אבל רק מעט. ;-)

כעקרון, רצוי לו לכותב המתחיל לעבוד בזמן עבר ובו בלבד. למה? כי זה הכי פשוט, וגם כי זה פחות מעייף את הקורא. ואתה (הכותב) ממש *לא* מעוניין לעייף את הקורא.
לפעמים (נקרא לזה "לעתים נדירות") ניתן לכתוב קטע מסוים בזמן הווה כדי לתת הדגשה או הרגשה מסוימת, אבל אי אפשר לעשות זאת סתם כך - הדבר חייב להיות מתוכנן ומבוצע באופן מדויק ומדוקדק. אם אתה לא יודע כיצד לגשת לכך, אני מציע לך לחפש דוגמאות בספרות.
אגב, אין קשר בין זמן הווה לבין היות הפעולות המתוארות יומיומיות או שגרתיות. ממש לא.

ניתן לעבור מזמן הווה לזמן עבר, אך לא במהלך אותה פסקה. לכן, אגב, הדוגמה שנתת (מייק) היתה דוקא סבירה - המשפט האחרון הוא כבר פסקה חדשה, והוא נותן אפקט נחמד. הדוגמה הנ"ל היתה יכולה להיות פתיחה נחמדה לסיפור. הבעיה עם השטיק הזה היא שחייבת להיות *סיבה* כלשהי לשימוש הנ"ל, ושחזרה על הטריק גורמת לקורא להתעצבן מהר מאד.

להנאת העם העבריין, הנה כמה דוגמאות לשימוש לא נכון בזמנים:
א. משה דורך על המקק והרג אותו.
ב. "לעזאזל!" אמר חיים ויצא מהמקלחת. הוא מגיע אל הטלפון בדיוק כשזה מפסיק לצלצל.
ג. אני לא מרגיש טוב. אני חולה. רע לי. עצוב לי. ואז הלכתי למכולת.

לסיכום:
א. רצוי לכותב המתחיל להשתמש בזמן עבר ובו בלבד, ולעבור לניסויי זמנים רק לאחר שהצליח להגיע לרמת כתיבה מספקת באופן זה.
ב. אין כל חוקיות הנוגעת לנושאים בהם מותר או אסור לכתוב בזמן הווה.
ג. אסור לעבור זמנים במהלך אותו משפט או אותה פסקה.
ד. אם כבר החלטת לעבור זמנים, יש לתכנן ולבצע את הדבר בזהירות המירבית ובאופן מתוכנן ומדויק.