בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
סיפור קיץ
נכתב ע''י: shif29 (IP Logged)
תאריך: 09:33 16/03/2004

היה זה בערב קיץ, האחרון מבין חמישה שהיו חמים במיוחד
אני רצתי לאורך הירקון, בגופיה ומכנסיים קצרים, נעלי ההתעמלות שלי רועמות על האספלט בשביל העובר דרך גן החיות הקטן שמונח שם כאילו שכחו אותו. אווזה אחת מיצמצה אלי, תפסה את מבטי לשניה כשחלפתי על פניה.
חודשים אחר כך עוד הייתי נזכרת בשניה הזאת, וקור היה חולף בגופי, אני בטוחה.
גם כשלא היה לי גוף.
יש משהו בג'וגינג שנותן תחושת חיות מדהימה, ההתנשפות, הזיעה, הלב הפועם בכוח, האודם בפנים. כשמתים, לרוץ וזה כמו להחזיק מים.
יש בקרים שאפילו גרוע מזה.

אופנוע כבד ועליו רוכב כבד נסעו מולי, ראיתי אותם והייתי בטוחה שהנהג רואה אותי. מה שלא ידעתי היה שגם מבטו נתפס לשניה. אווזה אחרת, על ענף נמוך, נתנה צווחה כשחלף על פניה, ותפסה את מבטו.
שנינו לא עצרנו. הוא התנגש בי, עפתי, המפרקת או איך שקוראים לזה נשברה.
כמו ענף.
הוא ניסה לעצור ונתקע בעץ, המפרקת או איך שקוראים לזה נשברה גם אצלו.
כמה דקות אחר כך עמדנו אני והוא זה לצד זו על השביל, בעוד התבנית הקיומית שלנו שנותרה ללא שימוש מושכת תשומת לב מיותרת של יותר ויותר אנשים.
כשחושבים על זה, זה מצחיק כל כך.
הוא היה שמן וגדול, ואני יחסית אליו הייתי קטנטונת כמו ילדה בת עשר. לא הרגשתי כלום, בהתחלה, לוקח זמן לעבוד ממצב צבירה למצב אפס. אבל לאט לאט התחלתי לראות,להבין, שלחתי יד קדימה וראיתי עור ועצמות ושרירים וגידים ודם, שקיפות וירטואלית.
יכולתי לראות פנימה, כי הייתי לא יותר מרעיון.
הסתכלתי עליו. אותו אפקט. הכל שקוף והרשות נתונה, כמו שאומרים. אבל התובנה שלו פיגרה אחרי שלי. הוא עדיין לא קלט, מה הם עושים, מה הם עושים, מלמל, למה האמבולנס עוד לא הגיע? מהר, מהר אני אמות!
מהירות, סכנה, שייכים לרשימה של דברים שאין לנו מה לעשות איתם.
אבל הוא עוד לא ידע את זה.
אנחנו מתים, הי, זרקתי לכיוונו.
מה? מה איתך? מה קורה איתך? מה נכנסת לי למסלול?
יצא שסיפרתי לו על האווזה, ומיד הוא נידב את הסיפור על האווזה שלו.
צירוף מקרים מחורבן, חשבתי אבל הוא אמר. הם תכננו את זה, את לא חושבת?
מה, האווזים? אתה חושב שהם רצחו אותנו?
אני בטוח. אמר.
הגופות נגררו לאמבולנס משטרתי, ואני והוא עמדנו מול סימוני הגיר של עצמנו, תוהים ומבולבלים.
מה נעשה עכשיו? שאל אותי.
הוא היה חמוד במידה מסויימת. היה בו משהו עצוב, ומשהו עליז. עליצות דיכאונית, משונה.
הסתכלתי עליו.
נחכה להוראות, אני מניחה, אמרתי.
מהאווזים? הוא שאל.
חייכתי.
אנחנו עומדים כאן, נרצחים, שקופים, מחכים להוראות משני אווזים שכנראה גייסו אותנו למשימה כלשהי.
אתה אוכל כבד אווז? שאלתי אותו לפתע.
אני צמחוני, אמר לי. גם אני חשבתי על זה. ואת?
אני לא צמחונית אבל לא נודעת בזה. אכזרי מדי לדעתי. למרות שזה טעים מאוד.
הבחור הציע ברוב היגיון שנשנה נושא, ושאם אשאל על כך, אמנע מן המשפט האחרון, מיהרתי להסכים. עמדנו אם כך ושתקנו, משתדלים לא לחשוב על שום כבדאווז.
גע! נשמע פתאום קול מאי משם.
הרמנו ראש.
אתם שניכם! אמר הקול, גשו הנה.
צעדנו ריחפנו כשלנו לא רגילים להעדר מצב הצבירה.
נו נו נו אמר הקול בחוסר סבלנות. כמה זמן לוקח לאנשים להתרגל למצב חדש.
האמת היא שהוא אמר כגע זגע לוגע לאנגע להתרגע...הבנתם כבר בטח. לנו זה לקח כמה שניות להתחיל להבין את השפה, אבל האמת היא שזה דומה לעברית עם הרבה געגוע, אם מתרכזים אפשר להבין את זה ממש מהר. וזה כל כך קל לדבר ככה שלפעמים עוברים שפה בלי לשים לב.
בקיצגע, התקרגע בצגע כושלגע...סליחה, עברתי שפה בלי לשים לב.
בקיצור, התקרבנו אליו בצעדים כושלים, וחיכינו לפקודתו, בעצם. מעניין עכשיו כשאני חושבת על זה, שלא עלה בדעתנו להתמרד. לפחות לא בהתחלה.

אם תקראו את האותיות הקטנות בעיתון, תגלו שיש כמות לא קטנה של תאונות ג'וגינג באזור הירקון, בשנה האחרונה. מה שהאווזים האלה עושים, זה סוחרים ברוחות. הם מוכרים אותם כעבדים, שמיועדים למטרה אחת: לצלול לירקון ולשלות משם מטעם יוקרתי וחביב במיוחד על האווזים: ירוקת תת קרקעית מלאה חיידקים מזינים. הם מתייחסים לירוקת הזו כמו אל פנינים יקרות, כמו אל קוויאר או משהו, אתם יודעים מה? כמו אל כבד אווז.
אני ומתיתיהו האופנוען היינו זוג הצולנים הטוב ביותר בכל האיזור, אולי בגלל שלא היו לנו שום פחדים, בהיותנו מתים, ואולי בגלל שאני הייתי אלופת ליגת הנוער בשחיה והוא היה דולפין בגילגול הקודם, בכל מקרה, זוג האווזים שהרגו אותנו מכרו אותנו די מהר לאווז שמן ורשע, שהעביד אותנו בפרך, לא שהיה אכפת לנו, וזלל וזלל כל כך הרבה מן הירוקת עד שנהיה ירוק והפך להיות אטרקציה תיירותית.

באיזה שהוא שלב, אחרי שנה בערך, אני לא ממש יודעת להעריך את הזמן, לא מלשון הערכה ולא מלשון הערכה, התחלנו ממש ממש להשתעמם, ויותר מזה כמו שמתי אמר לי פעם, האמנם זה הכל? זה כל מה שמציעים החיים אחרי המוות? לעבוד אצל אווז שמן וירוק?
נכון, עניתי לו בעודנו מחפשים ברקעית הירקון אחר מצבורי ירוקת. מה עם גן העדן? ואולי - עצרנו פתאום מבוהלים משהו מן הרעיון - אולי אנחנו בגהינום בכלל??

לא ידענו את מי לשאול, אבל היה איזה מת אחד שעבד אצל זוג אווזים לידנו, שהיה זקן כבר כשמת, ועלה בדעתנו שאולי הוא יודע משהו על זה. אז שאלנו אותו, בהזדמנות הראשונה.
הוא שמע את השאלה וצחק. התשובה נמצאת עמוק בירקון, אמר, מעבר לירוקת, מעבר לחולות הבוציים, מעבר לקרום הכדור. אם תתמידו לצלול, תמצאו את החריר בכדור, תעברו דרכו, ותמצאו את התשובה.
היית שם? כמעט לא העזתי לשאול, אבל שאלתי.
אני הייתי שם שלוש פעמים. אמר. ובכל פעם חזרתי.
מותר לשאול למה? אמר מתי.
בעיקרון, כי אני טיפש, אמר, וטפשים לא לומדים. אבל אני אדבר איתכם כשתצאו. כרגע אין לכם מספיק ידע כדי להעריך את התשובה.

למחרת, בא אלינו האווז הירוק לאמר. הערב מגיעה להקת אווזי בר לבקר אותנו, וביניהם קרובי משפחה שלי מרומניה. אני רוצה את הירוקת הכי חשוכה, הכי טעימה, והרבה, הבנתם?
מיהרנו למים. בדרך עוד שאלתי את עצמי למה, למרותהעדר מוחלט של איזה שהוא אמצעי כפייה מצידו אחנו ממהרים למלא את משאלותיו בלי שאלות?
כריזמטיים, האווזים האלה.

המים היו שומניים וירוקים מהרגיל, ואני ומתי צללנו פנימה, ההילה הרטובה שלנו מאירה כמו פנס קסמים את מבוא המים, מצביעה על מצבורי הירוקת, כהרגלה. אבל אנחנו התעלמנו מהם הפעם והעמקנו לצלול. עברנו את הירוקת ואת הירוקת השחורה, ואת הבוץ, הגענו לחולות הבוציים ושרכנו דרכנו דרכם, וכעבור שעות של צלילה - מי חשב שהירקון כל כך עמוק, כשהיינו בחיים עדיין? - כעבור שעות של צלילה באפלה אבודה נתקלנו בחומר קשה אבל גמיש, שהקפיץ אותנו למעלה ולמטה כמו טרמפולינה מיימית.
חייב להיות חריץ, אמרתי למתי, ומתי כבר היה ליד החריץ וצעק אלי זה כאן, בואי כבר! וחייך.
נו, עמדנו לפני הפתח. מתי הציע לי את ידו ואני ניסיתי לתפוס בה. זה היה כמו לתפוס מים. אחד אחד הכנסנו ראש לתוך החור, בקושי נדחקנו, היה צורך ממש ממש למתוח את הפתח כדי להצליח לעבור.

היה זה ליל קיץ, האחרון מבין חמישה לילות קיץ בהירים וחמים במיוחד. אני ואחי התאום רצנו לאורך הירקון, בגופייה ומכנסיים קצרים, נעלי ההתעמלות שלנו רועמות בהדהוד הדדי לאורך האספלט.
בשביל העובר ליד גן החיות הקטן, המונח שם כאילו שכחו אותו, עצרתי, כמו תמיד, להסתכל בחיות, אח שלי, בחוסר סבלנות, המשיך לרוץ במקום.
את באה? שאל.
שניה. עניתי בהסח הדעת, ממשיכה להביט מעבר לגדר.
אני אוהבת במיוחד את האווזים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  סיפור קיץ shif29 09:33 16/03/2004
  חמוד! נעם 12:59 16/03/2004
  RE: חמוד! shif29 14:49 16/03/2004
  אני מסכימה עם נועם יעל 13:19 18/03/2004
  ואני מסכימה עם יעל Nyx 13:34 18/03/2004
  מוזר מאוד יעל 13:41 18/03/2004
  RE: ואני מסכימה עם יעל shif29 14:34 18/03/2004
  Nyx, NY 22:12 18/03/2004
  RE: אני מסכימה עם נועם shif29 14:32 18/03/2004
  אל תחששי להכניס ''קסם'' יעל 06:42 19/03/2004
  RE: אל תחששי להכניס ''קסם'' shif29 07:25 19/03/2004
  אני חייב להגיד נעם 06:43 19/03/2004
  RE: סיפור קיץ בן רוט 05:51 08/04/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.