בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
LG
נכתב ע''י: שי (IP Logged)
תאריך: 07:09 12/06/2004

מצאתי אותו ליד פחי הזבל. הוא לא יילל, כי הוא לא היה מסוגל. הוא לא נבח, כי הוא לא יכל. הוא פשוט היה שם, על המדרכה, מחכה לי.
מסך 17 אינץ`.
הרמתי אותו בעדינות וליטפתי אותו. יכולתי לשמוע אותו נוהם בשקט, במנגינה משותפת שהייתה רק שלנו.
לקחתי אותו הביתה. הוא היה שבר-כלי. שרוט, מלוכלך ורועד. שמעתי את הסיפורים. אנשים רוצים להיפטר מחפצים ישנים, חפצים של תרבות. אנשים טיפשים וחסרי נשמה. מה, למסך אין רגשות?

נכנסתי הביתה ומיהרתי לחדר. המסך לא היה כבד כל כך, אבל אחרי שנשאתי אותו במשך שעה עד לשכונה, וגם עליתי שלוש קומות עד הבית, הייתי כבר די עייף. הנחתי את המסך ליד דלת החדר שלי.
"מה זה הדבר הזה?"
אבא. תמיד חייב להתערב בעניינים לא לו. הוא עמד מחוץ לחדר שלי, חוסם את הכניסה.
"מצאתי מסך, הוא פצוע. בבקשה, אבא, אפשר לשמור אותו?" מלמלתי וענדתי על פניי את הבעת הילד הקטן המשווע לעזרה.
"הו, לא", אבא הניד את ראשו לשלילה, "אנחנו לא יכולים לשמור את זה. אמא גם ככה עצבנית. והיא די צודקת, אנחנו נסתבך בסוף".
"אני אטפל בו, אבא", התחננתי, "בבקשה".
אבא הביט במסך, חושב לרגע. לפתע ראיתי בו אדם אחר, אדם שאכפת לו, אדם שמבין.
"בסדר, נשאיר אותו אצלנו".
חייכתי להוקרת תודה.
"איך קוראים לו?" הוא הושיט את ידו ללטף אותו. ראיתי באחת הפינות מדבקה מתקלפת, שם של חברת מחשבים שהייתה ואיננה עוד.
"אלג`י. קוראים לו אלג`י", אמרתי.

-

"מה עשית?"
שמעתי את קולה של אמא, מתערבב עם הטון המשכנע של אבא: "הוא כבר בן חמש-עשרה, הוא לא ילד קטן..."

בחדר שלי יש מחשב. מצאתי אותו במחסן. אבא שומר כל מיני חפצים שם, עוד מהתקופה שהיו פלאפונים, מחשבים, טלוויזיות, ורדיו. לפני שהכל אוגד למכשיר אחד: "מולטי טאסקר", או מולטי, בקיצור.

הרמתי את אלג`י מהרצפה ונכנסתי לחדר. הנחתי אותו ליד המחשב וחיכיתי.
וחיכיתי.
וחיכיתי עוד קצת.
אבל כלום לא קרה.
הוצאתי את מכשיר המולטי מכיסי, עם הווינדוס של מייקרוסופט, וטלפנתי ללינוקס, חבר שלי. הוא קרוי על שם מערכת הפעלה ישנה, שניסתה להחליף את זו של מיקרוסופט. הם לא הצליחו, כמובן. הכל נרמס תחת רגליו של ביל גייטס האגדי.
"מה קורה, אקסל?" ענה לינוקס לטלפון.
"תגיד, אתה יודע איך מפעילים מסך?" שאלתי.
"אתה השתגעת? אין לך מה לעשות?" הוא צעק אל תוך שפופרת המולטי.
"אף אחד לא יידע מזה", ניסיתי להרגיע את לינוקס ההיסטרי. "אתה רוצה שהמשטרה תעצור אותנו, הא? זה מה שאתה רוצה?"
"זה לא יקרה אם תסתום את הפה", אמרתי.
לינוקס לא דיבר.

"אז אתה יודע איך מפעילים מסך?"
"פעם דיברו איתנו על זה בשיעור הסטוריה. כשלמדנו על 100-150 לפנה"מ".
"לפנה"מ?"
"לפני מיקרוסופט! היו גם מכונות משחקים לפני האקס-בוקס, אתה יודע".
"באמת?"
"כן, טיפש. בכל אופן, מה שאתה צריך זה חוט כזה שמחבר בין המסך למחשב".
"אוקיי. ואיפה יש כזה? בטח לא בחנות האלקטרוניקה הקרובה".
"אם לאבא שלך יש מחשב, יש לו גם חוט כזה. אני אשלח לך תמונה של מה שאתה אמור למצוא. בהצלחה", אמר וניתק.
על צג המולטי הופיעה תמונה של חוט חשמל שחור. בקצהו האחד שלושה חורים, ובקצהו השני שלושה שפיצים קטנים ממתכת.
בדרך למחסן שמעתי את אמא ואבא. עדיין מתווכחים.
הקשתי את הקוד הסודי, והדלת העשויה פלדה נפתחה באיטיות.
שלוש ספרות לקוד סודי. אפס-אפס-שבע. אבא אמר שזה מזכיר לו גיבור ילדות.

המקום לא השתנה מאז הפעם האחרונה שאבא הראה לי אותו והוצאנו משם מחשב, לפני שלוש שנים.
שלוש שנים, שלוש שנים לא הייתי במקום הזה. שלוש שנים המחשב נמצא אצלי בחדר. פלא שהמשטרה עוד לא עצרה אותנו.
ריח מוזר היה באוויר, ריח של אבק, ושל תרסיס נגד עכברושי-פלסטיק, אבל בעיקר ריח של נוסטלגיה.
נזכרתי במה שהיה פעם, לפני שמיקרוסופט השתלטה על הכל, נזכרתי בעבר. עבר של טלוויזיות, קומפקט-דיסקים, טלפונים ניידים, ומחשבי כף יד. אבא סיפר לי שכבר אז היו אנשים שאמרו שהכל יאוגד למכשיר אחד. אין להם מושג עד כמה הם היו מדויקים.

במשך שעה חיפשתי את חוט החשמל הארור, אך ללא הצלחה. היה קשה להתנתק מהתמונות, בכל פעם שמצאתי איזה פלייסטיישן או אריזה של משחק מחשב ישן, מאוחסן בדיסקית עגולה עם חור באמצע.
הפכתי את כל החדר, אבל מצאתי רק מחשבות. מחשבות שהיו ואינן.
עד שראיתי אותו.
בפינה, ליד מכשיר פקס מאובק, שכב לו חוט שחור. בקצהו האחד שלושה חורים, ובקצהו השני שלושה שפיצים קטנים ממתכת.
יצאתי מהמחסן, מאושר.

סגרתי את הדלת הכבדה אחריי, וכשהסתובבתי ראיתי את אמא. מבטה יוקד.
"נמאס לי", היא אמרה לפתע, מיואשת.
"מה קרה?" שאלתי.
"אבא שלך והשגעונות שלו. מחזיק חפצים לא חוקיים במחסן, ניחא. לוקח מ...משחב, או מה שזה לא יהיה, ושם אותו בחדר שלך, שיהיה. נס שאנחנו לא בכלא".
"אמא..."
"אבל להרשות לך לקחת מסך מהרחוב ולהביא אותו לכאן?" היא הרימה את קולה, "מה לעזאזל חשבתם? מה יהיה הסוף? בטח כל השכנים ראו! יסגירו אותנו!"
"בבקשה, אמא..."
"שום בבקשה! אתה נפטר מהדבר הזה עוד היום!"
"קוראים לו אלג`י".
"מה? נתת לו גם שם? ממש יופי!"
היא התעלפה ונפלה על הרצפה.

-

אחרי שאני ואבא חזרנו מהביקרו בבית החולים, רצתי מיד לחדר ונעלתי את הדלת. לא רציתי לשמוע את אבא מנסה להכריח אותי לזרוק את אלג`י בחזרה לרחוב.

לינוקס שלח לי תרשימים, איך לחבר מחשב. לא הבנתי שם שום דבר. הכל נראה כמו שפה עתיקה.
"מעניין מאיפה הוא מביא את כל התרשימים האלו?" חשבתי.
ניסיתי להבין לפי הציורים. הקצה עם שלושת החורים אמור להתחבר למסך, כנראה, והקצה השני לחור מיוחד במחשב.
"בטח באתרים לא חוקיים. הרי אפשר למצוא הכל באינטרנט", עניתי לעצמי.
הכנסתי את קצה החוט האחד למסך, ואת הקצה השני למחשב. הכל התאים באופן מושלם.
"מה עכשיו?" תהיתי. מכשיר חשמלי מוזר. איך אנשים הבינו איך להפעיל את הדברים האלו? לקחתי הימור ולחצתי על כפתור גדול.
אור ירוק קטן נדלק והתחיל להבהב. אחריו נדלק עוד אור קטן, אדום, והבהב גם כן. אמא בטח הייתה אומרת שזה נראה כמו רמזור מקולקל. אני ראיתי את זה כמופע אור-קולי קסום, כמעט קדוש. מחשבות מהעבר קמות לתחיה. בחדר שלי, אקסל בן ה15.
ואז המסך נדלק, כמו במולטי, רק יותר גדול.
אלג`י התעורר לחיים.

-

אבא הרשה לי לשמור את אלג`י. אנחנו החברים הכי טובים בעולם. יש במחשב של אבא זכרונות. המון זכרונות. כל יום אני יושב עם אלג`י ואנחנו חוקרים את העבר ביחד.
אמא כבר חזרה מזמן מבית החולים. בהתחלה היא עשתה כל יום סיפור מזה שאני כל הזמן מול המחשב. עכשיו היא כבר התרגלה. מידי פעם אני שומע אותה מדברת עם אבא, כשהם בטוחים שאני לא שומע. היא אומרת לו שהשתניתי. שאני לא אותו הילד שהייתי פעם. שהמחשב שיעבד אותי. אני כבר לא מבלה עם חברים, או משחק בחוץ, והכי גרוע, אין לי עדיין חברה.

מי צריך חברה כשיש 5 ג`יגה של פורנו?



נושא נכתב על ידי נשלח
  LG שי 07:09 12/06/2004
  יפה, מייק 00:40 13/06/2004
  RE: LG צ'מע 01:46 14/06/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.