הוא היה אומן-מים, האחרון שנשאר לעסוק באומנות העדינה של יצירת פסלים ודמויות במים. פעם לכל כפר היה אומן-מים משלו, כדאי לבדר ולהקסים בפסטיבלים וחגיגות. אבל הזמנים השתנו, ואומנות המים לא. ובימים אלו של בנייה בבטון ומסרים מיידים, למי יש זמן לאומנות המים השברירית?

אמרנו לו שהוא צריך להתעדכן, לעשות משהו חדש, משהו מודרני. אולי להקפיא את היצירות ולמכור אותן. בן-אדם צריך להתפרנס, לא? אם הוא היה מקפיא ומוכר את הפסלים שלו, הוא יכול היה לעשות הרבה כסף. אבל הוא רק היה מניד בראשו ומראה לנו איך הוא יוצר ציפור נחה על ענף. הילדים היו צועקים לו שיעשה להם פוקימון והוא היה מראה להם איך הוא גורם לציפור להתעופף מהענף. הסברנו לו שכבר ראינו את כל זה, אבל נראה היה שהוא פשוט לא מבין.

אני זוכר את ההופעה האחרונה שלו. זה היה בפסטיבל השכונתי ליום העצמאות. מה לא היה שם? היו שני ליצנים שהלכו על קביים והרביצו זה לזה. היה איש שבולע חרבות בזמן שהוא מבצע היפוך לאחור. היה צלם שצילם אותך ובו במקום שינה את תמונתך באמצעות המחשב שלו. עשרים שניות ויש לך מזכרת מצחיקה, בכלל לא רע, נכון? ההופעה של אומן המים הגיעה כשכבר התחיל להחשיך. במקום קערת המים הרגילה שלו, הוא נעמד באמצע הבריכה של הדקורטיבית של הכיכר. לאט לאט, במחול מסחרר, הוא התחיל להשליך טיפות מים לאוויר. חיכינו שם בסביבות העשרים-שלושים דקות בזמן שכמויות הולכות וגדלות של מים טיפסו לשמיים, ותאמינו לי שלא היה קל להחזיק את הילדים למשך כל זמן הזה. ואז, ברגע אחד, כל הטיפות התלכדו, ושם ניצבה לה טירה שכאילו נלקחה מתוך עולם החלומות. היו לה שלושה צריחים, גשר מתרומם ועשרות חלונות. הייתה תחושה שכמעט ניתן לשמוע את הדגלים מתנופפים כשהכוכבים נוצצים מעליהם. באותו רגע, עשה אומן המים דבר שלא עשה מעולם. הוא נכנס אל תוך הטירה.

ראינו כבר טירות שכאלו, הן עומדות שם רק רגע בודד, קפוא בזמן. לאחר מכן, נכנעה האומנות לפיזיקה והטירה קרסה במבול של טיפות אל תוך הבריכה. הבריכה הריקה. הסכמנו שזה היה טריק חדש ומעניין. אחר-כך המשכנו אל הפיקניק.