בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
עד שיגמרו לך המילים.
נכתב ע''י: רז (IP Logged)
תאריך: 02:56 19/04/2004

אייל ראה את דניאל עולה על הבמה, בוחנת בזהירות את המרחק מהמיקרופון, מקפידה לא להשמיע אפילו צליל אחד מיותר. הוא ראה אותה מרכיבה את המשקפיים האופנתיות שלה, שהעניקו ברק אינטלקטואלי להופעתה המרשימה, בוחנת את הרשימות אותן החזיקה בידיה, מנסה בלי ספק לתמצת את הדברים אותם עמדה לשאת בעוד כשעה למינימום ההכרחי. הוא רצה לצרוח לדניאל שתרד מהבמה, שתברח.
אבל הוא לא היה מסוגל.

---

הקטסטרופה התגלתה כמה עשורים ספורים קודם לכן: רעש הוא רעל. כל צליל שמיוצר בעולם מזהם את האטמוספרה שלו באופן בלתי-הפיך. כמות הזיהום שנבעה מצלילים טבעיים – עלים עפים ברוח, חיות רצות ביער, אפילו רעידות אדמה והתפרצויות הרי-געש – יצרו כמות זניחה למדי של זיהום, ותיאורטית לא היוו סיכון ממשי. למרבה הצער, העולם היה מלא ברעש לא-טבעי, אותו יצרו כמה מיליארדים של בני-אדם. וכאשר הקטסטרופה התגלתה, אותו רעש כבר היה קרוב מאוד לרמה הקריטית. המסר לעמי העולם מצוות המדענים שהאו"ם מינה לחקירת הנושא היה חד-משמעי: תהיו בשקט.

---

אדם ועומר נכנסו לאולם. דניאל זיכתה את שניהם בניד-ראש וחיוך, ואז שבה לעיין בניירות שהיו מונחים לפניה, משננת ללא-קול את הדברים אותם עמדה לומר בעוד כשעה. השניים התיישבו בקצהו הרחוק של האולם, בו היא לא הייתה יכולה לקלוט את תנועותיהם, גם לא בזווית העין. עומר נראה בבירור חסר-סבלנות, אך אדם נעץ בו מבט קשה מלווה בכיווץ-גבות, והצביע על שעונו.
אייל ידע מה עומד לקרות כשתגיע השעה של עומר ואדם לפעול.

---

כפיית השקט על אוכלוסיית העולם הבוגרת התבררה כמשימה קלה יותר משהיה נדמה – גם מדינות דמוקרטיות היו מוכנות לנקוט באמצעי דיכוי כאשר התברר עד כמה המצב חמור. מדינות סוררות, שסירבו לקבל עליהן את קוד השתיקה, נענשו בחומרה, לעיתים קרובות תוך שימוש בכלי-נשק להשמדה המונית. לאחר שהעולם כולו קיבל על עצמו את הדין, היה נדמה לרגע כי אותה שתיקה הביאה איתה הרמוניה מוזרה בין מדינות העולם... אך הדבר לא נמשך זמן רב. סכסוכים בין-לאומיים, מסתבר, אינם מחייבים מריבות קולניות. וכך התחדשו המלחמות, כאשר רק כלי-הנשק מחליפים צורה: כל רובה צויד במשתיק-קול, לכל פצצה ולכל מנוע התלווה בולע-הד. עבור חלקים גדולים של האוכלוסיה, הסוף הגיע בקול דממה דקה.

---

עומר שלף את הסכין הנוצצת שהייתה חבויה בשרוול של חליפתו, והחל לשחק איתה בין אצבעותיו. אדם התבונן בו בכעס, אך דניאל לא הבחינה במה שהתרחש: היא הייתה שקועה כולה ברשימות שלה, מנסה כנראה לארגן בראשה מספר דברים אותם לא הצליחה לנסח באופן קצר דיו. אייל ניסה להתפתל ולהיאבק, אך הכבלים בהם היה קשור היו חזקים מדי.

---

בניגוד לאוכלוסיה הבוגרת, האוכלוסיה הצעירה יותר היוותה בעיה. כמעט מאז שתופעת הרעש הקטלני אובחנה, קמו פוליטיקאים שיצאו בקריאה לחתוך את מיתרי הקול של אחוז מסוים מהתינוקות שנולדים. הם לא הצליחו להשיג רוב. עדיין.
לא ממש ברור שהפתרון החלופי שנמצא היה אנושי יותר. ילדים חונכו, מרגע הולדתם, ותמיד בדרכים ברוטאליות, שלא להשמיע הגה מיותר. המדינות הפחות-נאורות קבעו עונשי-מוות לילדים שהחליטו להתגרות בחוק, וגם במדינות דמוקרטיות העונשים שנקבעו היו חמורים. בשלב מסוים עלה מישהו על הנוסחה המנצחת – ככל שאנשים ידעו פחות, יכולת הביטוי שלהם תהיה מוגבלת יותר. וכך תהיינה להם פחות סיבות לרצות לדבר.
אוצר-מילים עשיר הפך, לאט-לאט, לנחלתם של אנשים מסוימים מאוד.

---

עומר הלך ונעשה יותר ויותר חסר-סבלנות. בשלב מסוים הוא החל לקום מכסאו, אבל אדם משך אותו בכעס בחזרה לכסא. התנועות הפתאומיות משכו את תשומת לבה של דניאל – ולרגע אייל קיווה שהיא תבין מה קורה ותברח – אבל היא פשוט טלטלה את ראשה בחוסר-הבנה, ושבה לעיין בניירות אותם היא החזיקה.

---

אייל אובחן בגיל צעיר כבעל אינטליגנציה ממוצעת – לא נמוכה מדי, אבל לא גבוהה מספיק כדי לקבל מלגה. להוריו לא היה כסף כדי לשלוח אותו לאחד מבתי הספר היוקרתיים, וכך הוא נדון לחינוך שסיפק לו אוצר מילים בסיסי בלבד – ואפשר לו למצוא עבודה רק בתחומים שהתאימו לחינוך הזה. ולמרות זאת, החריצות והיעילות אותן הוא גילה משכו את תשומת לבם של הממונים עליו, והוא הצליח להגיע למשרת אחראי-אספקה של המשרד.
והוא הצליח להבין מה מתרחש סביבו. הרבה יותר ממה שעובדי המשרד העלו על דעתם שהבין. הוא הבין שחלק מהאנשים במשרד מעורבים בשיחות על "הפסקת אש", שהרגיזו מאוד אנשים אחרים במשרד. הוא הבין שמאחורי ברכות השלום הלבביות שהעובדים הבכירים במשרד החליפו זה עם זה, חלק מהם היו מאוד מעוניינים לראות את הקולגות שלהם מתים.
ושדניאל הייתה במקום גבוה מאוד ברשימה כזאת אצל מישהו.

---

בדיוק כשנראה שלעומר נגמרה מעט הסבלנות שאולי הייתה לו, אדם הנהן, ושניהם קמו מכסאותיהם, והחלו לצעוד לאט לכיוון הבמה. דניאל, כך נראה, לא שמה לב בכלל.

---

דניאל הגיעה למשרד כמעט שנתיים לאחר שאייל התחיל לעבוד בו – והביאה אליו אוירה אחרת לגמרי. בניגוד ללחץ והעצבנות בהם היו נתונים תמיד בכירי המשרד האחרים, היא תמיד התנהלה בנינוחות, מבצעת כל דבר באיטיות רגועה, יוצאת להפסקות צהריים ארוכות במיוחד. והיה עוד הבדל חשוב בינה ובין הבכירים האחרים: היא לא התייחסה אל אייל ואל אנשים במעמדו כאל משהו בלתי-נראה או מובן-מאליו. בכל פעם בה היא הייתה צריכה ממנו משהו, היא תמיד הייתה מלווה את בקשותיה בחיוך ממיס, ומודה לו, לאחר ביצוען, במבטא הזר המקסים שלה. היא תמיד בירכה אותו לשלום בעת שראתה אותו, ופעם אחת – כשנכנס למשרד שלה וראה אותה מקשיבה למוסיקה באוזניות (פשע שדינו היה מאסר בפועל) – היא לא זרקה אותו מכל המדרגות ודאגה מיד לפיטוריו, כפי שהיה עושה כל בכיר אחר במשרד שהיה נתפס במצב מביך שכזה. במקום, היא פשוט חייכה אליו חיוך מופתע, הושיטה לו את האוזניות וללא מילים הציעה לו להקשיב גם. זאת הייתה החוויה המדהימה ביותר של חייו. מאותו היום, אייל היה מאוהב.
אבל לא היו לו אשליות. לבחורה כמו דניאל לא היה מה לחפש אצל אחד כמוהו בכלל. הוא המשיך להעריץ אותה מרחוק. עד שהתברר לו שיש מישהו נוסף במשרד שחושב עליה. בכיוון הפוך לחלוטין.

---

אדם ועומר היו על הבמה, מרחק צעדים ספורים מדניאל, כשהיא סוף-סוף שמה לב לנוכחותם לידה. היא הרימה לעברם גבה בשאלה, ונראה שעדיין לא הבינה מה קורה, כשעומר שלף את הסכין שלו וחייך בשביעות רצון.
בדיוק באותו רגע הצליח אייל להשתחרר מהכבלים בהם היה קשור. הוא השליך את עצמו, ממאחורי-הקלעים של האולם, היישר למרכז הבמה, ניצב בין דניאל ובין עומר – שהחיוך קפא על פניו.

---

לרוע מזלו של אייל, היה עליו לעבור ליד משרדו של עומר מספר פעמים במהלך יום-עבודה ממוצע, בדרכו אל וממחלקת האספקה. עומר היה היפוכה המוחלט של דניאל בכל תחום אותו ניתן היה להעלות על הדעת: הוא היה עצבני, לחוץ, מזיע, וניצל את זכויות-היתר בדיבור שהיו לו בעיקר כדי להתפרץ על אנשים – במיוחד אנשים במעמדו של אייל.
והוא הזכיר את דניאל הרבה בשיחות הטלפון הכעוסות אותן הוא ניהל. במיוחד בהקשר של השיחות על אותה "הפסקת האש", שאייל ידע שדניאל מעורבת בהן.
בפעם הראשונה בה אייל שמע רסיסים משיחות הטלפון האלו, שהגיעו אל מחוץ לדלת המשרד של עומר, הוא שכנע את עצמו שהוא לא צריך להתערב. אבל ככל שהשיחות האלה נהיו יותר ויותר תכופות, הוא התחיל לדאוג. הקש האחרון עבורו היה לראות את עומר תולה על הקיר תמונה של דניאל מאחד העלונים של המשרד – וזורק עליה חיצים.
אבל למי הוא היה צריך לפנות עם החשדות שלו? הוא לגמרי לא היה בטוח שדניאל תיקח אותו ברצינות. במקום, הוא החליט לספר לאדם.
אדם היה אחד מהבכירים במשרד שהיה בקשר יומיומי עם מרבית האנשים במעמדו של אייל. זה לא עשה אותו לפחות סנוב מתנשא מהבכירים האחרים, אך בגלל מחקר סוציולוגי כלשהו אותו הוא ערך בזמן לימודיו האקדמיים אודות "החצי-אילמים", כפי שהאנשים ממעמד הבכירים נהגו לכנות אותם, הוא גילה כלפי אייל וחבריו סקרנות שהייתה דומה לזו שגילו צופים בפריק-שואו כלפי המופיעים.
הוא ניגש לאדם, וניסה להסביר לו, כמיטב יכולתו, במה הוא חושב שמדובר. לבסוף, נראה שאדם הבין. הוא אמר לאייל שהוא יטפל בזה, וביקש ממנו לחזור למחלקת האספקה ולא להגיד אף מלה בנושא לאף אחד. במיוחד לא לדניאל.
כאשר חזר למחלקת האספקה, אייל חש בסמרטוט ספוג בנוזל כלשהו המוצמד לפניו, והוא איבד את הכרתו מיד. כשהתעורר, מצא את עצמו קשור מאחורי הקלעים של במת הנאומים. כשראה את עומר נכנס לאולם ביחד עם אדם, הבין את הטעות החמורה אותה הוא ביצע.

---

עכשיו הוא עמד מול עומר, שעדיין נראה כמתלבט מה לעשות הלאה. לאייל לא הייתה כוונה לתת לו לחשוב על זה עוד הרבה זמן. הוא השליך את עצמו על עומר, ושניהם נפלו על רצפת-העץ ממנה הייתה עשויה הבמה, ברעש מהדהד שכמוהו לא נשמע ברחבי המשרד כבר זמן רב. למרבה הצער, עומר היה חזק ממנו, וכעבור כמה דקות הצליח לנעוץ את הסכין שלו בחזהו של אייל.
דניאל צרחה.
אייל חש את הזרם החם של הדם לאורך בטנו, לפני שאיבד את הכרתו בפעם השנייה באותו יום.

---

כל הבכירים מהמשרד באו לבית-החולים לברך אותו, אפילו ראש-הממשלה בכבודו ובעצמו בא להצטלם אתו. רק דניאל לא הגיעה. היא חיכתה עד שכל ההמולה תשכח, שבועיים לאחר ששחררו אותו הביתה מבית-החולים. רק אז היא התייצבה בפתח הדירה שלו. היא סגרה את הדלת מאחוריה, והחלה לפשוט את בגדיה באיטיות. אייל רצה להגיד משהו, אבל היא סימנה לו באצבעה להיות בשקט, בעודה מחייכת לעברו בשובבות.

---

מאוחר יותר בלילה, דקה לפני שנרדם, היה נדמה לאייל שהוא שומע את דניאל מדברת בטלפון הנייד שלה:
"כן, אדם... אני בסדר גמור... כבר אמרתי לך שאין מה לדאוג... השיחות על הפסקת-האש יושבות עכשיו בכלא ביחד עם עומר... כן, תגיד להם שיש את האישור שלי לשימוש בנשק גרעיני..."



נושא נכתב על ידי נשלח
  עד שיגמרו לך המילים. רז 02:56 19/04/2004
  תראה, Rene 09:08 19/04/2004
  מה אומר ומה אגיד? NY 12:56 20/04/2004
  הממפפפ... רז 22:33 20/04/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.