בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שבע השנים הרעות
נכתב ע''י: shif29 (IP Logged)
תאריך: 15:12 20/05/2004

זה היה בשנות השבעים, ואני זוכרת את המכולת הזאת, שהיינו באים כמה חברה וגונבים ממתקים והמוכר היה מתעצבן. אז לא ידענו על העסק הסודי שלו, אז בקושי ידענו לחבר אחד ועוד אחד.
וכל מה שקשור לחשבון היה עושה אותנו היפר אקטיביים.

הוא היה קונה חיטה בזול ושומר אותה לימים רעים. בימים הרעים הוא היה שולף את שקי החיטה שלו ומציע אותם לאנשים במחיר מופקע.
אז לא ידענו שהוא גם גרם לימים להיות רעים. אז יום רע עבורנו היה יום שבו היה חם מדי לשחק בכדור.

בשנות השמונים, קצת אחרי הכניסה למה שכונה אז מלחמת שלום הגליל, הייתה לנו מסיבת סיום בבית הספר היסודי. ואני לא יודעת למה, אבל יום לפני המסיבה, כשעברתי במכולת לקנות כמה מצרכים שאימא בקשה ממני, הזמנתי אותו למסיבה.
הוא חייך, ואמר שאולי הוא באמת יסגור מוקדם ויבוא. האמנתי לו.

ההצגה הייתה איומה. כולנו ידענו את זה. הייתה לנו בימאית היסטרית וטפשה, שניסתה להלביש עלינו הצגה שהיא כבר עשתה באלף מקומות אחרים. מי שניסה להתנגד, קלט די מהר שהוא בחוץ. ואף אחד מאיתנו לא רצה באמת להיות מחוץ לאירוע החשוב הזה. אז שיתפנו פעולה. וכך יצא שעמדנו על הבמה עם שלטים שקשורים לשנת אלפיים, כל אחד מאיתנו צייר ציור על זה, וכל הציורים הצטרפו לקולאז' מזעזע של חוסר כישרון, שהוצג בפני ההורים שלנו שאלוהים יודע מה עבר להם בראש באותו רגע.
אז עוד לא חשבנו שאולי רצף הציורים היה אמור להיות מסר למישהו אחר לגמרי.

היום אני חושבת שזה היה אידיוטי מצידי להאמין להבטחה של בעל המכולת, ולכן מפתיע אותי בדיעבד להיזכר בפרצופו בקהל. כל ההורים חייכו אבל הוא לא חייך. אני זוכרת שחשבתי שהוא עייף, הוא היה עסוק בלהסתכל בשמיים, ואני זוכרת שחשבתי שאולי הוא חושב על ימים רעים שיבואו, שבהם הוא יוכל לשלוף שקי חיטה מהמרתף שלו, ולמכור אותם במחיר מופקע.
ימים רעים תמיד באו מהשמיים. אפילו בתורה. אז עוד הייתי קטנה מכדי להבחין שהוא מסתכל על השמיים האמיתיים.

אולי בגלל שכל כך התרגשנו מלהיות על הבמה בפעם הראשונה, רוב הזמן העיניים שלנו היו ברצפה. וכל מה שראינו לפחות בשניות הראשונות, היו הצללים. התאורה הייתה עלובה: עשרים פנסים צבעוניים, ועוד כמה פנסי שטיפה שחברת התאורה שלפה מהימים שבהם עוד היו פרנלים שהאור שלהם מפוזר ולא ממש ממוקד, הכל היה די חשוך כשהעזנו להרים את המבט. אבל הפנים של בעל המכולת זרחו, ולזה, אני יודעת היום, אין הסבר הגיוני. זה לא היה אושר, זה היה משהו כימי. וכשהורדתי שוב את המבט וראיתי את הצלליות על רצפת הבטון של הבמה שם, בחוץ, ראיתי בתוכן בזכרוני את פניו הצהובים כאילו מרחו אותם בזרחן.

זה היה ב-1983 וההצגה הטפשית שלנו דיברה על שנת 2000, ובשמיים עברו גופים זרים וראו את הקולאז' שיצרנו בידינו חסרות הכישרון אך המונחות על ידי הבימאית הדורסנית, שאולי לא הייתה כל כך טיפשה כמו שחשבתי.
שנים אחר כך, בשנת 2000, חלמתי על חלליות.

אני עדיין גרה באותו רחוב בו גדלתי. יש אנשים שלא מצליחים להשתחרר מהילדות, כל אחד וסיבותיו. למכולת ההיא אני לא נכנסת, עדיין עובד בה מישהו מהמשפחה ההיא. הבן, שאז היה ילד, כמונו. אני זוכרת שהוא היה נכנס למכולת כאילו הייתה של אבא שלו, ולוקח ממתקים ואומר אבא לקחתי ממתקים.

בשנת 2000 הייתי חצי שנה אחרי השיחרור מהצבא. עדיין גרתי אצל ההורים, אבל קפצתי לבית הספר שבו למדתי כי הייתי אמורה להתחיל לעבוד שם בבימוי הצגת סוף השנה. ולא יכולתי שלא לעבור במכולת ההיא. זה היה באחד בינואר . היום הראשון של השנה. ליד המכולת היה מחסן חיצוני ובעל המכולת היה עסוק בערימת שקים אחד על גבי השני. ידעתי גם בלי להסתכל שאלו שקי חיטה. לידו עמדו עניים וחיכו לרשת את הארץ. אני קפאתי במקומי. על כל הקיר האחורי של המחסן היו מודבקים הציורים שלנו מאז.

ניגשתי אליו ובירכתי אותו לשלום. הוא לא זיהה אותי. אבל כשהזכרתי לו, חייך. כולם היו גונבים אותי חוץ ממך, חייך אלי. זה אגב, היה נכון. בואי, תיכנסי, אמר לי. המחסן מבפנים היה גדול ורחב ידיים, והיו בו שמיים עצומים ומלאים כוכבים. איך אתה מסתיר את כל זה? שאלתי בתדהמה. כשהסתכלתי עליו, עצרתי בחצי משפט. הדלת הייתה נעולה והמחסן היה שדה עצום עם אגם עגול במרכזו. כל ציור היה כוכב. והמוכר עצמו היה זקן מהודר, עם זקן מוכסף וחיוך טוב לב, כמו דמותו המצויירת של מרלין הקוסם. הוא היה לבוש בגדים מפוארים בצבעי זהוב חום. ועיניו היו כחולות ובהירות. אולי זה לא נשמע מוזר למי שלא יודע איך נראה בעל המכולת באופן רגיל.

הוא אחז בידי והוביל אותי למרכז האגם. הלכנו על המים. הוא הסתכל למטה וגם אני. הייתה שם חללית, בצבעי סגול וכסף. היא הבהבה.
הוא לקח אותי משם לאזור אחר, כל גבעה. חללית נוספת, כמעט בלתי נראית, התחבאה בין השיחים. יש עוד שמונה כאלה. אמר לי.
מישהו יודע? שאלתי אותו.

הם מתאספים פה, התעלם משאלתי, בכל שנה באחד בינואר. אני שומר את הציורים שלכם כי הם היו הראשונים.
הוא הסביר לי שבכל חללית יש מתכון לכישלון. הוא מבשל את הזוועה ונותן לעולם לטעום ממנה. כעבודה צדדית, הוא מציע קצת תרופה למי שמוכן לשלם. אבל העיקר הוא הזמנים הרעים.
העולם הזה הוא חלק מניסוי. הוא אמר.
אני סיפרתי לו שאני עומדת לביים את הצגת סוף השנה. זה לא הפתיע אותו. אני דאגתי לזה. אמר. ידעתי שאת בעדנו ברגע שהזמנת אותי לבוא.
חיכיתי לך. אמר.
היום אני יודעת שזה נכון.

הפגישה עם המנהלת הייתה קצרה. היא סיפרה לי על העבודה, על מספר הילדים ועל התקציב. שאלתי אותה מי עשה את העבודה לפני, מסתבר שזו אותה בימאית שעבדה איתנו. היא זכתה בלוטו, אמרה המנהלת, ועזבה. אבל היא השאירה לנו את החומרים שלה, כך שבעניין הזה אין לך מה לדאוג, אנחנו עושים כאן הצגה קבועה וזה רק אמור לעשות לך חיים קלים.
אמרתי לה שאני מתכוונת לעשות השנה משהו חדש.

ההצגה הייתה נחמדה. עיבוד לסיפור הפרברים, שאני כתבתי. הילדים מאוד נהנו מהתהליך מה גם שנתתי להם להשתתף בכל שלב בכתיבה, נתתי להם להרגיש שייכים. חשוב לתת לילדים להרגיש שייכים.
על חברת התאורה לחצתי להביא מספר כפול של פנסים, להעיף את הפרנלים ולהביא פנסים חכמים. ההפרש בתקציב לא היה כל כך נורא, בסופו של דבר, ואני שיכנעתי את ההורים לתרום משהו וגם השגתי ספונסר. המנהלת כמו צל שיתפה פעולה, ההורים היו נחמדים, את המכולת הייתי עוקפת בקשת רחבה בכל פעם שעברתי בסביבה.

וביום ההצגה עמדתי בקונטרול , ניהלתי את ההצגה, הכל דפק כמו שעון, הילדים כמעט ולא התבלבלו, ודי באמצע, הרמתי מבט מאושר אל הבמה המוארת באורות עליזים וראיתי מאחורי האורות את החלליות עוזבות וטסות לדרכן.



נושא נכתב על ידי נשלח
  שבע השנים הרעות shif29 15:12 20/05/2004
  לא מסתדרות לי השנים Nyx 07:05 21/05/2004
  RE: לא מסתדרות לי השנים shif29 18:28 21/05/2004
  לא יהיו גרשיים? מייק 18:17 29/05/2004
  האמת? NY מנמנם במילאנו 23:16 29/05/2004
  כנראה שאינני כה חכם כפי שאני מייק 04:06 30/05/2004
  RE: כנראה שאינני כה חכם כפי שאני shif29 12:52 30/05/2004
  אנחנו מפספסים אחד את השני מייק 22:36 30/05/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.