בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
כמו שצריך להיות
נכתב ע''י: שי (IP Logged)
תאריך: 00:57 16/05/2004

פרסמתי את הסיפור גם בפורום "כותבי מד"ב ופנטזיה" בתפוז, אז לא לחשוב שיש כאן גניבת זכויות יוצרים או משהו, אם מישהו מבקר בשניהם.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------
האנס פון זיגפריד יודע מה הוא אמור לעשות עכשיו. הוא אמור לטעון את הפצצה אל תוך המרגמה, ולירות אותה. הוא יודע איפה הוא צריך לירות, הוא גם יודע למה הוא צריך לירות. כדי לחסל כמה צרפתים ארורים. הוא היה עושה את זה, אבל עכשיו הוא צריך לחטט באף.

***

אף פעם לא הייתי ממש טוב בהסטוריה. הייתי די גרוע, בעצם, עד שהתחלתי ממש ללמוד לפני מבחנים. בחטיבה הכל היה פשוט, הייתי חוזר יום לפני על החומר, והייתי מוכן למבחן. היו שאלות אמריקאיות קלות, והייתי מוציא מאה בלי להתאמץ.
בתיכון הכל השתנה, החשיבות של המקצוע המיותר הזה נחתה עליי בבום אחד גדול. פתאום צריך ללמוד, פתאום צריך להתכונן, פתאום יש כמויות עצומות של חומר שצריך לשנן בעל-פה. כשהייתי קטן לא הבנתי את אחי הגדול. הוא היה יושב בחדר שלו במשך שעות, עם דלת סגורה. חשבתי שהוא מאונן שם, אז יום אחד פתחתי את הדלת כדי לצחוק עליו. ראיתי אותו יושב ליד שולחן, לומד. הייתי המום.
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו.
"לומד להסטוריה, יש לי בגרות בעוד יומיים", הוא ענה.
"בשביל מה צריך ללמוד להסטוריה?" שאלתי בטון מלגלג.
"תשמע טמבל", הוא אמר, "אולי אתה לא צריך עכשיו ללמוד להסטוריה, אבל כשתגיע לתיכון, רק בעזרת חרישה מטורפת אתה תצליח".
"כן, בטח. תמשיך ללמוד."

ושלוש שנים אחרי זה, רק שלוש שנים אחרי זה, הבנתי שהתנהגתי כמו מטומטם. יומיים לפני הבגרות בהסטוריה ישבתי באותו החדר שישב אח שלי, לומד באותו טירוף אינטנסיבי, מתוך אותם ספרים בדיוק, עם דלת סגורה. אחי הקטן פתח את הדלת ושאל מה אני עושה, העפתי מבט חטוף לעברו. המבט הזה הספיק כדי שאראה את התדהמה על פניו. הוא בטח חשב שאני מאונן.

במבחן עצמו חטפתי בלק-אאוט. הייתי לחוץ כמו טמפון, אבל בניגוד לטמפון רגיל, החומר לא נספג. שכחתי הכל, התחלתי להילחץ והזעתי המון. היה מאוד חם בחוץ, וכמו אדיוט הלכתי לשבת ליד החלון. כשהבוחנת השמנה אמרה שבעוד חמש דקות צריך להגיש את הטפסים, חשבתי שאני מתעלף. עניתי על שתי שאלות בקצרה, וזה דבר רע מאוד כי בהסטוריה צריך למרוח, ואת השאלה האחרונה ממש לא ידעתי.
"האם מדינות המרכז ניצחו במלחמה, או מדינות ההסכמה?"
שאלה קלה. חמישים-חמישים. כל ילד יודע. לפחות כל ילד שלמד כמו שצריך ולא נלחץ ממבחני בגרות.
"מדינות המרכז", כתבתי.

"אתה מטומטם?"
זה החבר הכי טוב שלי, נמרוד. נפגשנו באותו יום בגן הציבורי והחלפנו חוויות ממבחן הבגרות בהסטוריה. סיפרתי לו על השאלה האחרונה והתשובה שלי.
"מדינות המרכז לא ניצחו?" שאלתי.
"בטח שלא! תחשוב על זה. אם מדינות ההסכמה היו מפסידות, ארה"ב הייתה מתמוטטת. היא לא התמוטטה. גרמניה לא ניצחה, אם היא הייתה מנצחת היא הייתה הופכת למדינה חזקה! מלחמת העולם השניה לא הייתה בכלל מתרחשת! אתה ממש דביל."
הכל נראה ברור כשמש, הכל נראה כל כך קל, כשנמרוד אומר אותו.
"כן, זה די הגיוני", אמרתי, "אבל הייתי לחוץ והבוחנת אמרה שצריך להגיש את הדפים."
"אבל זה הדבר הכי קל בעולם, איך יכולת לטעות בזה?"
"אני לא יודע, אני באמת לא יודע."

ביום שלמחרת הלכתי אל הפרופסור. הוא חבר טוב שלי, תמיד העריך את הסקרנות שלי, ככה הוא אמר. נראה לי שפשוט אף אחד לא שם עליו ממש, וכל אחד צריך כמה חיזוקים לאגו. אני חושב שאני הייתי היחיד שחשב שעכבר עם ניבים ענקיים זה מגניב.
כולם קראו לו פרופסור, אף אחד לא ממש ידע את השם שלו, אבל אמא סיפרה לי שהוא היה פרופסור, לפני שנדחה מהאקדמיה.
"רן! הגעת!" הוא צעק כשראה אותי.
"כן, אני פה, זו לא עוד אחת מההולוגרמות שלך", ניסיתי להתלוצץ. הוא חייך.
"בוא מהר, יש משהו שאני רוצה להראות לך."
תמיד זה היה ככה. הייתי מגיע אל הפרופסור, הוא היה שמח לראות אותי ואומר שאני פשוט חייב לבוא איתו מהר, כי יש לו המצאה חדשה.
במרתף של הפרופסור היו כל כך הרבה ממה שאבא שלי מכנה: "שטויות של מדענים", שפשוט הייתי יכול לבלות שם שעות. תמיד הפרופסור פטפט באריכות על הטוסטר הקוונטי, ואני הייתי משתעמם, אז הסתכלתי על הדברים האחרים שבחדר. יום אחד הושטתי את ידי כדי לגעת במשהו שנראה כמו גולגולת אדם, רק קטן וכחול. הפרופסור הפסיק לנאום, השתנק, התנפל עליי והפיל אותי לרצפה. כשקם וסיים לנער את האבק מבגדיו, אמר: "אל תיגע בשום דבר בלי רשות. בחיים."

"מיקרוגל אטומי!" הוא הכריז בחגיגיות אחרי הסרת הלוט.
"מה הוא עושה?"
"בעיקרון זה אותו דבר כמו מיקרוגל רגיל, רק שהוא פועל על אנרגיה אטומית והכל הרבה יותר מהר."
הוא לקח צלחת שעליה היה עוף קפוא, הכניס אותה למיקרוגל, ולחץ על כמה כפתורים עם סימנים מוזרים.
"שים לב."
אחרי כמה שניות המיקרוגל השמיע צפצוף עדין. הפרופסור הוציא את הצלחת בעזרת כפפה. העוף היה שחום ומוכן לגמרי, והוא גם זהר בגוון ירקרק. הפרופסור נגס בכנף ברעבתנות.
"רוצה גם?" הוא שאל והושיט לי פולקע זרחני.
"לא תודה, אני מוותר", אמרתי.
"הפסד שלך", הוא משך בכתפיו וטרף את הפולקע במהירות. בטח לא אכל כל היום.
"פרופסור, אפשר לשנות את ההסטוריה?"
הוא עצר לרגע ונעץ בי מבט שלא הצלחתי לעמוד על טיבו. שתיקה.
"ברור שלא", אמר וחזר לאכול את העוף, "אל אם כן..."
"מה?"
"לא חשוב, שכח מזה"
"פרופסור-"
"לא!" הוא צעק, "אי אפשר לשנות את העבר! מה שקרה, קרה, וזהו."
"אני אעשה הכל, פרופסור" אמרתי. לא ראיתי את הפרופסור כסוטה מין, אז הנחתי שהוא לא ינצל את האימרה הזו.
"הכל, הא?"
הוא סיים את הכנף וזרק את העצם. עטלף עט מהתקרה וישב לאכול בצד, מביט בעינו האחת לצדדים.
"בוא איתי, ילד, אני רוצה שתראה משהו."
פעם אחת סיפרתי לנמרוד על הפרופסור, והוא לא האמין למילה ממה שאמרתי. הוא טען שפרופסורים מטורפים עם המצאות משונות יש רק בסרטים, ושטוסטר קוונטי הוא בלתי אפשרי.
נזכרתי בזה כשהפרופסור ניגש לספריה והוציא ספר על מוטציות מימיות. הספריה התחילה להסתובב והפרופסור סימן לי לבוא אחריו.

זה היה חדר חשוך לגמרי. הפרופסור לחץ על מתג בקיר ומנורה בעלת אור חלש נדלקה מהתקרה.
"העבר-או-מטיק!" הוא הכריז. זו הייתה הכרזה אחרת לגמרי מההכרזה על המיקרוגל האטומי, חמש דקות לפני כן. הייתה בקולו נימה של ייאוש, של אכזבה. אימצתי את עיניי וראיתי מה שנראה יותר כמו גוש סגול עם צג. כשהתקרבתי ראיתי שכולו היה מכוסה בכפתורים וידיות. היה שם גם וילון.
"עבר-או-מטיק? מה זה עושה?" שאלתי.
"בעיקרון, הוא מאפשר לחזור לעבר ולשנות אותו."
"אבל אמרת-"
"אמרתי מה שהמטומטמים באקדמיה אמרו. הם אמרו שאי-אפשר לשנות את העבר. זה יוצר פרדוקסים בלתי ניתנים לפיתרון, ושהתאוריה שלי היא שטויות מגובבות עם דברי הבל."
"אבל יכולת להוכיח אותה, לא?"
"העבר-או-מטיק בנוי על העיקרון של פיסיקת הקוונטים, שעובדת על חלקיקים. אם הייתי רוצה, הייתי יכול לשלוח חלקיק של אור לעבר. זה לא היה מרשים אותם במיוחד. הם אמרו שבעקבות הכרזתי חסרת הביסוס, הם לא רואים בי יותר מליצן. הוכרזתי כמתחזה, האקדמיה שללה לי את הדיפלומה וחזרתי בחזרה לכאן."
מעולם לא ראיתי את הפרופסור כל כך עצוב. רציתי לעזור לו, כל כך רציתי לעזור לו. אבל לא יכולתי. הוא התמוטט לנגד עיניי.
"הם גם צדקו, חוץ מזה. אי אפשר לשנות את העבר. מה שהיה צריך לקרות, קרה, ובלתי ניתן לשינוי."
"ואם הוא לא היה אמור לקרות?" שאלתי.

***

עוד כשהיה האנס פון זיגפריד ילד קטן, אמא שלו אמרה לו להיגמל מהמנהג המגונה הזה. אסור לחטט באף. זה לא מנומס, לא תרבותי ומגעיל. עשר שנים אחרי, האנס פון זיגפריד צריך לירות את המרגמה, אבל במקום זה הוא מחטט באף. הוא לא צריך לחטט באף, זה לא מנומס, לא תרבותי ומגעיל. וגם יש את העניין הזה עם הצרפתי ההוא, פייר שמו, שיורה מרגמה נגדית המשחיתה את התקווה האחרונה של קרב הזה. ראשו של האנס נמצא מספר שעות לאחר מכן, אצבע תחובה באפו.

***

המסך של העבר-או-מטיק הציג את זרימת הזמן. קו בעל פיתולים העולה לפעמים למעלה ולפעמים למטה. למרות שהיה מסובך למדי, היה ניתן בבירור לראות מחזוריות. ארועים שקרו בעבר חזרו על עצמם. הגרף היה אחיד. למטה, במרווחים קטנים, היו מצויינות השנים. בהחלט ניכר שהפרופסור ניסה לעשות את המכונה ידידותית למשתמש.
"אתה מדבר שטויות", אמר הפרופסור. לא זכרתי אותו קורא לי אף פעם במשהו שאפילו הזכיר כינוי גנאי. כנראה כל העניין הזה הוציא את הרע שבו.
"אנחנו עדיין בשנת אלף לפני הספירה", אמרתי, "תתקדם הלאה".
שנת 1500, עדיין כלום.
"דלג הלאה", אמרתי.
שנת 1900, כלום. הקו הליניארי הזכיר לי במידה מסוימת את חיי שלי. משעממים וחדגוניים. "תעבור הל-"
ואז ראיתי את זה. שרטוטים דמויי ברקים הופיעו בגרף. הקו התעקם. הוא כבר לא היה ישר יותר.
הפרופסור היה נדהם לא פחות ממני.
"כאוס!" הוא צרח, "כאוס!"
הוא רץ הלוך וחזור סביב המעבדה, כאחוז טירוף. סרטוט על דף, חישוב על לוח, התבוננות שוב ושוב במסך הירקרק, וכרסום בלתי פוסק של חתיכות עוף זרחניות. לבסוף אמר: "צדקת".

"הגרף שעל המחשב מציג את זרימת הזמן. הכל אחיד, הכל קבוע. בשנת 1914, פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הקו משתנה במקצת, וניצב גבוה יותר, ואחרי זה הוא ממשיך כרגיל. הכל אחיד, הכל קורה, הכל אמור לקרות. עד שנת 1916."
"מכאן ואילך הכל מתפתל. העתיד לא ניתן לחיזוי יותר. העתיד כאוטי, חסר סדר. הזרימה לא אחידה ואינה צפויה. מלחמת העולם השניה היא רק חלק קטן ממה שקרה."
"יש תקופות", הוא הצביע על שנת 1960, "שהכל רגוע יחסית. אבל גם שם יש תנודות, הרומזות על העתיד לבוא."
"מלחמות עקובות מדם, אסונות עם מאות אלפי הרוגים, מחלות קטלניות", הוא עבר על השנים במהירות, "הכל מצביע בפירוש על אופי כאוטי של זרימת הזמן שלנו."
"וממה זה נובע?" שאלתי.
"בשנת 1916," הפרופסור לחץ על כמה כפתורים והגיע לגרף בצבע אחר, "השלישי בינואר," עוד כמה לחיצות, "שתיים בצהריים," עוד לחיצה, "50 דקות ועשרים שניות, חלה תפנית. קרה משהו, שלא היה אמור לקרות. הארוע הזה גרר שרשרת של תקריות, שהובילו, כנראה, להצטרפות האמריקנים למלחמה ב1917 ולהפסד מדינות המרכז."
"אבל הפיתול כל כך קטן", אמרתי, "איך הוא יכול לגרום לכזה תוהו ובוהו?"
הפרופסור הסתובב אליי.
"שמעת על אפקט הפרפר?"
"היה סרט כזה, דווקא די טוב", אמרתי.
"התיאוריה גורסת שמשק כנפיו של פרפר בסין יכול לגרום להוריקן בארצות הברית."
"אפשר משהו קצת יותר הגיוני?" שאלתי.
"כמובן", ענה והתחיל לדקלם:
"באין מסמר, הפרסה אבדה
באין פרסה, אבד הסוס
באין סוס, השליח אבד
באין שליח, אבדה ההודעה
באין הודעה, המערכה אבדה
באין מערכה, אבדה הממלכה"

"הבנתי", אמרתי, "ארועים קטנים יכולים לגרום להתרחשויות גדולות".
"בדיוק", אמר הפרופסור, "ומכיוון שלנו ידוע הזמן שבו האירוע קרה עד דיוק של שניה, והמקום עד דיוק של סנטימטר, נוכל בקלות לנסות לשנות את מה שקרה."
"לנסות?"
"כן, אתה מבין, יש מספר סיבוכים."
"אילו סיבוכים?" שאלתי.
"כל פעם שנוצרת תפנית משמעותית בזרימת הזמן, נוצר יקום חדש, שהוא מעין "גיבוי" ליקום הקודם. היקום החדש נשאר תקוע בזמן של התפנית, לעולמי עולמים. רק כשנכנס גורם חיצוני לתמונה, היקום ההוא חוזר לתנועתו הרגילה, וממשיך כאילו כלום. היקום הישן, עם התפנית, היקום שלנו, ממשיך כרגיל גם בלי התערבות חיצונית. ברגע שנתערב ביקום הסטטי, הקבוע, ונפעיל אותו, הוא ימשיך כרגיל. מכיוון שהיקומים, או המימדים, איך שתקרא לזה, דומים זה לזה כמעט לגמרי, תיווצר חפיפה, ומכיוון שהטבע שואף לשלמות, המימד שלנו יקבל את האופציה החלופית, העדיפה יותר, וישתנה בהתאם."
"אז מה הבעיה?" שאלתי.
"כמו שאמרתי כבר, עיקרון המימדים הוא חלק מהפיסיקה הקוונטית. שתקפה רק לגבי חלקיקים. אם אנסה להעביר אדם למימד אחר, אצטרך כמויות של אנרגיה שנמצאות רק בחור שחור. כזה, לצערי, אין ברשותי."
הוא הפסיק את דיבורו, ושקע בייאוש בשנית. חשבתי לרגע, ואמרתי:
"אבל חלק קטן ממני, תוכל להעביר?" שאלתי.
"כמו?"
"אצבע, למשל."

***

פייר טוען את המרגמה, ויורה. עשרות גרמנים נהרגים במרחק עשרות מטרים ממנו. הקרב מוכרע לטובת הצרפתים חצי שעה אחרי. פייר צועק בשמחה עם חבריו. הוא נשאר בחיים.

***

הכנסתי את האצבע מאחורי הוילון. ידעתי שזה חסר סיכוי. מה כבר אפשר לעשות עם אצבע? הנעתי אותה לכיוונים שונים, כאשר הפרופסור מכוון אותי לפי דיוק של סנטימטרים. לפתע אמר לי להפסיק, ומשך בידית כלשהי. המנורה היחידה שבמעבדה כבתה.

***

האנס פון זיגפריד חש באצבע המגרדת את אפו. מגרדת, לא מחטטת. הוא נכנס להלם קל, ואז נזכר מה עליו לעשות. הוא יורה את המרגמה. עשרות צרפתים נהרגים במרחק עשרות מטרים ממנו. הקרב מוכרע לטובת הגרמנים חצי שעה אחרי. האנס צועק בשמחה עם חבריו. הוא נשאר בחיים.

***

לא נכשלתי בבגרות בהסטוריה. הבגרות בהסטוריה מעולם לא התקיימה, בעצם. האימפריה העותמאנית מעולם לא התמוטטה, ומאז שאני זוכר, הערבים תמיד היו ידידנו. אנחנו חיים בהרמוניה, עם חלקת האדמה הקטנה שנשארה לנו מפלשתינה, ואף אחד לא מפריע לנו. ככה זה צריך להיות, לא?



נושא נכתב על ידי נשלח
  כמו שצריך להיות שי 00:57 16/05/2004
  חסרה לי פואנטה, נעם 15:01 17/05/2004
  RE: חסרה לי פואנטה, שי 15:07 17/05/2004
  סיפור טוב הוא לא ''הצטברות של מקרים''. NY 01:01 18/05/2004
  תודה רבה יניב ונעם שי 01:04 18/05/2004
  ניר, בשבילך. NY 01:19 18/05/2004
  גדול Sherlock 09:36 18/05/2004
  כן. NY 14:57 18/05/2004
  צנוע[[ל''ת]] Sherlock 07:16 19/05/2004
  RE: חסרה לי פואנטה, נעם 09:51 18/05/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.