מה לא.
מד"ב - חייזרים פולשים, מקקים זדוניים הזוממים להשתלט על כדור הארץ.
פנטזיה - אלפים, זוטונים וגמדים.
מד"ב - שערי זמן ומימדים מתחלפים.
פנטזיה - דרקונים.

שכחנו משהו? יש עוד פריט ז'אנרי שלא נעשה בו שימוש?

אם כן, ביקורת ראשונה - דחסת לתוך הסיפור ערב רב של אלמנטים שלא מתחברים ומציגים את כל המאורעות באור מגוחך.


בן כמה אתה? עשרים? שלושים? ארבעים? גם אם אתה חושש שאתה לא תזכה לחיות בשנת 2050, בעוד 46 שנים, הילדים שלך ודאי וודאי שיחיו אז. אתה חושב שלאחד מהם יקראו מופוס? אתה תתן לבת שלך להתחתן עם מישהו שקוראים לו מופוס?

אם כן, ביקורת שניה - הסיפור לא הופך להיות "עתידני" ו"בדיוני" אם לאנשים יש שמות מוזרים. בטח ובטח שלא אם זה מתרחש בישראל בעוד 50 שנה.


"מדיו הבלתי חדירים"? מה זה? לכולם יש כאלו? אז למה הם מתקשים לנצח? איך האנדרואידים הצליחו לפלוש? למה לאנדרואידים אין מדים בלתי חדירים? למה האנדרואידים שולחים רק ספינה אחת שתילחם כנגד רחפות רבות של הפלנטה המאוחדת המצוידות בכונות לייזר?

אם כן, ביקורת שלישית - הסיפור לא מתקבל טוב אם חלק מהדמויות מתנהגות בטיפשות ובטימטום. במיוחד לא חייזרים טיפשים שפולשים לכדור הארץ.


וכיצד זה מופוס, שהוא כזכור יועץ בין-גלקטי, הצליח לאמן את חייליו בתורת הלחימה? הוא היה יועץ צבאי?

אם כן, ביקורות רביעית - אם זה לא סיפור על סופרמן, יועץ בין גלקטי אינו מאמן חיילים ואח"כ מוביל אותם לקרב. חוסר הגיון פנימי פוגם באמינות.


"מופוס, שנורא אהב את הפלנטה שלו" - לא.
"איבדת את זכרונך?" החזיר לו האלף בדאגה. - לא.
... המשיך הזוטון בצורה קרה ומתנכרת ... שאל הזוטון בטון מסוקרן - לא.

אם כן, ביקורת חמישית - סגנון, סגנון, סגנון.
א. סגנון. שפת המספר נמוכה מדי, ללא הצדקה. נורא אהב? נורא?
ב. סגנון. אנשים, גם זוטונים, מדברים. שואלים. עונים. הם לא מחזירים.
ג. סגנון. אם אתה לא מצליח להכניס בתוך הטקסט קור וניכור, יש לך בעיה. קישוט הטקסט במילות תואר אינו פותר את הבעייה ויוצר אחת חדשה. אם אתה לא מצליח להכניס לתוך הטקסט טון מסוקרן, יש לך בעייה. הראה את הטון המסוקרן, אל תגיד שהוא קיים.
דוגמה?
"מה אתה אומר?" שאל הגמד, ופער את עיניו לרווחה. - כן.
"מה אתה אומר?" שאל הגמד בפליאה. - לא.

"מה אתה אומר?" שאל הגמד. הוא הניח את ידו על פיו ופיהק. - כן.
"מה אתה אומר?" שאל הגמד בטון עייף ומשועמם.

"מה אתה אומר?" שאל הגמד. הוא רכן מעט לפנים, עיניו נוצצות. - כן.
"מה אתה אומר?" שאל הגמד בטון מסוקרן ומתעניין. - לא.


למרבה השימחה, הסיפור סובל מכשלים ידועים ומוכרים, שניתן להתגבר עליהם בקלות. אני ממליץ לך לקרוא את לקסיקון טרקי סיטי שקישור אליו מופיע באתר זה, ולתקן את הסיפור בהתאם.