הבטתי בחשד על הקבוצה, אבל רותי, המנחה, עודדה אותי להמשיך.
"שלום," אמרתי. "שמי מייק ואני קוסם כושל."
"שלום מייק," ענתה הקבוצה במקהלה. "אנחנו אוהבים אותך."
"אתם בטח אומרים את זה לכולם," אמרתי.
"נכון," אמרה גלית. "אבל אנחנו *באמת* מתכוונים לזה."
התקדמתי שני צעדים ורכנתי לעברה. "את באמת *אוהבת* אותי?" יכולתי להריח את השמפו שבו השתמשה לחפוף את שערה.
"כן. אבל לא בסגנון שעובר לך עכשיו בראש." היא חייכה ואספה לאחור את שערה הבלונדיני, מהדקת אותו בגומיה אדומה שהיתה כרוכה קודם לכן על פרק ידה.
הזדקפתי וחזרתי למקומי מול הקבוצה.
"מתי גילית שאתה קוסם?" שאלה רותי.
"בגיל חמש עשרה," אמרתי וחייכתי בעל כורחי. גם אתם הייתם צוחקים למראה הזנב שצימחתי למורה לאנגלית.
"ומתי גילית שהקסם אבד לך? מתי גילית שאתה קוסם כושל?"
"לפני שנתיים. בערך."
"אתה יודע שאנחנו צריכים לבדוק אותך?" אמרה גלית.
"לא. לא ידעתי."
"בוודאי. אתה לא תאמין לכמות הקוסמים האמיתיים שמנסים לחדור אל שורותינו."
"איך… איך בודקים?"
חיוכים מסתוריים חלפו בין חברי הקבוצה.
"עד סוף הערב אתה תדע," אמרה רותי.
חזרתי למקומי בחשש מה.
לא הצלחתי להקשיב לסיפורים המזעזעים של חברי הקבוצה. במוחי ניקר החשש ששמץ מכוחי יחזור אלי לפתע בעת הבדיקה. זה קרה לפעמים.
"אני צריך לשירותים," מלמלתי וקמתי ממקומי. הספקתי לעבור את חצי המרחק עד לדלת כשעמוד עשן היתמר לפני. קפאתי. מבעד לערפילי העשן זיהיתי את דמותו של אלנין, הקוסם. הוא אמר משהו, אך אני לא שמעתי.

עד היום אני לא יכול לשמוע.
וגם לא יכול לדבר.
כנראה שנכשלתי בבחינה שלהם, וזהו עונשי.
עכשיו אני באמת קוסם כושל. אני לא מכיר שום קסם שיכול לעבוד בלי מילים.
אולי מישהו מוכן לבוא לכאן, להקריא בלחש את הלחש שארשום לו על דף?