בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ביעותים
נכתב ע''י: shif29 (IP Logged)
תאריך: 05:44 07/03/2004

בגלל שהיה חושך, ובגלל שהייתה לי סחרחורת, אחזתי בשתי ידי במעקה הרטוב, וחיכיתי בעיניים עצומות. יש בעיה לעצום עיניים בחושך, שלא על מנת להירדם, יש את התחושה הזאת, שאם יידלק האור לא תדע, עייניים פקוחות או עצומות, העיוורון יגיע ולא תדע.
לא ראיתי שום כתמים.
ולא היה צליל טפטוף. אבל הבחילה שהתחילה את הכל לא הראתה שום סימני וויתור. ברגעים כאלה ידעתי, עדיף לתת לכל הדברים לצאת איפה שהוא, אבל איפה.
והמעקה היה רטוב וחלק והמדרגות היו בלתי נגמרות וגם אם היו נגמרות, הייתי עיוור. והחושך, והסחרחורת, והעדר הטיפטוף.
הסיבה שהיה לי צורך לשמוע טיפטוף היא שזה היה אמור לתת לי מושג לגבי העומק של החלל שמתחתיי, כדי שאוכל להחליט אם פשוט להקיא כלפי מטה, למקום אליו מטפטפים המים בעומק, רחוק, אם היו צעדים זה יכול היה לעזור, אבל לא הצעדים שלי. זה היה מטעה עד עכשיו, וכרגע הרי לא יכולתי לזוז.
ניסיתי להרים ראש. בחילה. סחרחורת.
ניסיתי לפקוח עיניים, אולי אפילו פקחתי, אבל החושך היה כל כך כבר שאי אפשר היה לדעת. בדיוק כמו בסיוט הכי גדול שלי.
וזה לא פלא, כי שם הייתי. בסיוט הכי גדול שלי.
ולא פלא שהייתי שם, אני ביקשתי להגיע לשם. כרגע יש לי איזה קושי לזכור למה, מבעד לערפל הסחרחורת הגיעה ההארה: הייתי פה פעם, וביקשתי לחזור.
ושוב. בחילה. חשבתי שאולי אנסה להקיא, פשוט. כלפי מטה, לא היה אכפת לי כבר אם מישהו ידע. זה חלום, זה סיוט, והוא שלי. נשמתי כמה נשימות מהירות ושיחררתי יד אחת, רועדת מהמעקה. כמעט מעדתי, כשהחדרתי שתי אצבעות לגרון, וביצעתי כמה כפיפות ושט לא מיומנות, אף פעם אני לא שלם עם ההקאה. אף פעם לא רוצה באמת. וחייבים לרצות באמת כדי שזה לפחות יתחיל.

נכשלתי. עזבתי את זה.
למה אני פה? מסך האימה היה צפוף וכבד, ואני ניסיתי להפעיל את התירגולת שלמדתי מפרופסור קריסטוף. להטעין את המוח בגלי חשמל ולירות ארטילריה כבדה למרכז המסך.
התפוגגות קלה. אור ואוויר בחדר לבן- נקודה קטנה מרחוק. הידד, אני לא עיוור.
רואה את עצמי יושב, בחוץ, מחוץ לסיוט, בדיוק כמו שאמר הפרופסור. אני חולם, זאת ההוכחה. אני בתוך סיוט.
האור איפשר לי להבחין במתאר הנוף בו אני שרוי. חדר מדרגות אפל ועגול, ואני במרכז.
מעלי מדרגות, מתחתיי מדרגות. ואני במרכז מסוחרר, ידי אוחזות במעקה הלח, רגלי כושלות על מדרגות עשויות עצם.
הבטתי למטה, בניגוד לכל היגיון. סחרור המדרגות הלוליניות האינסופיות החשיך את עיניי שוב.
שם, למטה, ידעתי, ישנה התשובה.
ואני לא יכול לנוע. החזרתי מבטי למעלה, לאור, וראיתי את עצמי מתפתל שם, על הכיסא במשרדו של הפרופסור המפורסם. פוער פה וזועק. לא רציתי להתעורר עדיין, לא רציתי לוותר למרות שידעתי, שאין סיכוי שאצליח לרדת עוד מדרגה אחת, למרות שידעתי שאשוב בידיים ריקות, שבחלומותיי הבאים אחזור לכאן, אבוד ומבועת, ללא מרפא.
התיישבתי על המדרגה.
שיחררתי ידי מהמעקה והנחתי ראשי בין בירכיי. כשעצמתי עיניים, ראיתי אותי שם.
יכולתי לראות אותי, יושב בפנים, על המדרגה, ראשי בין ברכיי, וידעתי שאני רואה את עצמי יושב שם ראשי בין ברכיי.
ומה רואה האני האינסופי?
חייכתי. אינסוף חיוכים. התשובה הייתה כל כך פשוטה. כל כך פשוט כשמסתכלים פנימה.
אנחנו גרגירי אבק. אין בזה חידוש, אבל הפחד נעשה קטן יותר ויותר ככל שרבו הדמויות המיואשות אחת בתוך השניה רואות את עצמן רואות את עצמן.
הבחילה עברה. לא היה כלום בפנים. גרגיר אבק.
כשפקחתי עיניים, הייתי שוב בחדר הלבן. הפרופסור לא הסתכל עלי, ולרגע כעסתי, שהוא עסוק בדברים אחרים כשאני מסתכן ככה, אבל אז היכה האור הנעים בפני.
הבט, אמר הפרופסור, יודע שהתעוררתי בלי להסב מבטו.
האביב הגיע, האור משתנה, מתחמם. זה תמיד יפה כל כך לראות.
חלש במקצת קמתי מהכיסא לנעמדתי ליד החלון, מביט החוצה.
ראיתי את האביב, ובאמתחתו לילות קיץ בהירים, נטולי ביעותים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ביעותים shif29 05:44 07/03/2004
  RE: ביעותים טראסק 00:27 08/03/2004
  תודה shif29 01:44 08/03/2004
  RE: ביעותים נעם 08:21 08/03/2004
  ותודה גם לך... shif29 10:11 08/03/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.