אני דווקא מאוד אהבתי את החלק הראשון של הסיפור. יש בו משהו מעורפל ולא ברור שהתחבר לי ממש-ממש טוב עם העובדה שמדובר בחלום. גם תחושת הפחד של הדובר הייתה מורגשת.

החלק השני של הסיפור פחות נראה לי. הפתרון לא ממש נראה לי קשור לדילמה (איך חוסר היכולת לרדת את המדרגות נפתר ע"י אינסוף חיוכים?), הייתי שמח אם היו שם עוד שורה שתיים שהיו מבהירות את הנושא. הסוף גם קצת יותר מדי ניו-אייג'י מתקתק בשבילי, אבל זו כבר שאלה של טעם.

לא ממש החלטתי האם אני רוצה לדעת עוד על פרופ' קריסטוף והטיפול שלו או לא. בכל אופן זה לא נראה לי עקרוני.

בסה"כ הסיפור יוצר אווירה טובה (גם אם לא ברורה משהו לקראת הסוף) ונהנתי לקרוא אותו.