בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
חבר לעת צרה.
נכתב ע''י: Sherlock (IP Logged)
תאריך: 03:04 15/06/2004


לעיתים הוא הרהר במה שעשה ואז היה נתקף בנקיפות מצפון, הוא היה מתיישב בכבדות על כסא הרחף שלו ולוקח לידיו את לוח הטיטניום הממורק בידיו וקורא,
אות הערכה מיוחד:
ניתן ל- קולונל לדיסבורג מירוש על הכנה מושלמת לקראת נחיתת הכוחות המשולבים, קביעת נקודת הציון וההתבייתות שאפשרו השתלטות מהירה על הפלנטה הרביעית במערכת xayq-7335 והפיכתו למקור אנרגיה זמין עבור האימפריה.
לעיתים היה נרגע, אבל בדרך כלל . . לא.

אני לא יודע למה הם רבים כל הזמן, אולי זה בגללי.
כשהם רבים אני פשוט עוצם את העיניים ומתרכז חזק חזק ואז הוא מגיע, לדי.
הוא רק שלי והוא בא רק אליי ואין כמוהו לאף אחד אחר, כך הוא אמר לי ואני מאמין לו.
אנחנו כבר מכירים מצויין, מספיק שאני אעצום את העיניים ואתרכז והוא יבוא, הוא תמיד תמיד בא לא כמו אבא שחוזר מאוחר מהעבודה ואף פעם אין לו סבלנות לשבת ולשחק איתי אתי, או כמו . . כמו אמא שרואה כל היום 'האוהבים הצעירים' בטלוויזיה או מדברת בטלפון ואין לה זמן בשבילי, לדי תמיד נמצא כשאני צריך אותו.

אני באמת לא יודע למה הוא בא דווקא אליי או מאיפה הוא הגיע אבל זאת עובדה הוא פה והוא תמיד עוזר לי כשקשה לי, כשאבא ואמא רבים אני חושב עליו ואז הוא מגיע בחללית הקטנה שלו, נוחת ליד המיטה שלי ומספר לי סיפורים מצחיקים שלא יהיה לי עצוב.
הוא לא מכיר את הסיפורים שלנו כמו "שילגיה" או "החתול במגפיים" כי הוא לא מכאן אלא מכוכב אחר אבל הסיפורים שלו גם כן נחמדים והוא תמיד מחייך כשהוא מספר לי אותם, אבל לפעמים גם לדי הוא עצוב אני רואה את זה בעיניים שלו, כששאלתי אותו למה הוא עצוב הוא אמר שלילדים בכוכב שלו אין אוכל, הכל הכל נגמר והם צריכים לחפש עכשיו כוכב אחר לגור בו, כוכב עם אוכל, אז אני הייתי אדיב כמו שאמא ואבא לימדו אותי ואמרתי לו שהילדים .. הם יכולים לבא אלינו לכאן כי כאן יש אוכל, אז לדי חייך אבל אני ראיתי שהוא נשאר עצוב.

תמיד שהוא מבקר אותי אז החללית שלו, היא לא משמיעה שום רעש וכשהיא עוברת דרך הקיר אז הקיר נמתח ונמתח עד שהיא עוברת לגמרי, ואז הקיר נהיה בחזרה בדיוק כמו שהוא היה קודם ובכלל אי אפשר לדעת שעברה שם חללית.
פעם אבא נכנס לחדר והסתכל על הקיר, ישר אמרתי לו שלדי עובר שם עם החללית שלו, כי הוא בטח חשב שאני משחק עם הכדור על הקיר. אז אבא צחק וחיבק אותי וגם קרא לאמא, הוא הראה לה את המקום שהצבע דהה וסיפר לה את כל מה שסיפרתי לו על לדי. אמא ישר חיבקה אותי ואמרה לי שזה פשוט נהדר שיש לה ילד עם דמיון כזה מפותח.

מאז אמא או אבא היו מקריאים לי סיפור כל לילה לפני השינה כדי לפתח את הדמיון שלי,ולדי היה בא פחות. אני הייתי מספר לאבא ואמא על כל ביקור של לדי והם תמיד חייכו, אני חושב שהם היו מאוד שמחים שמצאתי לי חבר, אפילו אם הוא מכוכב אחר ואי אפשר לצלצל אליו בטלפון.
כשסיפרתי על זה ללדי הוא אמר שעדיף שלא אמשיך לספר על הביקורים שלו הוא אמר שזה לא טוב לחלוץ שיידעו עליו, הוא אמר שהוא לא דואג אבל יש כללים מסודרים, אז הפסקתי.

פעם לפני שהם באו שאלתי אותו למה הוא בא דווקא אליי וגם שאלתי אם הוא הולך לעוד ילדים? הוא חשב מעט ואמר לי שהוא מבטיח לי שהוא בא רק אליי, ושהוא בא רק אליי כי אני מיוחד, אבל לא מיוחד כמו שאמא אומרת.
הוא אמר שאני משואה ושאני אתן את הכיוון לכולם, אבל אני לא הבנתי ושאלתי אם אני משואה כמו ביום העצמאות?
לדי צחק כל כך שכבר לו היה לי נעים לשאול אבל הוא אמר שיש לי יכולת ריכוז מיוחדת שאפשר לקלוט רחוק רחוק אפילו בכוכבים אחרים ומתי שהחברים שלו יקלטו אותי הם גם כן יבואו עם החלליות שלהם, אני לא המשכתי לשאול כי לא הבנתי כלום אז רק התחלתי לשיר כי אני לא אוהב שלדי מתחיל לדבר כמו גדולים, וחוץ מזה אני לא חושב שאני מיוחד אפילו שגם אמא אומרת את זה. אחרי שסיימנו לשיר הוא אמר לי שעכשיו אני צריך ללמוד להתרכז הרבה יותר חזק והוא גם לימד אותי על מה לחשוב.
זה מאוד חשוב להתרכז כך דווקא כשמאוד עצוב לי או כואב לי, כי אז הוא מרגיש אותי הכי טוב אפילו ממרחק גדול מאוד ואז גם כל החברים של לדי בחלליות הרחוקות שלהם . . הם גם מרגישים אותי, והם יבואו כולם כולם לפה.
באמת כשנפלתי בבית הספר הוא ישר הגיע וראיתי ישר שהוא ממש שמח שחשבתי עליו אבל אף אחד אחר לא ראה אותו ואני דווקא רציתי להראות אותו ליעל ולאורן כי הם . . ככה תמיד הם צוחקים עליי. אז ניסיתי לקרוא לו שוב למחרת אבל הם שוב פעם צחקו ואני כל כך נעלבתי. הם קראו לכל הילדים בכיתה והם כולם צחקו עליי וקראו לי בכל מיני שמות . . ואני . . אני רק בכיתי וקראתי ללדי בדמיון שלי חזק חזק והוא לא בא, כמעט הפסקתי לחשוב עליו כי חשבתי שהוא אולי לא אמיתי וסתם דמיינתי הכל כמו שאמא אמרה לאבא בשקט. אבל לא . . אני חשבתי עליו ולא רק עליו אלא על כל החברים שלו בדיוק כמו שהוא לימד אותי וחשבתי הכי חזק שיכולתי לחשוב, וכל הילדים המשיכו לצחוק ולצחוק הם המשיכו ככה עד שהיה רעש חזק והצל של החלליות הסתיר את האור של השמש . . אז כולנו התחלנו לברוח.



נושא נכתב על ידי נשלח
  חבר לעת צרה. Sherlock 03:04 15/06/2004
  זה סיפור מעניין יעל 10:23 15/06/2004
  תודה Sherlock 00:04 16/06/2004
  בקשר לחור בתיאוריה יעל 03:29 16/06/2004
  RE: בקשר לחור בתיאוריה Sherlock 09:09 16/06/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.