בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
גבירותיי ורבותיי!
נכתב ע''י: אביב (IP Logged)
תאריך: 10:20 25/06/2004

מנהל הקרקס עמד זקוף במרכז הבמה. מעילו האדום בעל כפתוריו הזהובים, נראה כבגד יוקרה, באור המסנוור שבקע מפנסי הבמה.
קהל הצופים נראה נרגש- כמה ילדים התקדמו ונשענו על דפנות הבמה, הוריהם שומרים מאחור.
שקט שרר כשהחל המנהל לדבר. "ברוכים הבאים, ברוכים הבאים," הוא ניקה את גרונו והמשיך, "בערב זה נראה את מיטב המופעים שקרקס המוזרים הראה אי- פעם. אני יכול להבטיח לכם, גבירותיי ורבותיי, שאתם לא תתאכזבו." כמה ילדים נרגשים, נראו אפילו נרגשים יותר. הורים עייפים פשוט גלגלו את עיניהם.
"ראשון יעלה על הבמה איש הזהב המאיים. ואני מזהיר אתכם רבותיי, את החיה הזו, לא רצוי להאכיל."
קולות צחוק.
הכלוב נפתח. איש הזאב, בוריס, נתן חיוך עצוב ביוליה ויצא לדרכו, אל הבמה.
"יהיה בסדר," היא לחשה לו. "רק אל תתרגז יותר מדי. הם סתם אנשים, הם לא מבינים כלום."
איש הזאב נאנח. סתם אנשים. סתם אנשים.
השקט התחלף במהרה בקריאות התפעלות ופחד. מנהל הקרקס זז הצידה, שוטו בידו.
"כן, גבירותיי ורבותיי, זהו איש הזאב. אני מניח שאתם תוהים איך הגיע ייצור מזעזע זה לרשותי..." איש לא הגיב. המנהל בכל זאת המשיך, "אימו השאירה אותו אצלי, כשהיה רק בן שבוע ימים. היא הסבירה לי שאחרי שהותקפה בזמן ההיריון על ידי..."
בוריס לא הקשיב. יותר מדי אנשים נעצו בו מבטים. הוא הרשה לעצמו להתעלם מהסיפור שסופר ברגעים אלה, מכיוון שהכיר אותו במידה כזו שאפילו אם ינסה לשכוח, יוכל עדיין לדקלם אותו בכל זמן, בכל מקום.
ילד קטן הושיט את ידו לתוך הבמה. אימו לא שמה לב. בוריס עשה צעד לכיוונו, זנבו נגרר על החול. ילד חמוד. שומרי הבמה היו עסוקים באותו הזמן בהרגעת הכלבים בעלי ששת הרגלים- כנראה שכמה מהם החלו לצלוע לפתע. ילד חמוד.

יוליה זזה בחוסר נוחות בתאה. ארבעת הקירות נראו לפתע קרובים יותר אחד לשני. רצפת הקש נראתה לפתע יותר מלוכלכת. 'משהו לא בסדר.' היא חשבה והזיזה קצבת שיער מפניה. בקרוב יהיה תורה. זה תמיד תורה, אחרי בוריס- איש הזאב המאיים. רק המחשבה על בוריס, אותו האדם שדאג לה כשרק הגיע לקרקס, אותו האדם שהגן עליה כשהשאר צחקו עליה, המחשבה עליו כ'מאיים,' גרמה לדמה לבעור. אבל לא עכשיו. בינתיים צריך לשמור את הדם בפנים. כשיגיע תורה, היא תראה לקהל, והם יפחדו, ואז יתלחששו, ואז יצביעו, ואז יקללו. ויוליה תחזיק מעמד, עד שהמנהל יורה לה לרדת מהבמה. ככה היה בכל לילה בשנים האחרונות. כך גם יהיה כנראה בשנים הבאות.
אבל מאיפה באה התחושה הזו? תחושה כל כך מוזרה, כל כך לא נעימה. טיפה אדומה נפלה על רצפת הקש. יוליה הסתכלה למטה, מבטה מודאג. 'לא עכשיו. עוד מעט'. היא צריכה לעלות על הבמה כשבגדיה ועורה נקיים מדם. אלה היו ההוראות. 'אני צריכה להירגע. לשלוט בעצמי'.
אבל התחושה הזו...

הכלבים לא הפסיקו לנבוח. שומר אחד כבר ננשך על ידם. אפילו מנהל הקרקס יצא לרגע מן אור הזרקורים כדי לטפל בבעיה. בוריס עשה צעד נוסף קדימה. היד הקטנה עדיין הושטה לכיוון איש הזאב. אימו של הילד דיברה עם בעלה. היא לא הסתכלה.
ילד חמוד.
ריח הבשר הרך הגיע לנחיריו של בוריס. עבר זמן כה רב, זמן כה רב. אבל אסור, הוא ייענש, הקרקס יהיה בסכנה. המנהל אמר שהוא יכאיב ללילי, הוא אמר שגם היא תיענש. אסור, בהחלט אסור.
ילד חמוד.
צעקה נשמעה לפתע- שומר שהפנה את מבטו מהכלבים שבכלוב, הבחין באיש הזאב מתקרב אל היד המושטת, אל הילד הקטן.
עוד צעד. לשונו הרטובה של בוריס עברה על שפתיו היבשות. זמן כה רב.
"שומרים!"

יוליה בדקה את צווארה- האזור היה רך, רך מדי. אבל עדיין יש לה זמן. היא רק צריכה להירגע, והכול יהיה בסדר.
'הנערה המדממת.' היא חיכתה כבר לשמוע את הכינוי. היה זה הסימן בשבילה להיכנס. היא אמורה לעמוד במרכז הבמה, להסתכל סביב על כל האנשים, ופשוט, להתחיל לדמם. קודם מהצוואר, לאחר מכן חתכים נוספים יופיעו- בידיים, ברגליים, בראש. הרצפה תתכסה בדמה, אבל יוליה תישאר במקום, מתעלמת מקריאות הקהל ומתרכזת בעמידה. 'אסור ליפול. רק לדמם. רק לדמם.'
"זהו נס רבותיי, נס שאיש אינו יכול להסביר." מנהל הקרקס ירים אז את ידיו, כאות התפעלות, וכאות לעובדי הבמה להיכנס ולהחליף את החול האדום שבמרכז הבמה.
יוליה תחזור אז אל הכלוב. בוריס יהיה שם, מחכה לה. הוא ישכיב אותה על רצפת הקש ויטפל בה. הוא ידאג שהדם יפסיק לרדת. הוא אוהב את הדם, את הטעם, המגע.
טיפה נוספת.
'שיט. להירגע, יוליה. עוד מעט, עוד מעט.'
"שומרים!"
ליבה קפץ. הקירות מחצו אותה, סגרו את גופה בתוך קופסא חסרת אור, חסרת אוויר וחסרת חיים. בוריס!
"שומרים!"
יוליה פרצה את הדלת ורצה החוצה.

השומר שהתקרב הועף במהירות. גופו פגע בעמוד עץ ובמזל לא שבר אותו.
היד נעלמה. ילד חמוד?
מנהל הקרקס צעק, אבל עוד אנשים צעקו. לא היה ניתן להבין אותו. לא היה ניתן להבין כלום.
ילד חמוד?
ילד חמוד!
הוא היה עדיין ליד מרכז הבמה, בין כל האנשים שניסו לצאת החוצה דרך הפתח הקטן שבקצה המדרגות.
עוד צעד. ריח הבשר הרך. זמן כה רב.
"בוריס!"
איש הזאב לא הקשיב. הוא זיהה את הקול, הוא אהב אותו, אבל לא עכשיו. יוליה יכולה לחכות. הוא ידבר איתה אחר כך, ינקה את דמה וישכיב אותה לישון.

יוליה נעמדה מול איש הזאב. עיניו התעלמו ממנה, כאילו הייתה אוויר. שביל של טיפות אדומות נוצר בין הכלוב לאיפה שעמדה כעת. "בוריס, די!"
זמן כה רב.
יללה נשמעה. צעקות האנשים התגברו. מנהל הקרקס המשיך לצעוק. שומרים החלו לרוץ לתוך הבמה, אלות בידיהם.
אוי, ילד חמוד.
"בוריס, בבקשה."
יוליה מפריעה. היא לא רוצה לעזור לבוריס. היא תהרוס הכול, הכול!
איש הזאב הרים את זרועותיו, ציפורניו שלופות. הוא שאג.

הדם כבר נספג בחול. עובדי הבמה היו בצד, אבל הם לא התקרבו, החול האדום עדיין לא נוקה.
זוג שומרים חיכה מחוץ לאוהל. העגלה הייתה מוכנה.
"איפה אתה רוצה אותם, אדוני?"
"אני... פשוט תזרקו אותם איפה שהוא. אנחנו נעזוב בבוקר, זה לא משנה איפה תשימו אותם."
"כרצונך."
העגלה החלה להתקדם לתוך עומק היער. העורבים עפו מעל.
כשהגיעו השומרים למקום מתאים, הם עצרו את העגלה והלכו לצידה האחורי.
איש הזאב שכב שם, גבו שבור ממכות האלות. לשונו בחוץ, שוכבת על שפתיו היבשות.
השומרים הזיזו אותו והשליכו על הקרקע.
יוליה נגלתה מתחת. בגדיה נהפכו אדומים. חתכים רבים כיסו את פניה- חלקם, היו שם תמיד, מורידים דם בשביל הקהל, בשבי הקרקס. אבל חלק אחר מהם היה חדש, טרי. מהחתכים האלו, לא היה אמור לרדת דם.
זה לא היה חלק מהמופע.



נושא נכתב על ידי נשלח
  גבירותיי ורבותיי! אביב 10:20 25/06/2004
  נחמד יעל 07:51 27/06/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.