בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
פיגמליון
נכתב ע''י: נעם (IP Logged)
תאריך: 14:54 03/04/2004

האמת? התחרויות האלו תמיד נראו לי מתחת לכבודי. כלומר, אני, אם לומר בכל הצניעות, אחד מפסלי-הקול הטובים ביותר שיש. למה לי להתחרות? מה כבר יש לי להוכיח? הפיסול האבסטרקטי שלי הוא פורץ גבולות ומבוקש בכל המוזיאונים, אומנים אחרים פשוט לא יודעים איך לפסל כמוני. אז למה אני עושה את זה? טוב, זה הכול התחיל בגלל כתבה בעיתון. הנה היא:

"... וגם השנה לא אכזבה תחרות 'קול האדם' לספק מבט רענן על פיסול דמות-אנוש בטכניקות קוליות והפריד את האומנים האמתיים של התחום, דוגמת ישראל יצחקי, ממתימרים, כגון יונתן צח. בלטו במיוחד השנה ..."

מתיימר?! אני?!? זו שטות גמורה, כמעט כמו להגיד שישראל מספק "מבט רענן" על פיסול. הו, היו לו ההברקות שלו, לפני עשרים-שלושים שנה, אבל מאז הוא רק ממחזר. ברור היה שהמתחזה הזה לא מבין דבר ולא חצי דבר בפיסול. ברגיל, הייתי מתעלם מצר-מוחין שכמותו, אבל הוא הכפיש את שמי מעל דפי העיתון ולכן החלטתי בו במקום לתבוע אותו על הוצאת דיבה. כצעד ראשון, התקשרתי לאמרגן שלי, ואחרי כמה דקות שבהן שכנעתי את המזכירה שלו שאני באמת אני, ושאם היא לא תעביר אותי, יהיו בלאגנים.

"ברוך! קראת מה שכתבו עלי בעיתון?!"
"היי יוני, מה שלומ.."
"היי-שמיי! קראת כבר או לא?!"
"קודם כל, תירגע קצת יונתן ותקש.."
"מה, להירגע מה?! הם כתבו עליי שאני מתיימר!! עלי, ברוך, עלי! אנחנו צריכים לתבוע אותם, זה מה שאנחנו צריכים!"
"טוב, אתה יודע איך זה הולך, זה כמעט בלתי אפשרי לטעון שדעות במאמר הן מופרכות בעליל ובלי זה..."
"אבל הן כן מופרכות בעליל! אני יכול לנצח בתחרויות האלו גם כשאני צרוד!"
"אז אולי כדאי שתעשה את זה."
"מה?"
"יוני, תקשיב לי לרגע, אמרת שאתה חושב שהתחרויות האלו מתחת לרמתך ואני האמרגן שלך, אם זה מה שאתה רוצה - ככה זה יהיה. אבל אני חייב להגיד לך שהעובדה שמעולם לא השתתפת בתחרות כלשהי פוגעת בך. וכל עוד תמשיך בזה, תמיד יהיה בסביבה איזה חכמולוג שיגיד שאתה לא באמת אומן. למה שלא תיגש לאיזו תחרות, סתם תחרות, ותגיש את הדבר הכי בנאלי שלך? רק בשביל להוריד ממך את השטות הזו, אה?"
"הממם... יכול להיות שאתה צודק, אבל זו לא יכולה להיות סתם תחרות וסתם יצירה, זה מתחת לכבוד שלי."
"אז על מה חשבת?"
"תחרות 'קול האדם' הבאה. אני אציג את הדמות המושלמת, זו שתסיים את התחרות הזו, אחת ולתמיד."
"מה שתגיד, יוני, אני סומך עליך."

וכך קרה שהתחלתי את הפרויקט הגדול הבא שלי: פיסול דמות האישה המושלמת. למה דווקא אישה ולא גבר? בעיקר משום שאף-אחד לא יצפה לזה ממני. הסוד באומנות, כמו במלחמה, הוא תמיד לחדש, תמיד להפתיע. בלי זה - תובס במערכה.ומאותה סיבה זה לא יכולה להיות דמות עירום יוונית או איזו פוזה גרנדיוזית כמו "האיש החושב". לא, לא, אני אראה להם מה המשמעות של "מבט רענן"... כן, אני פשוט יכול לראות את זה כבר... נערה, בג'ינס וטי-שיירט (אולי משהו אחר, אבל פשוט ולא יומרני, לבוש של יום-יום.. הממם... אולי חצאית? נראה כשנתחיל...), משהו דינאמי, חי, נושם... כן, כן... אני כבר יכול לארות את זה... ועכשיו, לעבודה!

ראשית חוכמה, בחירת החומרים: שיש, שום דבר פחות מזה לא יספיק, כל דבר אחר יהיה ירידה ברמה. קשה לעבוד בשיש, צריך להיות מאוד מאוד מדויק, כל תנודה קטנה מורגשת עליו. הרבה אומנים מעדיפים לעבוד באבן חול, היא מכסה על אי-השלמויות שלהם. לא אני. אני אפילו לא יוצר קודם דגם בחומר אחר (ידעתם שזה מה שרוב האומנים עושים? העלות של שיש מאוד גבוהה ואם נפלה טעות בפיסול, אי-אפשר לתקן אותה וצריך לזרוק את ככל הגוש. אבל אני לא עושה טעויות). לוקח לי שבועיים למצוא חתיכת שיש שעומדת בדרישות שלי, ואז עוד שלושה ימים עד שהיא ניצבת לה בסדנה שלי. זה הזמן להרכיב את המרטט ולהתחיל לשיר...

סול... לה... סי - רה!

הפינה השמאלית העליונה מתחילה להחליק לה. לאט-לאט, עד שהיא נופלת לרצפה שם ניתזים שבבים מעוצמת הפגיעה ברצפה. אני מעביר יד על החתך, חד מדויק, בלי סדקים או בליטות שיעידו על איזו תנודה לא רצונית של הקול. שליטה, זה הסוד למושלמות, שליטה מלאה. הכול יצא בדיוק כמו שאני רוצה, ממש כמו החתך הראשון הזה. כן, שליטה ודיוק, דיוק ושליטה. אני אעשה אותה מושלמת...

אני עובד במשך חודשים ובאיטיות, כמו מתוך חלום, היא מתחילה להגיח. קודם כל, השיער. אני דואג לשיר כל שיער בנפרד, בטונים גבוהים, כדי לתת תחושה מדויקת של שיער אמיתי, שגולש ונוחת ברכות על כתפיה. מהכתפיים אני ממשיך אל הידיים. אני מקפיד על כל פרט ופרט, אין מקום לקיצורי דרך. עד היום, הטובים ביותר הקפידו על הציפורניים, אני מוסיף גם את הקווים בכף היד. שלמות ודיוק, דיוק ושלמות, ככה יוצרים יצירת מופת אמיתית. עוד נראה מי כאן אומן אמיתי...

אני עובר אל הרגליים. אחרי כמה ימים של התלבטות, אני מחליט לתת לה חצאית ולא ג'ינס, תמיד אהבתי יותר חצאיות. חצאית קצרה, מתנופפת ברוח. רק זה לוקח לי שלושה חודשים... יכולתי, כמובן, לעשות את זה בפחות זמן, אבל אז הייתי צריך לקמץ בפרטים... דיוק ושלמות, שלמות ודיוק... מהחצאית דרך הברכיים (אני מוסיף שריטה על הברך השמאלית. בכוונה, לא בגלל טעות בקול! היא פשוט יותר אמיתית כך), אל הרגליים. אני יוכל לקבל תמלוגים שמנים אם אני אפסל אותה אם נעליים מפירמה גדולה, אבל אני יוצר אומנות למען אומנות, אז אני נותן נעלי התעמלות פשוטות, בלי לוגו.


נשארו עוד שלושה שבועות עד למועד הגשת העבודות לתחרות 'קול האדם' הבאה ואני עובד כמעט ללא הפסקה. בעצם, כבר סיימתי, אני יכול לקחת אותה עכשיו ולזכות בתחרות. בלי שום צל של ספק, היא הדבר הקרוב ביותר למושלם שהושר אי-פעם. הקרוב ביותר, אבל לא מושלם. כל הפרטים שם אבל היא עדיין סטאטית, עדיין פסל. אני יכול לראות אותה הולכת, קופצת, צוחקת... אבל עוד לא, היא עדיין לא שלמה. אני שר לה סרנאדות אבל היא עדיין רק עומדת שם, דוממת, סטאטית, רק פסל...

"יוני, זה ברוך. מה שלומך?"
"אהה? אני בסדר."
"זה פשוט שלא שמעתי ממך בחודשיים האחרונים והתחלתי כבר לדאוג."
"אני בסדר."
"אתה יודע שנשאר רק שבוע עד לתאריך ההגשה של יצירות לתחרות 'קול האדם', נכון?"
"כן.. כן..."
"אתה נשמע עייף, מתי הלכת לישון?"
"מה? אה.. לפני... טוב, אני כבר לא זוכר, הייתי עסוק, עבדתי, היא עוד לא מוכנה..."
"טוב, אולי כדאי שתישן קצת, אה? אני בטוח שהפסל יהיה מוכן, וגם אם לא, תמיד ישנה שנה הבאה."
"לא.. לא.. היא תהיה מוכנה, מושלמת... אני, אהה.. אני צריך לחזור לעבוד."
"טוב, בסדר, רק תזכור לישון קצת. יאללה, ביי."
"הממם? כן, בסדר. ביי."


כבר כמה שלושה ימים שלא יצאתי מהסדנה. אני חייב להשלים אותה, לגרום לה לחיות. חייב! אני שר טון פעם, חצי טון שם. לא! לא! לא! זה עדיין לא זה! אני לכוד, זה מה שאני לכוד. כל הסדנה, כל העולם המסריח הזה, אין בהם מספיק אוויר בשבילי.דיי!!!!

בסדר, להירגע... לנשום עמוק... אני בוחן אותה שוב, עם כל הפרטים המדויקים, היא עדיין סטאטית ולא דינאמית. אני חוזר להסתובב בחדר, כשלפתע אני קולט את עצמי במראה. שיער פרוע, עיניים אדומות וזקן בן שבוע. אני נראה כמו תת-אדם, חצי בהמה, ומנסה לברוא את האישה המושלמת. הגיחוך שבמצב פתאום מכה ובפעם הראשונה מאז שאני זוכר, אני מתחיל פשוט לצחוק...

אני יושב ובוהה בה, כמה זמן? זה לא חשוב. התאריך להגשת היצירות כבר עבר, מן הסתם. גם זה לא חשוב. רק היא. כמו באגדות הישנות, היא קפצה לה מצליל קולי - אפרודיטי שלי.



נושא נכתב על ידי נשלח
  פיגמליון נעם 14:54 03/04/2004
  אבא'לה בוא ללונה פארק... shif29 15:51 03/04/2004
  תודה נעם 14:54 04/04/2004
  אח ילדים ילדים... shif29 15:36 04/04/2004
  אופס... נעם 05:33 05/04/2004
  RE: אופס... shif29 07:57 05/04/2004
  בדקתי נעם 12:58 06/04/2004
  יפה, יפה שי 13:01 04/04/2004
  טוב, נעם 15:07 04/04/2004
  נו.... shif29 15:41 04/04/2004
  היי! נעם 05:45 05/04/2004
  RE: היי! shif29 07:59 05/04/2004
  מגניב! נעם 12:59 06/04/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.