הבניין של סוכנות הביטוח "פרץ את כצנלבורגרסון בע"מ" הכיל מספר מגונה של משרדים, חדרים ומסדרונות שכמעט ולא הכילו שלטים שעשויים לעזור לעובדים חדשים שנמצאים במקום פחות מחודש ולא זוכרים אפילו באיזו קומה נמצא המשרד החדש שלהם להתמצא במקום. בעצם, לפעמים נדמה שגם העובדים הוותיקים ביותר לא ממש בטוחים בקצה איזה מסדרון בקומה השלישית נמצאת מכונת הקפה היחידה שעובדת. במבנה כזה דווקא לא מפתיע שכשאתה הולך לשירותים אתה מגיע בטעות לתא קטן וריק מלבד שני פועלים זרים בבגדי עבודה מטונפים.

"סליחה," אמרתי, " סורי, חשבתי שפה זה השירותים".
"כן!" אמר הפועל שישב על רצפת התא ונשען על הקיר.
"נו, נו, איי מין ראסטרום. ר-א-ס-ט-ר-ו-ם".
"כן, ראסטרום- בית שימוש. זה כאן".
"מה זאת אומרת כאן?" שאלתי, "אבל זה לא בית שימוש!".
"היו בעיות בתקציב של החברה", אמר התאילנדי השני.
"לחברה אין כסף לממן תחזוקה של עשרות אסלות ומשתנות. אז הם שכרו במקום זה אותנו, בתור אסלות".
"מה?!"
"היו בעיות בתקציב של החברה", אמר התאילנדי השני.
" לא נראה לי שהבנתי, אתם אסלות? אסלות? אתם?"
"כן!"
"אני לא מאמין! זה כל-כך מתאים למדינה הנצלנית הזו! החוצפה שיש לאנשים".
"אל תתעצבן", אמר התאילנדי הראשון.
"אותך זה אמור לעצבן!" אמרתי.
"היו בעיות בתקציב של החברה", אמר התאילנדי השני.
"אתה בכלל יודע מה זה אומר?" שאלתי.
"היו בעיות בתקציב של החברה", אמר התאילנדי השני.

הסתובבתי ויצאתי מה"שירותים". דובר העברית החל לרוץ אחריי ואחז לי בחולצה. "אל תלך," הוא אמר, " עוד לא עשית כלום".
"מה אתה רוצה שאני אעשה? אחרבן עליך?"
"יש בעיות בתקציב של החברה".
"הוא מתכוון לומר שאנחנו מקבלים על כל אחד כזה הרבה כסף".
"טוב, בסדר, בסדר. אני הבנתי " אמרתי.
חזרנו לשירותים. התאילנדי הראשון התיישב על הברכיים ופרס את שתי ידיו. התיישבתי על הזרועות שלו ונעצתי מבט בדלת היציאה. "ומה הוא עושה?" שאלתי והצבעתי על התאילנדי השני שהתמתח בפינת התא.
"תשמע," הוא אמר, "אין לחברה כסף לממן אלפי גלילי נייר טואלט..."