בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
בית האלים
נכתב ע''י: אביב (IP Logged)
תאריך: 12:55 17/06/2004

יורי כמעט שקע בתוך השלג הרך. מזל שאמו הייתה שם בשביל למשוך אותו הצידה.
השמש חיממה מעל, והייתה זו הפעם הראשונה, כך זכר, שיצא לו ללכת ברחבי האי ללא בגדים חמים. "אין בהם צורך." אמרה אימו כשיצאו מביתם. כשיצאו, הם חלפו במהירות על פני העיר בה נולדו- המקדשים המרובים נראו כעת שוממים, לא אומי אדם כמו ביום רגיל של תפילות וטכסים. קריאותיהם המרוחקות של הכופרים, נשמעו מבית הכלא של חסרי האמונה, שהיה בקצה הכפר, מבודד ומנוכר.
יורי ואימו לא היו היחידים שהלכו אל הים הגדול- משפחות נוספות הלכו גם כן, ילדים איתם נהג יורי לשחק, אפילו עד אתמול. אחד מהילדים שהלכו בדרך הרחבה, היה מון, שהיה חברו הטוב ביותר של יורי כבר שנים. תחושת הקלה עברה בו כשראה את הילד אדום השיער הולך כמה מטרים לידו, ואפילו לא שם לב אליו. 'לפחות עכשיו אני לא אעשה את זה לבד', חשב יורי לפני שקרא לחברו.
מון נראה מאושר לא פחות כשראה את יורי. הוא רץ אליו והשניים התחבקו ושבו מיד ללכת. האימהות של שניהם החלו לדבר והשאירו את זוג הילדים לעצמם.
"אתה חושב שאנחנו קרובים?"
"כן," השיב מון, "ישר אחרי הגבעה שלפנים."
"עברו שנים מהפעם האחרונה שראיתי את הים הגדול."
מון צחק, "הוא לא השתנה בהרבה."
"עדיין. פעם ראיתי רק את השלג, עכשיו אני אראה רק את הים."
"אתה באמת חושב שהם יבואו בשבילנו, האלים אני מתכוון?"
יורי לא הגיב. את אותה השאלה בדיוק, הוא שאל את עצמו מספר רב של פעמים, מהרגע שבו שמע על תוכניתם של זקני השבט. הם טענו שהאלים כועסים, שנמאס להם מבני האדם, לכן הכול נמס, לכן השמש כל כך חמה.
הפתרון שלהם היה פשוט- לשלוח את הילדים שלא הגיעו עדיין לגיל הבגרות, אל עבר הים, אל האלים. כשהורים רבים מחו, וטענו שהרעיון מגוחך, השיבו זקני השבט שהכול נגלה להם בחלום, שהכול הוא רצון האלים. כך, הם הבטיחו, יפסיקו האלים לכעוס על בני האדם, והילדים שיבואו בעתיד יזכו לחיים חסרי דאגות.
יורי וחבריו התנגדו, הם בכו וצרחו. איך הוריהם עושים להם דבר כזה? הם לא אוהבים אותם? אבל גם לזה לזקני השבט הייתה תשובה- הם הסבירו לילדים שזה לא הסוף מבחינתם, שברגע שהם יצאו אל הים הגדול, החיים שלהם יחזרו אל האלים. הזקנים הבטיחו שכולם יהיו בסדר ברגע שהאלים ייקחו אותם, הם אמרו שבבית האלים, הילדים לא ידעו מחסור או פחד.
וילדים, כמו ילדים, התמלאו בהתרגשות לנוכח דבריהם של הזקנים. אבל לא יורי, משהו נראה לו לא בסדר, לא אמיתי. כמובן שהוא לא העז לדבר על כך עם איש- הוריו היו מהראשונים שהסכימו לתוכנית, וכל שאר הילדים לא הפסיקו לדבר על בית האלים, ועל כל האוכל המתוק והמשחקים היקרים שלהם הם יזכו.
אבל על יורי אף אחד לא יעבוד. התמונות של אחותו הקטנה לא עזבו אותו, כשהוא ישן, כשהיה ער. הן שם, מטרידות אותו ולא נותנות לו לשכוח. אם הוא רק היה רואה את חלקת הקרח הדקה, אם הוא רק היה מונע מאחותו הקטנה לשחק שם, אז אולי היא הייתה עדיין בין החיים, יוצאת להרפתקה איתו. אבל לא, זה לא מה שקרה, ולכן הוא לעולם לא יראה עוד את אחותו הקטנה והחייכנית. ואיפה בדיוק היו האלים? הרי יום לפני, אחד מזקני השבט אמר שאל המזון נגלה לו בחלום, והבטיח שנה מלאה בדיג טוב. הזעם שחש יורי כשחשב על שמחתו של הזקן, עדיין גרמה לו לרצות להרוס משהו. על דיג יש להם זמן לדבר, אבל כשזה נוגע לחיים של אחותו, ילדה קטנה שלא עשתה רע לאיש בעולם, הם עסוקים?!
הוריו אולי שכחו, המשיכו הלאה, אבל לא יורי, יש דברים שאותם אי אפשר לשכוח, דברים שעליהם אי אפשר לסלוח. מות אחותו היה אחד מהדברים האלה.
-כמה קבוצות של ילדים כבר יצאו מאז שהחליט השבט לבצע את תוכנית הזקנים. אף אחד מהילדים לא חזר, מה שהעיד על כך שהם הגיעו לביתם של האלים, ועכשיו הם חיים באושר שהובטח להם. לעומת זאת, הדבר עלול גם להעיד על כך...

הם הגיעו לראש הגבעה. הנוף היה עוצר נשימה; הים הגדול נצץ מתחת לשמש השוקעת, והכוכבים החלו להופיע, גבוה, גבוה בשמים.
על החוף הלבן, רבבות אנשים נפרדו אחד מהשני. אימו של יורי אחזה בידו, כמו שעשתה אמו של מון. הארבע ירדו מהגבעה המושלגת ונזהרו לא להתחלק.
כשהגיעו לחוף, קיבל אותם אחז מזקני השבט בפנים מחייכות. עורו היה כל כך מקומט, שיורי לא הבין איך הוא לא נשר עדיין מפניו.
"הגעתם!" קרא הזקן וחיבק את זוג האימהות. כשהגיע לילדים, מבטו היה קורן, עיניו נצצו ונראו כמו זוג יהלומים.
"אני מקווה שלא איחרנו."
"או, לא, לא. יורי הקטן הגיע בדיוק בזמן, וכך גם חברו. להקה נוספת של צבים בדיוק הופיע. אם נמהר, אתם תוכלו להתחיל עוד מספר דקות."
"להתחיל? להתחיל מה? אתה לא מתכוון, לסיים?"
כל העיניים היו נעוצות ביורי. אמו נתנה בו את אותו המבט שנהגה לתת כשהיה אומר משהו שגרם לה, או לאביו, להיראות כמו טיפשים.
"ילדי," קולו של הזקן נשמע כעת יותר מתאים לגילו. "כל סוף, כפי שכינית את המסע, הוא גם סוג של התחלה. הפעם, ילדי, מדובר על התחלה מסתורית, הרפתקה נהדרת שתוביל אותך ואת חבריך אל האלים עצמם. אתה לא מתרגש?"
יורי רצה להגיד את האמת, שהוא לא מתרגש, רק מפחד ורוצה לחזור הביתה. אבל כשראה שהמבטים הרציניים עדיין נעוצים בו, הוא פשוט הרכין את ראשו ואמר, "כן, אדוני. מתרגש מאוד."
הזקן טפח על ראשו של הילד וזרז את הארבע לכיוון החוף.
הם עברו מספר אנשים בדרך, את חלקם יורי הכיר. הם חייכו אליו ואיחלו לו הצלחה במסעו הנפלא.
ההליכה אל קו המים עברה בכזו מהירות, שיורי לא זכר שבכלל הלך מביתו. הכול נראה לו כמו תהליך שערך שניות.
מרחוק, נראו גבעות קטנות בולטות מעל קו המים. הצבים התקרבו אל החוף.
"עכשיו, ילדים," הזקן דיבר אל קבוצת הילדים שיורי היה חלק ממנה. היו עשרה ילדים. תשעה מהם, נראו נרגשים ומלאי ציפייה. "אתם זוכרים את הוראות הבטיחות?" שאל הזקן, כמו מורה שגאה בתלמידיו ויודע שהם ישיבו בחיוב, כי הרי הוא כזה מורה דגול.
"כן, אדוני!" קראו תשעה מתוך עשרת הילדים. ואז, כמו תלמידים טובים, הם החלו לדקלם את מה שלימדו אותם- אסור לזוז יותר מדי, אסור לעמוד, אסור להכניס ידיים למים- כל הדברים האלו עלולים להרגיז את הצבים, ולגרום להם לעשות דברים לא נעימים. אסור להסתכל אחורנית- צריך להסתכל קדימה, אל העתיד. אסור לקלל, ללכלך ולירוק- הדברים האלו עלולים להרגיז את האלים. והחשוב ביותר, צריך להתפלל, הרי האלים עסוקים, הם צריכים לשמוע שבאים אליהם הילדים. את החלק האחרון, הוסיף יורי בעצמו. אם היה אומר את המילים בקול רם, הוא יכול היה לצפות למכה כלשהי מאמו, בדיוק כמו בפעם בא אמר שאם האלים באים כל הזמן אל חלומותיהם של הזקנים, אז אין סיבה שהם לא יופיעו גם בחלומותיו, לפחות פעם או פעמיים בשנה.

ראשונים עלו הילדים הגדולים, יורי ביניהם. הוא הספיק להיפרד מאימו, שאיחלה לו מסע מוצלח ומלא הרפתקאות. יורי לא הגיב, הוא פשוט חיבק אותה והצטרף אל מון. הוא לא חשב שזה יהיה כל כך קל, להיפרד הכוונה, אבל הנה, הוא עשה את זה בהצלחה.
הצבים התרוממו אל החוף. ראשם הגדול הורם וחלקם האחורי היה עדיין שקוע במים.
"אתה בטוח שהוא יחזיק אותי?" שאל יורי והצביע על הצב שהופיע לפניו.
הזקן צחק, "כמובן, ילדי. אין לך מה לדאוג."
"לך קל לדבר, אתה לא צריך לשוט על חיה בת מאה שנה."
"מה, ילדי? לא שמעתי טוב."
"כלום, אדוני. להתראות לך."
הזקן חייך ועזר ליורי להתיישב על הצב. מון התיישב גם, על צב שהופיע מולו.
בעזרתם של כמה גברים חסונים מהשבט, נדחפו הצבים, ועליהם הילדים, אל תוך המים.
הצבים הסתובבו, גורמים כך לילדים להפנות את גבם להוריהם, ויצאו למסעם.


יורי לא היה אמור להסתכל אחורנית, אבל הוא לא הצליח להתאפק. זמן קצר לאחר שיצאו הילדים למסעם, הוא סובב את ראשו והסתכל על ההורים שעל החוף. הם שיקרו. הם אמרו שהם שמחים בשביל הילדים, מתרגשים. אבל כשיורי הסתכל עליהם עכשיו, כל מה שראה, היה קבוצה של אנשים עצובים, בוכים ואומללים. אלה היו אנשים באבל, לא אנשים מאושרים.
אם ילדים אחרים היו רואים את המחזה, תגובתם כנראה הייתה, "מה? הם עצובים? הם לא מאמינים שנגיע אל האלים?"
יורי סובב את ראשו כאילו כלום לא קרה. שיבכו.

"אני רעב." אמר מון. הצב שלו היה קרוב אל צבו של יורי.
"גם אני. אבל לא הבאתי אוכל, אמרו לנו שלא צריך."
מון השמיע קול לא מרוצה ושילב את ידיו.
גבו של יורי כבר החל לכאוב. עברו שעות מאז שהם יצאו למסעם, ועדיין לא נראה שום סימן לאלים. יורי אומנם לא טרח להתפלל, אבל היו אחרים שבהחלט התפללו, ללא הפסקה.
שעה נוספת חלפה לפני שצעקה ילדה אחת שיש משהו לפנים.
כל הילדים מיקדו את מבטם קדימה. השמש כבר החלה לזרוח, ומתחת לאורה הבוהק, היה ניתן לראות אי- לא גדול במיוחד, אבל אי ללא ספק.
"הגענו?" שאל מון, וכמעט גרם לצב שמתחתיו להפילו.
"אני... חושב שכן, אבל אני לא יודע לאן הגענו."
"מה זאת אומרת? אל האלים, הגענו אל בית האלים!"
"נו באמת! איזה בית האלים? אל תגיד לי שגם אתה מאמין לזה?"
המבט שנתן בו מון, הבהיר ליורי עד כמה דעתו בעניין שייכת רק לו. "אתה תגיע בסוף לבית הכלא, כמו כל שאר חסרי האמונה."
יורי צחק, "כן, אני נמצא עכשיו על צב באמצע הים הגדול, אני עלול להחליק ולטבוע בכל רגע, ובית הכלא אמור להדאיג אותי?"
מון לא הגיב. זוג הילדים לא החליף עוד מילים, עד שהגיע אל האי.
היה זה האי היפה ביותר שראה יורי בחייו. לפי קריאות ההתפעלות, הוא הבין שהאחרים חושבים כך גם כן.
בין העצים הגבוהים והירוקים, רצה קבוצה של ילדים לעבר החוף. יורי לא האמין, אלה היו הם, אותם הילדים שיצאו לאותו המסע, לפני כמה ימים.
"ברוכים הבאים!" קרא ילד כבן שתיים עשרה, שאותו יורי בקושי הכיר.
"מה זה המקום הזה?"
"זה לא ברור? זהו בית האלים!"
כל הילדים שהגיעו כמה דקות קודם לכן, החליפו מבטים נרגשים. הם היו בטוחים שזהו, הם הגיעו.
מון מיהר לחבק את יורי. "עשינו את זה," הוא אמר ודמעה ירדה מעיניו. "הגענו אל האלים."
יורי השיב לו חיוך מאושר. הוא ידע שהוא הולך לאהוב את ביתו החדש. האי הזה בהחלט היה בית, אפילו טוב יותר מהבית אותו השאיר מאחור. אבל האלים, אותם יורי לא ימהר להזמין לבקר, לא ימהר בכלל.



נושא נכתב על ידי נשלח
  בית האלים אביב 12:55 17/06/2004
  אהבתי את הרעיון אבל... יואב המגניב 22:45 17/06/2004
  RE: אהבתי את הרעיון אבל... אביב 23:15 17/06/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.