה את הניר שהיה בפנים: "עשרה מליון דולר" היה כתוב, וגם מספר שנראה כמו חשבון בנק: 1 300 30 10 5. גל של חולשה היכה בי. התקווה פיעמה בי לשבריר שניה כשהדלת נפתחה ולחדר החליקה האחות.
"אה..." קראתי, ולא הצלחתי לומר יותר מזה, כנראה שסוממתי. לא הצלחתי להוציא מילה אחת מובנת מפי, רק אנחות.
"אני אביא לך משהו נגד כאבים" אמרה, מחייכת חיוך מקצועי רחב ונעלמה בהבהוב לבן מבעד לדלת. הקשתי בכעס על השומה בידי.

חזרתי לפאב. זו כנראה היתה נקודת הגישה הקבועה שלי לעולם הזה. רשמתי לעצמי פתקית מנטאלית לשאול את ג'ו איך משנים את זה, מייד אחרי שאמצא ואוציא אותה מהתסבוכת הזאת.
"סליחה!" קראתי לעבר המוזג בבר, בחור מגודל עם עין מזכוכית, "איך אני מבצע שיחת טלפון?"
"כאן אדוני" הוא הרים אל הדלפק מכשיר שחור מוזר, מעין שפורפרת עם התרחבות בשתי צדדיה המונחת על טרפז שחור ובמרכזו דיסקה מונחת על ציר במרכזה וחורים לאורך שפתה.
"מה זה?" הסתכלתי עליו בתמיהה "מה עושים עם זה?" הוא נתן בי מבט ממזרי וענה:
"פשוט תרים את השפורפרת, שים על האוזן והפה ותדבר". הייתי יכול להשבע שראיתי דג זהב מציץ אלי לשניה מתוך עין הזכוכית שלו.
ניסיתי ליצור קשר עם עורך הדין שלי, הוא ודאי ידע מה לעשות והוא היחיד שיכול לארגן סכום כסף שכזה בכל מקרה. אבל לא הצלחתי לגרום לטלפון הארור לקשר אותי למשרד שלו. קיבלתי מספר משרדים ובתים שונים, אך לא הצלחתי להגיע אליו. בדיוק כשטרקתי את השפורפרת בכעס, וסוף סוף הבנתי למה משמש המבנה הטרפזי המוזר, פרץ לתוך הפאב דן עמיתה של ג'ו.
נתתי בו מבט עקום, יכול להיות מאוד שהוא משתף פעולה או אפילו מאחורי כל הסיפור. הוא התקרב אלי במהירות ואמר "יש לנו בעיה, גנבו לנו את התוכנה וחטפו את ג'ו." למרות סדר העדיפויות הלקוי שלו לזכותו יאמר שהמבטו החודר, השחצני, הוחלף בדאגה אמיתית. רק לא היה לי ברור למי, לג'ו או לתוכנה.
"אנחנו מריצים איתור על ג'ו, היא עדיין במרחב הוירטואלי הזה. אני חסמתי את כל הכניסות והיציאות. אנחנו בוודאי נמצא אותה תוך זמן קצר." העברתי לו את הפתק, הוא עיין בו וחריצי פניו העמיקו.
"גם אנחנו קבלנו מכתב דומה. אנחנו כאן במרוץ מטורף נגד השעון כי יקח להם רק יום או יומיים לפצח את ההגנות על התוכנה, ואחר כך ג'ו תהיה פחות חשובה להם. הם איימו להפיץ אותה (את התוכנה) אם לא נשלם, ואני לא יודע מה הם יעשו לג'ו אם נגיע לידי כך".
הוא קם ויצא מן הפאב מסמן לי לבוא אחריו. הופתעתי לראות שהאויר בחוץ קודר וחשוך, רעם התגלגל במרחק. מיד כשיצאנו התחיל לרדת גשם, גשם מוזר שכאילו לא היה עשוי ממים אלה כעין מקשה של טיפות ובנופלו טווה כעין רשת קורים מוזרה באויר וכך גם נדבק לבגדינו.
"מצויין האיתור התחיל." אמר דן והפך את ידו לקלוט את טיפות הגשם.
"הגשם. זה האיתור?"
"איתור ראשוני. הוא מגיע להרבה מאוד מקומות ומסמן את רוב השטח, אתה לא חושב שזה הגיוני?"
לא, זה לא נראה לי הגיוני, אבל ההגיון שלי לא היה כל כך הגיוני כאן, אז שתקתי והוא המשיך:
"המרחב הוירטואלי הזה הוא אדיר בגודלו וכדי לעבור על כולו כדאי להשתמש במערכות שכבר בפעולה כמו גשם או אויר." הוא הראה לי איך טיפות הגשם משתהות שניה אחת יותר מידי על ידו כשהן יוצרות מעין רשת נוצצת סביב אצבעותיו ואז נוטפות כמים רגילים לרצפה.
"אחר כך" הוסיף "ניתן להשתמש באיתור ערפל או אויר, אבל הוא גוזל משאבים רבים מאוד ולכן ניתן להפעיל אותו באזור מצומצם יותר."
"והם, החוטפים, תקועים גם הם כאן?"
"לא ממש תקועים אבל הם לא יכולים לצאת בלי שנדע." דן הרים את ידו לשמיים והצביע על מערבולת העננים באפור מעלינו:
"זה סימן שכל החיבורים הראשיים לרשת סגורים, ומה שעוד פתוח נמצא תחת סריקה מדוקדקת, הם לא יוכלו להוציא סיכה ללא אישורנו."
"אז מה עכשיו?" שאלתי, כשדן הסתובב ופנה לחזור לתוך הפאב.
"עכשיו נחכה. אפשר להזמין אותך לבירה?"
"אני אקח משהו חזק יותר."
זה היה אחד הלילות הארוכים בחיי, ובאיזה שהוא שלב נמנמתי...

*חדר בקרה*

"את מוכנה?"
"לא ממש, אבל..."
"הוא בשל וזמנו קצר, ממשיכים?"
"ממשיכים."

*יום חמישי*
אני רץ. משהו מבעית דולק אחרי. הדרך חשוכה ומלאת מהמורות ומלפני, במרחק, אור לבן מתחזק. הרוגע שופע ממנו ומחזק אותי. אני מכפיל את מהירותי לכיוונו אך הדבר מאחורי מקצר את המרחק בעקביות. אני עומד להגיע אל האור וברגע האחרון מועד ונופל. הדבר תופס אותי בין שיני ערפל שחור ומטלטל אותי כמו בובה על חוט, אני מספיק רק לראות שהאור הוא חדר קטן לבן עם מיטה לבנה ותקרה מתקלפת לפני ש... יד טלטלה את כתפי ושלפה אותי מתוך החלום. הזדקפתי אינסטנקטיבית מרים את ידי להגן על פני מפני הרעה.
"הכל בסדר?" שאל דן, כשהוא בוחן אותי בענין.
"כן, כן" התנשפתי, הייתי שרוע חצי גוף על אחד השולחנות בפינת הפאב.
"יש לנו איתור, בוא נזוז." אמר דן.
הרמתי את עצמי מהשולחן בגמישות מנער את שרידי השינה ממחשבותי ופסעתי במהירות אחרי דן. בחוץ חיכתה לנו מכונית שחורה גדולה, זהה לחלוטין לרכב שחטפו בו את ג'ו. ללא היסוס דן פתח את הדלת האחורית ונכנס, מסמן לי להכנס אחריו. בהיסוס מה נכנסתי אחריו והתישבתי. דן עמד כמטר לפני בתוך המכונית ודיבר עם הנהג, למעשה עם המקום בו היה אמור להיות הנהג. אך לא ישב שם איש.
דן הסתובב וחזר אלי והמכונית החלה לנוע. תחושה קלה של בלבול אחזה בי כשקלטתי שנכנסתי לרכב בגודל משפחתי ואני יושב עכשיו בתוך מרחב פנימי בגודל של אוטובוס. שאלתי את דן לפשר הדבר.
"אה, יש לנו כמה חוקים של מרחב שניתן לעוות אותם מעט. אחד מהם הינו שהגודל החיצוני לא חייב להיות יותר גדול מהגודל הפנימי, אין שום מגבלה פיזיקאלית למרחב כאן, זוכר?"
"בטח." מלמלתי בציניות.
הגענו למטרה. בניין אפור באיזור שנראה שומם למדי. מעין איזור תעשיה כבדה, הרבה ברזלים, בטון ודלתות ברזל ענקיות. דן בחן את הדלתות הנעולות בעיון.
"הם כאן בתוך הבנין הזה, התוכנה... וגם ג'ו", טוב שהוא נזכר בג'ו בכלל.
"תלך אתה מהכיוון הזה ואני מהכיוון השני וננסה למצוא איזו כניסה לבניין. בכל פעם שנסגרת דלת נפתח באיזה שהוא מקום חלון." הוא גיחך, והחל להתרחק שמאלה. פניתי ימינה והתחלתי להקיף את הבנין. אבל אז, מתוך איזו אינטואיציה חזרתי לאחור והתחלתי ללכת שמאלה ולהתגנב בעקבותיו. דן הקיף את הבנין בצעד קל הוא לא נראה מודאג או מוטרד ביותר. כאילו ידע בדיוק להיכן הוא הולך ולא הביט ימינה או שמאלה. אחרי כמה עשרות מטרים במורד הסימטה בצידי הבנין, הוא עצר והקיש נמרצות על דלת. הדלת נפתחה ויצא ממנה בחור ולחץ את ידו של דן. אני במקום מחבואי קפאתי לי באותה שניה, זה היה החוטף, ללא צל של ספק. "בן זונה!" עצרתי את עצמי מלרוץ אחריהם וחיכיתי שיכנסו. ניגשתי בזריזות אל הדלת, היא היתה פתוחה. נכנסתי בחרישיות, יכולתי לשמוע את קולותיהם המדברים במורד המסדרון. עקבתי אחריהם ממרחק עד שנבלעו בתוך מחסן פנימי גדול.
נכנסתי אחריהם וניסיתי למצוא מקום ממנו אני אוכל לראות היכן ג'ו מוחזקת. מצידו הימני המרוחק של המחסן החשוך שמעתי קולות שיחה. בתקווה התקרבתי אל חדרון קטן שהיה בנוי בקצה המחסן. דלתו היתה פתוחה. השתופפתי בין הצללים מרחק כשני מטר מן הפתח והקשבתי:
"הוא אכל את הסיפור?" - קול גבר.
"בוודאי, הוא מסתובב בחוץ, מחפש כניסה שלא ימצא לעולם." – קולו של דן.
"עוד כמה דקות אצא אליו ואומר לו שאתם נעלמתם וחייבים לשלם את הכסף, המסכן יעשה הכל בשביל להציל את ג'ו." – קולו של דן. נשכתי את שפתי.
"אתה חושב שהוא ישלם בלי בעיה?" – קול אישה. "לא יכול להיות" מלמלתי, זה היה קולה של ג'ו. הנוכחים החלו לצאת מן החדר. אחד אחר השני יצאו שלושת הגברים: שני החוטפים לכאורה ודן, ואחרונה חביבה מתעכבת רק כדי לסגור את האור יצאה ג'ו, בריאה ושלמה.
"חכו לי!" קראה אחרי שלושת הגברים שהתרחקו בינתיים. ניסיתי לקום וללכת אחריה אבל ברכי פקו. קולי נעלם ותחושת קבס נוראית עלתה בי, "למה, ג'ו? למה?" אני חושב שהקאתי. הסתובבתי שם בבנין כסהרורי, מנסה להבין מה בדיוק קרה ואיך? ולמה? המחשבות הסתחררו במערבולת בתוך ראשי, שום דבר לא הסתדר. לאט לאט החלה תחושת האכזבה הנוראית להתחלף לזעם טהור. הקשתי על ידי ואמרתי את הקוד, שום דבר. שוב הקשתי ושוב, שום כלום. יצאתי החוצה והתחלתי ללכת ללא מטרה. לאחר כשעה התחלתי לזהות את האיזור ומצאתי את עצמי חזרה בפאב. למוזג הספיק מבט אחד עלי בשביל למשוך בקבוק ויסקי, למזוג לי כוס הגונה ולהשאיר את הבקבוק לידה. לא לקח יותר מידי זמן וכוסות מרוקנות ונרדמתי...
אני שוב רץ. אותו משהו דולק אחרי, מפחיד אותי עוד יותר. הדרך חשוכה ומלאת מהמורות, מלפני במרחק אור לבן מתחזק הרוגע שופע ממנו ומחזק אותי. אני מכפיל את מהירותי לכיוונו אך הדבר מאחורי מקצר את המרחק בעקביות ומתחיל להקיף אותי מכל עברי. אני שוב עומד להגיע אל האור והפעם אני רואה בבירור שהאור הוא חדר קטן לבן עם מיטה לבנה ובמיטה שוכב אדם זקן ואני מביט מתוך עיניו ורואה תקרה לבנה מתקלפת והוא רואה מתוך עיני, ושוב אני הוא. ושוב הוא אני. ועוד פעם ועוד פעם, המראות מתחילים להטשטש ואני מתחיל לאבד אחיזה והכל מתחיל להתרוקן ולהשחיר...

*חדר בקרה*

"לעזאזל, הם נכנסו ללולאת משוב!"
"איך זה יכול להיות? הוא לא אמור להיות מסוגל לעשות את זה!"
"זה לא משנה, אם לא נפסיק את זה נאבד את שניהם."
"נתק אותם!"
"עכשיו? זה לא מוקדם מידי?"
"נתק אותם עכשיו, זה רק עניין של כמה שעות בכל מקרה, נתק לפני שיהיה מאוחר מידי!"
"בוצע!"


אני ישן וחולם חלום. ובחלומי אני חולם שאני מת, ושלמות זה כמו לישון, רק בלי לחלום.


המוזג ניער את כתפי, "מה קרה?" התנערתי מן הטשטוש, המוזג רק הרים את הטלפון הענתיקה המצחיק שלו והגיש לי אותו:
"שיחה בשבילך."
"בשבילי?" שאלתי בתמהון, הוא רק הנהן בחדות ונעלם לקצה השני של הבר. משכתי בכתפי הרמתי את השפורפרת השחורה אל אוזני:
"הלו" אמרתי.
"שלום ג'אקס" הופתעתי, כך לא קראו לי מאז כתה ה'.
"מי זה?" חקרתי, הקול היה מוכר לי בצורה מעומעמת.
"חבר," לא הספקתי להגיב והוא המשיך, קורא את מחשבותי.
"תראה, אם אני אספר לך מי אני, אתה בכל מקרה לא תאמין לי. אבל אני יודע שג'ו בגדה בך ואולי הסיבה האחרונה שלך להאחז בחיים לא קיימת עבורך כרגע. זו אשליה." דבריו תפסו את תשומת ליבי, הקשבתי.
"יש לי את כל התשובות שאתה מחפש, אבל קודם אני חייב לתת לך עצה: חיה כל יום בחייך כאילו מתת ונולדת היום מחדש - עשה בחיים שימוש מלא. עשה את הדברים בהם אתה מאמין, לא את הדברים שמצפים ממך. במיוחד מצא בליבך לסלוח לכולם ובפרט לאהוביך. בלה איתם מזמנך וזכור שאיש אינו מתחרט בסוף ימיו על שלא בילה מספיק זמן בעבודה." ניתקתי. לא היה סבלנות לזבל הפילוסופי הזה.
הטלפון צלצל שנית. הרמתי את השפורפרת והזר המשיך לדבר:
"תראה, אני מצטער, אבל אני עומד למות וכנראה לא אראה את השחר של מחר. ג'ו בקשה ממני טובה אחרונה."
"מה?"
"להעביר לך מסר על מה שקרה השבוע ולהכין אותך לעתיד לבוא."
"אני מקשיב."
"תראה, יש כמה פרטים לא הגיוניים בכל מה שעבר עליך. ראשית כל, האם חשבת מה המשמעות של חטיפה באיומי אקדח במקום הזה. מה אקדח בכלל יכול לעשות כאן? יותר מכך, מה המשמעות של חטיפה במרחב הוירטואלי בכלל? הרי ניתן לחזור למרחב האמיתי כהרף עין, כל סיפור החטיפה הזה לא אמין."
הוא עלה על משהו ללא ספק, אבל איזה הסבר אחר יכולתי לתת לדברים גם אם ההונאה היתה טיפשית? הוא שוב ענה לשאלה שלא נשאלה:
"אתה על ערש דווי, וג'ו יורשת יחידה, היא תקבל את כל הכסף שלך בכל מקרה. וחוץ מזה אתה יודע שהיא יודעת שאם היא היתה מבקשת את הסכום הזה היא היתה מקבלת אותו. אז חייב להיות הסבר אחר, הסבר טוב. ואני מיד אומר לך היכן אתה יכול להשיג אותו." הקול שלו, שהפך להיות מוכר באופן מעיק, התרכך בצורה משמעותית בזמן שהמשיך ואמר:
"מחר, בשעה שתים עשרה בצהריים חזור בבקשה אל המחסן שהיית בו היום. אתה תמצא שם את התשובות לכל שאלותיך." היה רעד בקולו כשאמר את הדברים הללו.
"ואם לרגע יהיה לך ספק מי אתה ומה אתה, זכור שמה שאתה הוא פשוט מה שאתה עושה! ומעל לכל זכור שג'ו אוהבת אותך." צמרמורת עברה בגווי למשמע המילים האילו, והקול מהעבר השני של הקו המשיך:
"שלום," הוא אמר.
"רגע!" קראתי, מוצא את קולי. "עדיין לא אמרת לי מי אתה?"
"הכל מחר," באה התשובה הלאקונית.
"האם אראה אותך מחר?"
"אני מניח שכן, אבל כנראה שאני לא אראה אותך שנית, שלום."
רציתי לדבר איתו עוד, אך הצפצוץ המונוטוני בישר לי שאין יותר איש מן העבר השני של הקו. הרהרתי ארוכות בשיחה המוזרה. ואז לשבריר שניה הערפל הוסר והתמונה התבהרה, היה ברור לי עם מי דיברתי. זה היה ללא ספק אני בעברו השני של הקו. גם הבטחתי לי שמחר אדע את כל התשובות, אז אחכה בסבלנות. משכתי את הבקבוק לעברי וחלצתי את הפקק, אחרי הכוס החמישית התחלתי לנמנם...

*יום שישי*
התעוררתי במקום חדש, הרגל שאצטרך להיפטר ממנו מתישהו. שכבתי על מיטה בחדרון קטן, הדלת היתה פתוחה ודרכה פיעפע לחדר עשן סיגריות סמיך ורעש מוזיקת ג'אז התנגן ברקע. ראשי חישב להתפוצץ. התרוממתי באנחה ופסעתי מתנודד אל מחוץ לדלת. יצאתי מחדרון שהיה ממקום מאחורי הבר, המוזג, שקלט אותי יוצא רק חייך את החיוך הממזרי שלו ואמר: "אתה בסדר? קצת הגזמת עם השתיה, לא." היה מבט מודאג בעינו (הטובה, מאחורי השניה רק המשיך להשתכשך לו דג הזהב).
"אני בסדר" אמרתי, למרות שהרגשתי כאילו עברה עלי רכבת. התישבתי חזרה ליד הבר סימנתי לו להביא לי עוד כוס. הוא הזעיף את פניו אך לא אמר דבר והציב את הכוס מולי. היה כבר בוקר ועדיין המקום היה מלא למחצה. השעות חלפו להן לאיטן וכשהמחוגים הראו על רבע לפני צהרי היום קמתי ממקומי ופסעתי החוצה, המוזג רק הרים את עיניו ושלח אחרי את ברכתו, בהנהון.
הגעתי אל המחסן תוך כעשרים דקות, דלתות הברזל הגדולות היו פתוחות לרווחה ובהמשכם נפתח חלל גדול יחסית. שום דבר דומה למה שראיתי אתמול, יותר בסגנון של היכל תפילה. שמעתי קולות של אנשים מבפנים וראיתי שהחלל הפנימי גדוש באנשים. פסעתי פנימה בהיסוס, הרגשתי כמו רוח רפאים במפגש מחזור. את כל האנשים שהיו שם היכרתי, אבל אף אחד לא התנהג כאילו זיהה אותי, למעשה אף אחד אפילו לא הסתכל אלי.
כשידי עברה בטעות בתוך אחד האורחים, קלטתי. הם לא ממש היו כאן, או שזה אני שלא היה שם? חלפתי בחדר כרוח רפאים איש לא ראה ולא שמע אותי.
המשכתי להכנס אל לב החדר. בקצהו ראיתי ארון קבורה וליד הארון עמדה ג'ו בשחור. התקרבתי אליה מרגיש איך הסערה בליבי גוברת. היא הסתובבה, עיניה היו אדומות מבכי, הביטה בי והרימה את ידה:
"עצור שם בבקשה." עצרתי.
"אני רוצה להסביר לך הכל, אבל בצורה מיוחדת, אל תבהל, זוהי הקלטה מלאה." קולה היה צרוד ושבור.
"בסדר" אמרתי. היא הביאה את גב ידה קרוב לפיה ומלמלה:
"נגן, חמישי משתיים עשרה וחמישים." על גבי העולם סביבי החלה להווצר תמונה אחרת. חדר לבן עם תקרה מתקלפת מנקודת מבטו של השוכב במיטה, אולם התפילה בו הייתי התעמעם אך לא נעלם מהעין, מעין קליידוסקופ של תמונה על גבי תמונה בוידאו. אבל זה היה רק קצה הקרחון. אתם מבינים אני הייתי מקס ברידג' ששכב במיטה הלבנה מביט בתקרה. ולפי מיטב הבנתי היה זה הרגע בו התעוררתי מהחלום האחרון המוזר על הדבר שרודף אחרי, החלום היה עדיין חי בראשי ואני התעוררתי במיטה מאוכזב וזועם. לא יכולתי לשנות את תגובותי או רגשותי. זה היה כמו שניגנו לי הקלטה בראש. למעשה, כמו שהסבירה לי ג'ו, זו היתה בדיוק הקלטה של המוח שלי באותם רגעים. ברקע, באולם התפילה, דמותה של ג'ו התקרבה אלי ואחזה בזרועי כדי ליצב אותי, זה לא פשוט לעמוד ולשכב באותו זמן.
דלת החדר נפתחה ונכנסה ג'ו. נתתי בה מבט מאוכזב ומבולבל ושתקתי. ג'ו פתחה במונולוג ארוך:
"אני רוצה להסביר אבא. כל הסיפור עם החטיפה והסחיטה אינו אמיתי. לא היתה כל כוונה לקחת ממך כסף בשום צורה ואופן. אני אוהבת אותך מאוד והמחלה הארורה הזו עמדה לקחת אותך ממני לנצח. לפני כשנה שמעתי על הטכנולוגיה שמאפשרת להעתיק מוח אנושי למדיה ממחושבת. החלטתי שכך אני רוצה לשמור על זכרך. בעיני המתנה הגדולה ביותר שיכול לקבל אדם המאבד אהוב הינו את הזיכרון הכי חי שאפשר לקוות לו. ומה יותר חי מזה? מעט הטריד אותי הויכוח הציבורי על אנושיות ההעתקים, האם יש להם נשמה? כאן דווקא אתה עזרת לי מאוד. הטיעון שלך לגבי מהות הנשמה, אתה זוכר - אנחנו בני האדם מבלבלים בין העולם הרוחני לבין העולם החומרי. בעולם החומרי ישנן כמויות מדידות, ואם אני נותנת דבר, אז לי אין אותו ולך יש. לעומת זאת בעולם הרוחני אין כמויות מדידות! אילו רק איכויות בלתי ניתנות למדידה וכשאני נותנת לך אהבה אז יש יותר אהבה בעולם, לי יש אהבה ולך יש אהבה. אותו הדבר עם הנשמה, היא הינה בסך הכל "השלם הגדול מסכום חלקיו". הנשמה שייכת לעולם הרוחני ובלתי אפשרי למדוד אותה במובן החומרי וביצירת ההעתק שלך אתה נותן לו את נשמתך ואז פשוט יש יותר נשמה בעולם, לך יש נשמה ולו יש נשמה." ג'ו עצרה את שטף הדיבור כדי לאסוף קצת אויר. ניצלתי את ההזדמנות להגיב:
"אז הכנת העתק שלי, מצויין, איך כל זה מתקשר לחטיפה?" שאלתי, כלומר שאלה ההקלטה של מקס ברידג'.
"אני אענה על זה, ברשותך." דן פסע אל תוך החדר.
"אני הייתי אחראי על יצירת ההעתק, זה לא עניין פשוט כלל. אתה מבין, זה דבר אחד להעתיק מוח אנושי ודבר אחר לחלוטין לתפוס את הדינמיקות שלו. למעשה זה לא רק המוח, זוהי כל מערכת העצבים האוטונומית כולל תגובות המשוב הפיזיות והכימיות שעושות את האדם. אם היינו מעתיקים רק את המוח ומשליכים את ההעתק על הדמית רשתות נוירונים מנורמלת, היו נוצרים כל הזכרונות של מקס ברידג' אבל רוב ההתנהגויות, במיוחד במצבי קיצון היו נעלמות. היינו חייבים למדוד אותך בכל קשת המצבים הפיזיים והרגשיים האפשריים כדי לקבל כמה שיותר ממקס ברידג'. לכן מתחילת השבוע התחלנו בהליך מתמשך עד לפני חמש דקות, של הקלטה בפעולה. זה ההסבר לחלומות שלך ולכל סיפור החטיפה. כך יכולנו להקליט את התנהגותך וליצר העתק מדוייק יותר. וזו גם הסיבה שדאגנו שתהיה במרחב הוירטואלי רוב הזמן, זהו מקומו הטבעי של ההעתק והמקום הטוב ביותר לארגן סימולציה מהסוג שרצינו בלי הפרעות בלתי צפויות."
"סלח לי אבא." ג'ו רכנה אלי ואספה את ידי, חשתי במגע הכפול של ידיה של ג'ו.
"אין לי עוד הרבה זמן לחיות, נכון?" אמר מקס בקול שבור. ג'ו הנהנה ועיניה התמלאו לחלוחית.
"הרופאים נותנים לך רק עוד כמה שעות לחיות... אתה רוצה לראות אותו קודם?" הנהנתי לחיוב.
באויר מעל המיטה נפרש מעין מסך ועליו הוקרנה דמותי שרוע על הבר, העתק צעיר של מקס ברידג'.
"אני מבין" אמרנו שנינו ביחד. ההקלטה המשיכה עוד מספר שניות:
ג'ו קרנה, "תודה אבא" וחבקה את מקס במיטה חיבוק חזק ולא עזבה. מקס הרים את ידיו סביבה וחיבק בעוצמה לא פחותה. חשתי איך כל המתח של מקס נסחף ונעלם ואת מקומו תופסת תחושת השלמה והתעלות.
"אני צריכה שתעשה עבורי עוד משהו קטן, אבא."
"בטח." אמר מקס.
"אני צריכה שתדבר איתו, תרגיע ותכין אותו באיזשהו אופן. אתה היחיד שיכול לחדור אליו עכשיו, אתה הרי יודע את כל מחשבותיו." היא הרימה טלפון והגישה אותו למקס. מקס חשב מספר שניות ואז חייך והרים את הטלפון אל פיו:
"שלום ג'אקס" אמר.

ההקלטה הסתימה ואולם התפילה חזר לפוקוס, ג'ו עמדה לצידי. כשלתי לכיוון הארון והבטתי לתוכו. תחושת ריקנות הציפה אותי. מקס ברידג' שכב לו שם רגוע, נח לו מנוחת עולמים. הדמעות פרצו מעיני ואל הבכי שלי הצטרפה ההתייפחות של ג'ו שנעמדה לצידי.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי בקול סדוק.
"זה אולם ההשכבה ליד בית הקברות, אתה לא מזהה? זה פשוט העתק מושלם בשידור חי של האולם ומה שקורה בתוכו אל תוך המרחב הוירטואלי כאן." כרגיל הדברים לא היו היכן שהיו אמורים להיות במציאות הזאת.
"לא לכל אחד מתאפשר להיות בלוויה שלו ולא כל שכן לאחר אליה," אמר דן שצץ לצידי.
"משאבי אנוש, אה!" אמרתי, הוא רק חייך ולחץ את ידי.
התישבתי בפינת הבמה ונשענתי לאחור על הארון, מוצף. אז אני מת. אני מת! אני מת? מת, אני. אני?
"אז אם אני לא מקס ברידג', אז מי אני לעזאזל?" דן הגיב מייד,
"תראה, כל אחד שקם בבוקר הנו שונה מהאדם שהיה אתמול. התנסויות חדשות ומצבים משנים אותנו כל הזמן. למעשה אפילו במישור הפיזי כל תא בגוף שלנו מתחלף כל שבע שנים. חוץ מאולי תאי המח, וברמה האטומית כל אטום מתחלף בגוף שלנו במהלך חיינו. אנחנו יותר דומים למים המתערבלים להם מאחורי סלע בנחל. התבנית נשארת זהה והמים מתחלפים כל הזמן. כך גם אנחנו, אנחנו התבנית וגם היא משתנה. אתה יצוק מאותה תבנית של מקס ברידג' וזה מה שאתה."
אני חייב להודות שההסבר הזה לא הניח את דעתי. אבל אז נזכרתי בשיחת הטלפון שניהלתי עם מקס, והבנתי שכדי שאדע מי אני, אני צריך לעשות כמה דברים. יש לי עצים לטפס עליהם. קמתי ובלי להביט לאחור פניתי לצאת מן האולם.
"אבא, לאן אתה הולך?" צמרמורת, היא קראה לי אבא!
"אני הולך הביתה" הפטרתי, "אל תדאגי, סיבוב קטן מסביב לעולם ואני חוזר."


מותי היה נקודת מפנה בחיי. מהר מאוד למדתי את המשמעויות הנלוות להיותי העתק, תארו לעצמכם שאין לכם כל זכויות, כסף או הכרה בעולם. אין לכם שליטה בגופכם, ואפילו לא על המוח שלכם. היו כמובן גם יתרונות, לא הייתי תלוי במגבלות הגוף האנושי וגם המוח שלי היה מהיר בהרבה (טוב, האלקטרוניקה מהירה בערך פי מיליון מנוירון אנושי). תרומתי בנושאים אלו היתה העץ שטיפסתי עליו והיא שהפכה אותי לאגדה. אבל זה כאמור, כבר חלק מההסטוריה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  חצי חיים עמיחי 09:06 04/07/2004
  קשה לי עם השקט הזה... עמיחי 09:12 09/07/2004
  אותי לפחות ההתחלה התישה. מייק 01:44 11/07/2004
  RE: אותי לפחות ההתחלה התישה. עמיחי 04:02 11/07/2004
  אתה רוצה משהו אחד, ועושה משהו אחר. מייק 04:50 11/07/2004
  RE: אתה רוצה משהו אחד, ועושה משהו אחר. עמיחי 05:35 11/07/2004
  אז בוא נחזור שני צעדים אחורה. מייק 06:08 11/07/2004
  קיבלתי, אבל יש לי שאלה קנטרנית. עמיחי 06:31 11/07/2004
  לא תצליח לגרור אותי מייק 06:54 11/07/2004
  חבל, ההפסד כולו שלי. עמיחי 07:15 11/07/2004
  אני חושבת שאתה כותב ממש טוב comet girl 06:37 18/07/2004
  תודה עמיחי 13:31 20/07/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.