בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
יש לי סימפטיה
נכתב ע''י: מיכאל אלצופין (IP Logged)
תאריך: 04:42 22/02/2004

יש לי סימפטיה
מיכאל אלצופין


תא המילוט היה קבור כדי מחציתו בחול. יכולתו להיפתח משני צדדיו סיפקה אבטחה למקרים כאלו. זיו חש את הדם מעיק על רקותיו כשהתעורר מהזרם החשמלי החלש שהועבר אליו דרך הצמיד שעל פרק ידו. מעטים הקפידו לענוד אותו בבהלה של ליל אמש. לכשיבוא תורם להתעורר ולזחול מהתא שלהם יתבצע הדבר על ידי מנגנון חלופי, בעל אופי פחות קוסם. רגליו של זיו בעטו במכסה התחתון של התא בו היו מצוי בתנוחה מקופלת. רק ילדים היו מתמקמים בנוחיות בתאים הקטנים שדמו לחביות מתכתיות ואדם הגבוה מזיו היה נאלץ לשוב לתנוחה עוברית ראשונית על מנת לנסות להציל את חייו. זיו זחל מן התא ונעמד על רגליו, הוא התאושש והחל לבחון את מצבו. ראשו כאב מהעילפון בו היה שרוי עד לא מזמן ויובש הציק בגרונו. הוא בהה בקופסא ממנה יצא, התקועה במדרון החולי שמולו. המצנח היה שמוט לימין הקופסא, מחובר אליה בצידה. המכסה התחתון שכב מעט מאחוריו ואליו הוצמדו חפצים חשובים אותם הוא עתיד לאסוף. המקום אליו נקלע נראה לו סביר. האור נראה כאור יום רגיל והטמפרטורה נמוכה למה שמצופה משטח פתוח וחשוף בשעה שדמתה לתחילת הצהרים. הקרקע חומה צהובה מכוסה בחול המעורב בטרשים קשים. קצותיו המתונים של מדבר, זיו ניחש. לא היה לו שעון לקבוע את הזמן שעבר מן ההתעוררות הבהולה. הוא שיער שעברו חמש שעות מאז התאונה. התאים שנפלטו מהספינה המתפרקת מצאו דרכם לכוכב הלכת הקרוב ביותר. אלמלא הכוכב הם היו מופקרים להיסחף בחלל.
לעת עתה זיו היה חי וזה הספיק לו. הוא ידע שהוא נטול יכולת ליצור קשר עם איזשהו גורם מחוץ לכוכב הלכת ושאין לו דרך להשיג עוד מידע הנוסף על הפרטים המתבקשים מעצמם שניצבו מול עיניו. הוא ידע שעליו לעשות משהו. כל דבר. הוא ניגש אל המכסה הזרוק. את חלקו החיצוני עיטרו פסים כסופים. לוחות סולריים שמטרתם לספק לתא את מעט החשמל לו היה זקוק.
'כיצד יכולים התאים הקטנים האלה לספק איזושהי אנרגיה בכלל...' חשב זיו לרגע. הוא ידע שלאו דווקא זו צריכה להיות המחשבה הראשונה שפוקדת אותו במצב אליו נקלע. הדבר לא היה מפתיע את כל האנשים שתמיד אמרו לו שהוא קצת אדיש. הוא ניתק את המנשא שהיה מחובר למכסה. חשף את רצועותיו ונטלו על גבו אחרי ששתה מעט מים. הוא לא היה כבד יותר מדי כך שזיו החליט להשאיר בו את זוג הנעליים שהיו בו, המותאמים למידתו. את נעליו הוא הקפיד לנעול רגע לפני שנתכנס אל תא המילוט.
בבגדי השינה הקלים שלגופו, מסתמך על מה שחברת הנופש סיפקה כבטחון לנוסעיה, הוא החל ללכת ללא מטרה מוגדרת.

המדרונות החוליים הגיעו לגובה מותניו ויצרו מבוך בחול הרך. זיו עלה על המדרון וניצב על מישור רחב בו נשזרו שתי וערב פלגים נמוכים ורחבים. האופקים היו נקיים למעט האופק הצפוני בו נראה רכס הרים. הוא הבחין במצנח שמוט והחל להתקדם לעברו בהחלטיות. התוצאה הראשונה של שיטוטיו. הוא ירד באחד המדרונות בעקבות התפתלות מיתרי המצנח. התא, השכוב על צדו, היה חתום בשני קצותיו. זיו כרע לידו ודפק עליו קלות באגרופו. למעשה זה לא הייתה משמעות מעשית. זיו ייצב בזריזות את התא ומיקם אותו במאונך על האדמה כשהחלק התחתון פונה מטה. הוא הכיר את התאים האלה היטב. מנגנון הפתיחה של תא היה מכני ומי שרצה לפתוח אותו מבחוץ היה צריך להסיט מנוף ולשלוף את המכסה. אחרי שזיו פתח את התא הוא מצא את עצמו רץ ממנו והלאה ומטפס חזרה על אחת המדרונות. הוא היה צריך לקחת את האפשרות הזאת בחשבון. לא כל הנחיתות היו רכות כמו שלו. הוא חזר אל התא וסגר אותו. אם עליו לבלות בכוכב זה את יומו האחרון הוא העדיף לעשות זאת מבלי ייסורי מצפון על הפקרת גופה בשמש. מודע מעט יותר לאופי הגרוע של מצבו הוא המשיך ללכת, מכוון פעמיו באופן בלתי מודע להרים שבאופק הצפוני.

תא נוסף ניצב על דרכו. כעת זיו חשב מעט יותר לפני שניגש לפתוח את התא. הוא נזכר שאפשר להעיר את הניצול גם מבחוץ. צריך רק להסיט מנוף אחר. המעשה לא הועיל. למוד ניסיון, החליט זיו שלא לפתוח את התא והתרחק ממנו. אחרי מספר שניות, משהו ניעור בקופסא. זיו קפא על עמדו והסב מבטיו לאחור. התא התנודד ונפל. דומה שהמנגנון התעכב קצת. הקצה העליון נזרק החוצה והוא ראה יד עדינה יוצאת מהתא.
"לעזעזל!" נשמע קול דק.
זיו הבין שהאדם שבפנים לא ענד את הצמיד. הוא הוחזר להכרה על ידי גז הדומה באופיו למלחי הרחה. עוד יד הופיעה ואחריהן ראש עטוי שיער ארוך ובהיר. הבחורה הוציאה את כל גופה החוצה ורצה כשגבה מופנה אל זיו. היא נעמדה אחרי מספר מטרים והתנשפה עמוקות. כמו זיו, היא לבשה בגדי שינה. מכנס שחור וישן וחולצה לבנה הגדולה ממידתה.
"אוף... ", הוא שמע אותה אומרת תוך כדי שהשיבה את נשימתה. היא הסתובבה וקלטה במבטה את זיו. הוא אף לא הספיק להבין שסוף סוף נמצא מולו בו אדם אחר כשהיא גמעה את הפער ביניהם תוך שניה אחת, רצה יחפה וקורנת מאושר.
"וואו!" היא אמרה כשזרועותיה נכרכו סביבו וראשה נצמד בחוזקה אל חזהו, "אני לא מאמינה! אני לא מאמינה!"
היא הביטה בפניו של זיו. הוא סקר את פניה היפות והחליט שגילה פחות מעשרים. היא שחררה מעט את אחיזתה האיתנה בו ולקחה שאיפת אויר.
"אתה יודע מה קרה?! אני כל כך שמחה שאני לא לבד! לא יודעת מה הייתי עושה עם הייתי לבד!" היא הרפתה מחיבוקה.
"זאת אומרת... היה לילה, ואז כל הרעש ו... ו... פתאום כל הבלגן הזה ועכשיו אני כאן."
היא שתקה לרגע והביטה בזיו שבהה בה ללא אומר. הבעתה השתנתה ממתלהבת למתעניינת. היא הניחה את ידיה על מותניה.
"מי אתה?"
"זיו."
"זיו, אוקיי מצוין, אני גלית," היא הושיטה את ידה וזיו לחץ אותה. "אני חושבת שראיתי אותך כבר, כן! את עובד בספינה לא? מאבטח או משהו כזה?"
"כן... אני מאבטח-"
"אז מה קרה שם לעזעזל?" היא קטעה את דבריו, "זאת אומרת, משהו התפוצץ? הייתה תאונת דרכים בחלל? מישהו נרדם-"
"מטאורים. מטח של מטאורים. מאוד לא צפוי. הם פירקו את הספינה. למזלנו היינו ליד הכוכב הזה. אחרת היינו סתם נסחפים בחלל הריק."
בעודה מקשיבה לדבריו היא סקרה אותו. פניו מגולחות, עיניו ירוקות ושיערו קצר. היא נזכרה בפעמים שראתה אותו במסדרונות הספינה. הוא בהחלט נראה כמו שומר, אדיש וערני. הוא סיים לדבר הרבה לפני שציפתה.
"אז מה עושים עכשיו? אתה בטח יודע, אתה עובד בספינה. צריך להתקשר לאנשהוא לא? יודעים שאנחנו פה בכלל? ראית אנשים אחרים? לאן-"
"לא."
"לא מה?"
"לא ראיתי אנשים אחרים. להתקשר אי אפשר כי אין לך שום אמצעי ועד שהודעת המצוקה מהקופסא השחורה תעבור-"
"את זה אני יודעת! התחנה האחרונה שבה היינו, הירח ההוא, זה היה לפני חמישה ימים, אנחנו בטח טסים לאט יותר מהרדיו אז הם ידעו על זה לפני. אבל עד שהם יגיעו... תגיד יש שם ספינות חילוץ שטסות מהר יותר מה"ירדן"? חמישה ימים..."
"לא, יש ספינות... עזבי," זיו החליט שעליו לחזור למעשים.
הוא הרים את ידו והצביע בהחלטיות על מכסה תאה של גלית.
"את רואה את התיק ההוא? קחי אותו."
גלית החלה לגשת אל התיק.
"יש שם נעליים."
גלית נטלה את הערכה ומצאה בה זוג נעליים מחומר סינתטי וקשה.
"היי! הם אפילו במידה שלי. אבל... רגע! באמת שואלים מה מידת הנעליים בטופס הביטוח שלפני הטיסה! זה בשביל מקרים כאלה! וואו, אתם די מוכנים הא?"
"שואלים גם על האלרגיות שלך. כדי שהחומר שהעיר אותך עכשיו לא יהיה מסוכן."
"ומה אם הייתי אלרגית?"
"אל תדאגי."
"אז יש לזה פתרון?"
"כן."
"איך אתם יכולים להיות מוכנים לדברים כאלה ולפספס מקלחת מטאורים?"
"בואי נלך."
"לאן?"
זיו הביט לצפון, הוא נהיה מודע לכיוון הליכתו ולסיבה לכך.
"לשם." הוא החל לפסוע וגלית עקבה אחריו.

"מה כבר יש שם?" שאלה גלית אחרי שעברו כמה מטרים.
"אני חושב שכל המקום הזה הוא מדבר-"
"דווקא לא חם כל-כך."
"במדבר נהיה קר בלילה. זה המקום היחיד שאם הולכים אליו לא רואים עוד מדבר. אולי יש שם מערה שם או משהו."
הם פסעו בשתיקה כמאה מטרים.
"יש לך שעון?"
"לא."
אז אין לנו ממש מושג מתי יהיה פה לילה. למעשה אין לנו מושג אם בכלל יש פה לילה. אנחנו לא בדיוק על כדור הארץ."
"השמש תשקע בקרוב. אני עוקב אחרי התקדמותה בשמים כבר כמה שעות. זה די דומה למה שרואים על פני כדור הארץ או מאדים."
"אולי יש פה שני שמשות?"
"אין פה. אני יודע כי אני זוכר באיזו מערכת היינו לפני התאונה. אני לא חושב שאם היו פה שני שמשות היינו יכולים להתקיים כאן כבני אנוש, מה עוד שכוח המשיכה היה כה מעוות שהיינו יכולים לקפץ פה כמו על הירח או להימחץ לרצפה כמו ג'וקים. אם זה היה משתנה כל כמה זמן עצמותינו היו נהפכות לאבקת חלב."
הם פסעו עוד כמה מאות מטרים. ההרים לא נראו קרובים יותר. הטמפרטורה סביבם לא השתנתה, זיו החליט שזה לטובה וכל עוד אין שינויים גם ברמת החמצן שבאוויר מצבם סביר.
"איך קוראים לך? זאת אומרת, שם מלא?" שאלה גלית.
"זיו חן."
"שם נחמד. מקור עברי?"
"מצד האבא. לאמא שלי היה שם משפחה רוסי."
"אה... אז אתה בעצם רוסי. איפה אתה גר?"
"באר שבע."
"נולדת שם? אני יודעת שהרבה רוסים גרו שם אחרי העלייה של סוף המאה העשרים. המשפחה שלי הגיעה רק לפני מאה וחמישים שנה לישראל, מארצות הברית. שם המשפחה היה סטון כי באירופה זה עוד היה גולדשטיין. בישראל הפכנו לאבני."
"כן."
"כן מה?"
"נולדתי בבאר שבע."
"יש בך מורשת רוסית?"
"לפעמים אמא שלי מביאה לי ספרים של איזה טולסטוייבסקי או אנטון פושקין צ'כוב, אבל לא יוצא לי לקרוא."
"לא יוצא, או שאתה סתם לא רוצה?", גלית חייכה לעצמה למשמע החרוז. זיו לא הבחין בו כי הוא הלך שלושה צעדים לפניה אך הצליח להבחין בקולה שהתלהבותה שבה אליה אחרי כמה מאות מטרים בודדים של הליכה דוממת.
"אני גרה בבת-ים שלושת אלפים. שוחה המון. אני תמיד אומרת לעצמי שיום אחד אני אשחה עד בת ים, אבל זה לא ממש מעניין להגיע לשם. הייתי שוחה לחוף שרתון אבל אז צריך לשחות באלכסון צפונה ואין לי כוח. וואו... אם הייתי באר שבעית לא היה לי איפה לשחות. אתה בטח היית שוחה המון. אומרים שרוסים וקור זה שילוב מנצח. למרות שעכשיו אפילו סיביר לא קרה כמו פעם. תגיד, מה עוד יש בתיקים האלה?"
"כל מיני דברים שתצטרכי כדי לשרוד כמה ימים."
"אז מה הם ממש בונים את הספינות האלה להתרסקויות?"
"ממש לא. בערכה נורמלית יותר היית מוצאת גם מכשירי קשר, אפילו קטנים, שבהם יוכלו להתקשר רק חברי הקבוצה השורדת," הוא הראה לה את המצפן שבידו, "ואני גם לא מבין מדוע אתה לא מקבל מצפן שיש בו גם שעון או להפך. אבל זה לא רע בכלל בהתחשב בעובדה שאנחנו לא בדיוק צריכים להגיע למצב הזה."
"ומה אם אוכל?"
זיו קפא במקומו והסב אליה את פניו.
"את רוצה לאכול?"
גלית, שנבוכה קצת מהשאלה, פתחה את פיה ללא אומר.
"בואי נעצור, נאכל." זיו שמט באחת את תיקו ארצה ומיהר להתיישב ברגליים משוכלות על האדמה. גלית מיהרה לחזור על פעולתו. מבוך הטרשים היה מאחוריהם. הם נמצאו במישור העולה באופן מתון. החול הצחיח התחלף בעשב מאוד ארצי למראה.
"אני לא ממש זוכרת שראיתי פה אוכל..."
"הסתכלי." זיו פתח קופסא ששלף מהתיק ושפך לידו מספר חפצים לא מוכרים. גלית חשה שהיא עומדת למבחן והחלה להצטדק.
"אני לא טרחתי לקרוא את הוראות החברה להתנהגות בשעת חירום."
"את זה כבר הבנתי."
החפצים הזרים לא היו גדולים יותר מאצבעון. חצי אחד שלהם היה כוסית ניילון שקופה מלאה במים והשני נראה כחומר פלסטי צהוב. זיו דחף באצבעו את החומר הצהוב וקרע את חוצץ הניילון שבינו לבין המים. החומר הצהוב התנפח לכדי גודל של תפוז והיה עטוף בניילון שנמתח על פניו. זיו קרע את הניילון באצבעו ובצע גוש מן הנתח שבידו.
"נחמד..." , השיבה גלית והכינה גם לעצמה ארוחה.

"אבל למה זה צריך להתנפח?", שאלה גלית בעודה מכלה את המנה השנייה שלה. במהלך הארוחה היא החליטה לכנות את המאכל בשם 'תפוזונים'. טעמו היה דומה יותר למצה רטובה או לחם דל, אך גלית אפילו לא ניסתה למצוא לזה חרוז נאה והשתמשה במראה שלו.
"כדי שתאכלי את הכמות הנכונה. בצורה הראשונית שלו זה מרוכז כמו חומר נפץ פלסטי. אבל זה קטן ואנשים אוהבים לאכול כדי למלא את הבטן. בתיק הזה איך מקום לאוכל רגיל, אז מכווצים אותו. כך את אוכלת מזון בריכוז נורמלי, פחות או יותר."
"נחמד... , תפוזונים ומים, מי צריך יותר?"
זיו בלע את החתיכה האחרונה שנותרה לו.
"ממשיכים?" הוא שאל.
"כן." ענתה גלית. הם קמו ממקומותיהם ופנו ללכת.

השמיים החשיכו במעט. זיעתם כבר הורגשה על גופם וקרירות קלה סמרה לעיתים את שערותיהם. הם עלו למישור גבוה יותר, המשטח החולי אבד מאחוריהם ועננים ראשונים נראו.
"עכשיו החברה שלי ממש תדאג." פתחה גלית, "היא מחכה לי בתחנה הבאה. מתי הם ידעו על התאונה? זה אמור להיות הטיול של שנינו, אנחנו כבר צריכות להתגייס. איזה מזל שטסתי לבד... לא היה שם אף אחד שאני מכירה, זאת אומרת, פגשתי כמה אנשים, גם אותך כבר הספקתי לראות, אבל לא חברים או משהו כזה. בטח הרבה אנשים מתו... או שימותו כאן. איפה יש עוד אנשים לעזעזל? כבר עברנו חצי כוכב..."
"עברנו עשרה קילומטרים." השיב זיו בשקט, "אולי... הכוכב הזה לא קטן, הוא בגודל של כדור הארץ ולתאים האלה יש נטייה להתפזר. היו שלוש מאות שמונים תאים לשלוש מאות נוסעים ואנשי צוות. גם מפגש של שני אנשים הוא בסבירות נמוכה ביותר."
"בטח היו אנשים שנחתו בים... אם יש פה ים. אוף... הייתי צריכה להסתכל קצת על הכוכב הזה כשעברנו לידו. אבל בדיוק אז דיברתי עם החברה שלי, רצינו לעשות את הטיול הזה וללכת לצבא, תגיד בן כמה אתה? כבר השתחררת נכון? איפה היית בצבא?"
"גולני."
"אה, כן, הם עכשיו עשו את המסיבה הזאת... חגגו איזה יובל או משהו."
"מאתיים חמישים שנה."
"וואו... זה די הרבה. איפה היית מוצב?"
"ערב הסעודית, ליד תימן."
"נכון, נכון, לשם שולחים את כל החי"ר. וכל השאר נשארים בישראל של פעם.
פעם המוצב הכי רחוק של צה"ל היה בסיני או משהו כזה. מאז אלפיים ושבעים אני חושבת שאנו מגיעים עד טהרן. זאת הסיבה שאני רוצה ללכת לקרקל, בגלל המלחמה ההיא, כשסרן קורין בן דוד הייתה המ"פ והם חיסלו תשע כיתות קומנדו סוריות שפלשו לרמת הגולן. עד אז קרקל לא הייתה משהו, אבל היא עשתה מהם משהו טוב. היה לי קרוב משפחה שנהרג במלחמה ההיא, מהמשפחה של הסבתא מצד אמא שלי, הוא דווקא נפל קרוב. בצור. זה היה כשהם באו לעצור איזה מבוקש שם, זו לא היה חלק מכל המלחמה הגדולה. זאת אומרת זה היה חלק חשוב, אבל זה לא היה כמו הגיהנום שרץ בשטחים הפתוחים. זה היה מבצע הרבה יותר... "
"כירורגי."
"מה?"
"ככה קוראים לזה. סיכול ממוקד אם את לא אוהבת לועזית."
"אוקיי... זהו. אז הם יצאו למבצע הזה והוא נהרג. ובסוף דווקא את לבנון השאירו לטורקים, טוב נו, מקום אחד פחות לצה"ל לכבוש. אבל באמת שבגבולות אלפיים שבעים לא היה דבר כזה קרוב לבית בעירק כי אף אחד לא גר שם ועכשיו יש שם ישובים ישראליים על הפרת והחידקל. אתה יודע, נהייה קצת קר. אני חושבת שראיתי בגדים בתיק."
"לא עכשיו. נגיע קודם להרים ונתארגן."
"למה אנחנו הולכים לשם בכלל? המערות? מה אם בסוף אין שם כלום?"
"דיברת הרבה על צבא..." הוא הסב אליה את פניו ולראשונה מאז פגישתם גלית ראתה אותו מחייך, "יש ביטוי ידוע... "

הצינה תפסה אותם קרבים למרגלות ההר. ירח מלא ובוהק עלה להאיר את דרכם ואת פני הסלע המחוספסים של ההר.בתאורה הברוכה הזאת הצליח זיו להבחין במספר נקיקים וכיוון אליהם את צעדיהם.
"הגענו." אמר זיו אחרי שהעמיקו לתוך אחד הנקיקים ומצאו עצמם באזור פחות צונן אך חשוך יותר.
"אפשר כבר להדליק פנס?"
"תדליקי."
לאורו הלבן של הפנס הקטן נחשף מעונם החדש, גומחה רחבה בסלע הקשה. אפלה וצפופה אך לא קרה כמרחבים החשופים שבחוץ.
"אנחנו לא צריכים להקים מדורה או משהו?"
"ממש לא. אין בזה שום צורך. אם את לא רעבה, אפשר כבר מעכשיו ללכת לישון." זיו החל לפרוש את שק השינה שהיה מקופל בתיקו," כבי את הפנס, לא צריכים לבזבז אותו."
"זהו, ישר לישון? איך נתעורר?"
"אל תדאגי, אני לא יכול לישון יותר מדי."
"מה נעשה מחר?"
"את מה שעשינו היום. נחפש מקום טוב יותר להיות בו. אני מתכוון לטפס קצת ולראות מה יש כאן מסביב." הוא דיבר בהיסח הדעת, מארגן את השק לנוחיותו, "אם לא אראה משהו... זה יכול להיות הבית החדש עד שיחלצו אותנו או עד שיגמרו לנו התפוזונים והמים."
גלית נפנתה לפרוש את שק השינה שלה כשזיו עטף את ראשו בסוודר שלו. היא סרקה בפנסה בפעם האחרונה את הגומחה השחורה אליה הגיעה. היא זחלה אל תוך השק וכיבתה את פנסה. עייפותה לא תקפה אותה בכלל. היא נהייתה מודעת לחושך ולשותף שלה שכבר ניתק קשר עין ולא דיבר יותר. היא לא הבינה מדוע הוא מדבר כל כך מעט. כעת, כשגם המעט הזה נעלם, היא הוצפה בבדידותה. הפחד, שאיבד את המעצור היחיד שהיה לו, דבריו המעטים של זיו ועצם נוכחותו, מילא את ליבה לראשונה.
"זיו..." היא לחשה, כמעט לעצמה, מודעת לאי רצונו לדבר הרבה.
"מה?" נשמע קולו מבעד לשכבות הבד.
"אתה חושב שיש לנו סיכוי?"
זיו החל לקפל מעל פניו את הסוודר, פניה של גלית כמעט ולא נראו בחושך. הוא חשב להגיד לה שתדליק את הפנס אך ידע שלא יוכל להתמודד עם שיחה פנים מול פנים. האפלה הייתה לטובתו. הוא חשב לרגע על שותפתו להרפתקה, הבחורה הזאת, הצעירה כל כך, שהוא נוטל עמו למסע ההישרדות הזה. עד עתה תמיד היו שניהם לבדם אך לפחות היו סביבם נופי הכוכב הזר, האוכל ואפילו הרוחות הקרות. בנקיק הזעיר הזה, בחושך המוחלט, לא היה כלום זולתם והוא חש את רגשותיה של גלית במלואם לראשונה מאז תחילת מסעם. בעלטה האופפת אותם במקום מסתורם לא היה דבר שיכול היה להסיט את דעתו ממנה.
"ראי... אני לא יודע משהו שאת לא יודעת. אני עושה את מה שאני חושב שהוא החכם ביותר ואיננו נמצאים במצבנו בגלל עודף חוכמה אנושית. כן... אני חושב שיש לנו סיכוי... ולו רק בשל העובדה שאנחנו עדיין בחיים."
גלית שתקה. היא לא ידעה אם דבריו הספיקו לנחם אותה או שמא היא שכנעה את עצמה שהם מספיקים. אך הרגש הזעום הזה שזיו הביע סיפק לה את הביטחון לעשות משהו שמאוד רצתה אך חששה ליישם. היא הזיזה את עצמה ואת שק השינה שלה עד שהייתה קרובה לגופו של זיו. היא זחלה לתוך השק ועצמה את עיניה.
"בוא נישן." היא אמרה ונרדמה.
זיו התעורר טבעית והביט החוצה כדי לראות האם הלילה במקום הזה ארוך כמו בכדור הארץ. התאורה הייתה דומה לשחר ארצי וזיו חשב שזו דרך מצוינת להתחיל את היום. הוא הזדחל משק השינה שלו, האוויר היה עדיין קריר. שכבת טל דקה כיסתה את כתלי הגומחה. הוא הביט בגלית. היא ישנה שינה עמוקה. בחושבו על אתמול הוא תהה שמא עשה עמה חסד. היא לא הסתגלה למקום חסר הרחמים הזה כמוהו. מה כבר אפשר היה לצפות מהילדה הזאת. הוא כשלעצמו סבל את המקום, הוא לא אהב אותו, לא את הכוכב השומם ולא את סיכוייו העלובים לשרוד כאן עוד ימים ספורים, אך הוא הצליח להתמודד אתו.
'היא בטח קיוותה שאחבק אותה או משהו... ' הוא חשב לעצמו. הוא ידע שלא סיפק לה נחמה. הוא פנה החוצה מתכונן לטיפוס הארוך.

זיו אכל תפוזון כשגלית ניעורה.
"טוב שקמת." הוא אמר לה, "תצטרפי לארוחת הבוקר."
גלית שיפשפה את עיניה וניגשה אליו.
"עשית כבר את הסיור שלך? גילית משהו?" היא שאלה לקראת סוף הארוחה.
"כן, ואנחנו כבר יוצאים. תאספי את הדברים."
"לאן?"
"את תראי."

"אני מקווה שזה מים מתוקים."
הרכס התגלה להיות נמוך וצר. בתצפית שסיפק נראו שוליו של מקווה מים גדול במרחק של חצי יום הליכה מהם, לא כולל הירידה מהגבעות.
"מקום עם מים הוא כבר יותר טוב מהמערה הזאת." הוא החל לרדת במורד המדרון.
"אבל מה עם הקור? לא נמצא שם מערה..."
"אז כבר יהיה לנו צורך בהקמת מדורה. בואי כבר."

"לפחות רואים פה סוף סוף עצים." אמרה גלית כשהשניים נכנסו לחורשה רחבה. הרכס עוד נראה מאחוריהם אבל מאגר המים אבד מתחת לקו הגובה.
"אני חושבת המון על התאונה... הייתי לבד אתה יודע. חלמתי אולי איזה חלום מתוק. הרעידות לא העירו אותי. מטאורים אמרת... רק האזעקה. קמתי, לא ידעתי מה לעשות. הקול ברקע אמר להיכנס לתאי המילוט. הסתכלתי בקיר שבו הוא אמור להיות ולא זכרתי מה עושים עד שראיתי את הכפתור שצריך ללחוץ עליו. ואז הדבר הזה יוצא מהקיר חצי פתוח ואני לא מבינה איך אני אמורה להידחס לתוכו. נכנסתי וסגרתי את התא. הרעידות התחזקו ואז הרגשתי ב... איך קוראים לזה... כוחות ג'י. זה היה מפחיד. עזוב מפחיד. זה היה מצמרר. איך אני אמורה לדעת שיש איזה כוכב למטה, חשבתי שאני הולכת למות בחלל כמו איזה... טוב נו, אין ביטוי לזה."
זיו הלך הפעם באותו קו אתה. כשהוא ניעור מן האזעקה הוא ידע שכדאי לו ללבוש מכנסיים, לנעול את הנעליים שלו ולהסתלק מהספינה כמה שיותר מהר. הוא חש בתאו את גל ההדף של מנועי הספינה המתפוצצים. מבחינתו זה היה הרגע המפחיד מכל.
"זה כמו הטיטניק אתה יודע. מכיר את הסיפור? מכיר?"
"מכיר, מכיר."
"רק שלהם לא היו בכלל תאי מילוט, סירות הצלה קראו לזה. לנו יש תאי מילוט ואנחנו מתפוצצים ממטאורים בחלל... לא היה זול יותר פשוט להציץ החוצה ולראות אם לא מתקרב איזה מטאור אחד או שניים? חבל שלא קמנו לראות את הזריחה... אם אנחנו כבר פה אנו יכולים להנות קצת מהנופים. השקיעה הייתה יפה. אני לא זוכרת הרבה זריחות בישראל. אתה יודע? הבית שלי לא פונה למערב. מהחלון אני רואה את כל גוש דן וכדי לראות את השקיעה הייתי הולכת לחברות בצד השני של העיר. כשהייתי קטנה לא נתנו לי לעלות בשביל זה על הגג. למרות שאצלנו אם נופלים אז נופלים למים."
"אני לא חושב שהמים האלו בריאים יותר מנפילה על קרקע מוצקה." אמר זיו.
גלית התענגה בשקט על תשובתו. תמיד לימדו אותה לנצור אוצרות נדירים. זיו לא הוסיף עוד. הוא ראה את החיוך שניצנץ על פניה של גלית מבעד לשערה המפוזר. הוא העבירה את אצבעותיה בשערה כל כמה דקות כדי למנוע ממנו להסתבך יותר מדי. זה לא מנע ממנה להיות יפה בעיניו. בגדיה חשפו את גזרתה הבריאה וזיעתה לא עזרה לה להצניע את שדיה. דרך עיניה החומות הוא זיהה את המבט שנתקל בו כל חייו, מבט המבקש לשמוע עוד מילה. מילה שלא ידע מה היא או איך לומר אותה. הוא מעולם לא דיבר כדי לצאת ידי חובה. במקרים כאלו הוא תמיד שמר על זכות השתיקה.

"את מריחה משהו?"
"לא."
"זה סימן טוב."
"למה?"
"אנחנו לא מריחים מלח... "
הם צמצמו את המרחק שנותר להם עד קו המים, באופק הנגדי נראו רק פסגותיהם של הרים רמים, קו החוף נראה בעוקפו את מאגר המים משלושה כיוונים. רוח עדינה הניעה במים הצלולים גלים זעירים בלבד. זיו כרע ברך על החוף, מילא את כפות ידיו הקעורות מים וקרבם לשפתיו. אחרי שטעם את המים הוא העביר את ידיו על פניו ושיפשף את אוזניו וצווארו. הוא קם ופנה לגלית.
"תתפנקי.", הוא סב על עקביו, העיף את חולצתו הצידה תוך כדי התרחקותו ובמרחק מה ממנה החל לשטוף את פלג גופו העליון בידיו. גלית התיזה מעט מים על פניה והלכה לקראתו עד למרחק ממנו ישמע אותה.
"אתה רוצה שאני אלך הצידה בזמן שאתה...-", היא חייכה חצי חיוך, "מתקלח."
"אין צורך. ככה זה מספיק."
"אולי לך. אני לא מסתפקת במקלחת זונות. בזמנך הפנוי... אני צריכה קצת פרטיות."

זיו ניצל את הזמן כדי לשוב לעצים שצמחו לא הרחק מהחוף ולשבור צרורות, צרורות של ענפיהם. הם סיכמו על זמן של כעשר דקות לפחות על מנת שלא יצטרך לנחש שהוא יכול לחזור על ידי הצצות אל החוף. בסופו של דבר הוא חזר אחרי כחצי שעה.
"לקח לך הרבה זמן."
"רציתי לשבור הרבה ענפים, יש ערמה שעוד נצטרך להעבירה לכאן."
"אני אלך להביא אותם, ואתה תאכל... להתרענן."
"אני אסתדר."
"אתה יודע אתה ממש מטונף."
הוא זקף לעברה מבט חסר סבלנות.
"יש לך עוד תובנות מעמיקות?"
"אהה... סליחה. אתה לא כועס נכון?"
"לא." בזאת סיים זיו את הויכוח, אך גלית נדהמה למדי מתגובתו.
"זיו... אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך... נרגש."
זיו שתק. שיחתם לא נתחדשה עד שבאמצע ארוחת הצהרים שלהם הופיעה בשמיים הופיעה להקת ציפורים.

"אני לא מאמינה! תסתכל!"
זיו הפנה את מבטו לכיוון אליו הצביעה גלית. הלהקה הייתה גדולה למדי ונראה שגם הציפורים הלבנות שבה היו עופות רחבי מימדים. הם עפו לאורך קו החוף ממערב למזרח ונראו כמתקרבים לעברם.
"ציפורים... סוף סוף משהו חי חוץ משנינו. כבר חיכית לראות פה איזה משהו... חתול, דוב או ג'וק. סוף סוף!"
ראש החץ של הלהקה נפנה למטה.
"אתה חושב שהם יבואו לכאן? שיבואו... הם כאלה יפים."
העופות השחורים קרבו לאדמה. זיו שיער שהם יורדים כדי לאכול משהו בחורשה הסמוכה. גלית החלה ללכת לעבר העצים.
"אתה לא בא? כמה פעמים כבר ראית ציפורים מעולם אחר."
זיו לא ענה לה אך השאלה גרמה לו להיזכר בדבר מה. הוא אכן ראה פעם ציפורים מעולם אחר. ציפור אחת באוסף פרטי הדומה, כעת ניזכר בכך, לציפורים שנחתו כמה עשרות מטרים לידיו. הוא קם מישיבתו והלך למקום מפגשה של גלית עם הציפורים.
"איזה יפים אתם... ", מילמלה גלית לעבר הציפורים שניזונו מגרגירים שכיסו את קרקעית החורשה " כל כך יפים..."
זיו קרב אליה ובחן מקרוב את הציפורים. הוא השתכנע סופית שכבר ראה פרט מהמין הזה בעבר וזה היה גילוי די חשוב כדי לשתף בו את גלית.
"הציפורים האלה הן תוריאניות."
גלית הפנתה אליו מבט תוהה.
"או לפחות קשורות לתוריאן בדרך כלשהיא... "
"אני לא מבינה."
"פעם יצא לי לפגוש אספן. הוא אסף כל מיני דברים נדירים. היו לו גם כמה ציפורים. גולת הכותרת של האוסף שלו הייתה ציפור בדיוק כזאת... והוא רכש אותה ממבריח תוריאני."
"אבל... הם בקושי מדברים איתנו... ואתה מספר לי שהם מכרו לו ציפורים."
"זה עניין מסחרי של קשרים והברחות, זה לא נוגע לפוליטיקה. הביני, הכוכב הזה זה לא יכול להיות תוריאן, אבל אני מנחש שמכאן הסוכן ההוא צד את הציפור, וזה אומר שתוריאנים היו פה או אפילו נמצאים כאן עכשיו."
על פניה של גלית נצטיירה אי וודאות עמוקה.
"האם זה טוב או רע?"
"זה טוב לדעת שכבר היו פה בני תרבות. השאלה היא איזו תרבות זו בדיוק..."
גלית השיבה מבטה לחיית המחמד החדשה שלה שכעת ראתה בה נציגה של תרבות זרה ומסתגרת.
"מה את אומרת, יפהפייה? את אוהבת בני אנוש?"
זיו ראה את הציפורים מלקטות את הגרגירים במקורותיהם וניגש חזרה לציודם.
כשחזר גלית עדיין שיחקה איתם והאכילה אותם בחתיכות תפוזונים. היא הייתה עסוקה מכדי לשים לב למעשיו. הוא נשא מספר מנות מזון בידיו, נטלם בין אצבעותיו, תלש מהם את מיכל המים קטן והסיר את הניילון מהמזון. גלית ראתה בזוית עינה שזיו זורק משהו לעבר הציפורים. רק כעבור כמה שניות היא הבחינה שאין בידיו תפוזונים או גרגירים.
"זיו, מה אתה עושה?" היא שאלה בעוד הציפורים עטות על חתיכות המזון החדשות "זיו לא!!"

גלית הביטה בנתח הבשר במבט המשלב שאת נפש ותאווה. זיו החזיק אותו מול עיניה, נעוץ על המקל אותו דלה מן האש. השמש כבר שקעה והם היו עטופים בבגדיהם החמים ובשקי השינה שלהם. הקור לא היה עז כמו במדבר, האגם שילח לעברם רוח קלה בלבד ואש המדורה הנמוכה חיממה אותם קלות.
"אני לא מאמינה שעשית את זה... "
"תראי, מאז אתמול אכלת רק קלוריות מרוכזות עם פחמימה, אני מגיש לך עוף צלוי."
"היית עושה את זה גם ליונק? זאת אומרת אם היינו רואים איזה דביבון או סנאי?"
זיו נעץ את השיפוד בחול ונטל את שלו מן האש.
"תעשי כרצונך." הוא החל לאכול את הכרעיים שצלה לעצמו וגלית שלפה את המקל מהחול ואכלה את החזה הצלוי.
"לפחות לא הרגת את יפהפייה..."

"אני חושבת שחזרנו לנקודת ההתחלה." אמרה גלית אל מול הגחלים הלוחשות, הם סיימו לאכול ולהתכונן לשינה. פניהם למים ולחום, הם ישבו ברגליים משוכלות מצונפים בשקי השינה שלהם כמעט כתף אל כתף.
"מה אנחנו הולכים לעשות מחר? לחפש מקום טוב יותר מזה?"
"את מעדיפה לא לעשות כלום?"
"ברור שלא. אבל זה כל הקטע, אנשים עושים דברים כדי להעסיק את עצמם, כדי לא להיות מודעים למה שקורה סביבם. אני יודעת שאתה אוהב לענות באיחור... שאלתי אותך מזמן... טוב, זה היה רק אתמול, מה בקשר לספינות חילוץ? חייבות להיות ספינות... סירות חלל בעצם, המהירות יותר מה"ירדן" שהיא בכלל ספינת שעשועים."
"הספינות המהירות לא זמינות כל כך. הן רחוקות. הן יצאו כבר לדרך אבל ייקח להן הרבה מאוד זמן לסגור את הפער שבינינו לבינם."
"לא היו ספינות בתחנה הקודמת שלנו?"
"אם היו שם ספינות לא היית ישנה פה לילה אחד."
גלים אדומים של חום שטו על פני תל הגחלים. חום המדורה דעך זה כבר אך הם התרגלו כבר לאויר האופף אותם. לאור הירח המלא נראתה סביבתם ברורה עד מאוד. רצועת החוף היתה חיוורת לעומת פני המים עליהם נשתברה בבואת הירח בבוהק כחלחל. להקת הציפורים חסרה להם. הם שוב היו לבדם, ללא כל יצור נושם זולתם.
"מה אתה יודע על התוריאנים? אני לא יודעת אם אני רוצה לפגוש אותם כאן..."
"את רוצה. כל דבר שאפילו מזכיר בני אנוש יכול להיות מאוד מועיל במצבנו."
"הם יותר ממזכירים בני אנוש, לפחות במראם. הסיבה להסתגרותם היא לדעתי השוני בינינו."
"אל תחשבי שאיננו נמצאים איתם בקשר רק בגללם... אנו לא יודעים מה העמדות של הממשלות שלנו לגביהם. הם לפחות יודעים משהו... נפגשו איתם לפחות פעם או פעמיים. הם והאספן ההוא. לא האמנתי לו בכלל."
גלית פיהקה. היא ידעה שכעת שינתה תערב לה יותר על אף הנסיבות שבהן היא זכתה לארוחה הדשנה. היא חשבה על כך שתצטרך לפרוש את שקה ונזכרה בליל אמש, כשבדידותה טפחה על פניה בעלטת המערה. חוף המבטחים הזה היה עדיף ללא שיעור על פני הנקיק האפל אך היא עדיין חשה בקרבה את הפחדים העמומים שמילאו את דעתה כל פעם של הרחיקה אותם בדרך זו או אחרת.
"אני לא יודעת מה יהיה איתנו." היא אמרה וזיו בקולה את הנימה השקטה של ליל אמש, "אנו לבדנו כבר יומיים... עוד יום כאן... מחר... "
זיו הביט בה. אדמומיות האפר המתכלה נשתקפה בזוג עיניה הפקוחות.
"אם לא אראה שוב אף אחד? אם... אם אמות. החברה שלי... מחכה לי, דואגת, אני דואגת לה. היא עוד תשמע שנרקבתי למוות באיזה כוכב בודד..."
מתוך האודם בעיניה נשתלחה שלוחה זעירה, ניצוץ זעיר ואדמדם חצה את לחייה עד לשיפולי שפתיה. היא דממה. זיו ידע מה עליו לעשות. הוא דחה זאת עד הרגע האחרון. בתנועת מותניים אחת הוא צימצם את הפער שהיה ביניהם.
גלית לא הסיטה מבטה מהגחלים והשעינה את ראשה הצידה בדיוק ברגע בו כתפו של זיו הייתה צמודה אליה. זיו לא הספיק לראות את עיניה מתחילות להיעצם בעייפותם הרבה. הוא התלבט האם עליו לחבקה ברגע שבו זרועותיה עטפו אותו ונצמדו אליו בחוזקה. שניה אחת אחרי כן גלית נרדמה.

ציודם הדל שוב היו צרור על כתפיהם והם פסעו, זה היום השלישי, על אדמתו של הכוכב הזר. בשעות הבוקר הם הקיפו את כל המפרץ וצעדו לאורך החוף החדש שגילו. החוף נמתח מצפון לדרום, מעברו השני נראו הגבעות קרובות יותר ובאופק הצפוני נראתה רמה. זיו רצה להגיע לרמה זאת ולחצותה כדי לעבור לצידו השני של האגם.
"כבר אין יותר עצים." אמרה גלית והתכוונה לצמחים דמויי הסוף אשר איתרו את קו החוף.
"אני מרגישה כמו מגלת ארצות... מגלת ארצות עם שברי הליכה."
"אם את רוצה אנו יכולים לעצור לרגע."
"זה בסדר, בסוף נלך גם ככה."
אחרי מספר קילומטרים וגלית נעתרה, באיחור, לעצתו של זיו. היא התיישבה בין הקנים העבים וכשנטתה אחורה חשה כאילו היא נחה על מיטה טבעית.
"אתה חייב לנסות את זה. זה פשוט ספה באמצע החיים... "
הם נחו כך כמה דקות, גלית בין קני הסוף וזיו על החוף. גלית סקרה את סביבתה ושלחה ידיים סקרניות למשש את הצמחים. היא גילתה שלקני הסוף יש פירות קטנים, דמויי אגוזים, וקטפה כמה הם לידיה. זיו הזדקף על רגליו והבהיר בכך בדרכו נטולת המילים שהם ממשיכים. גלית קמה והלכה אחריו, אחרי כמה מאות מטרים היא נזכרה בצרור הפירות החפון בידה ואכלה אחד מהם.
"אתה רוצה חטיף?"
"מה?"
"זה כמו אגוז כזה, טעמם מתקתק... אין פה במבה אז אוכלים את זה."
זיו לא הגיב. אחרי מספר צעדים גלית ראתה את זיו פונה אליה ואומר משהו שלא שמעה.
"מה אמרת?"
"כלום."
גלית לא הבינה את מה שקרה אך התעלמה מהאירוע. היא החלה לדאוג קצת ברגע שנדמה לה שהאופק מולה מתעוות.
"זיו."
"מה?"
"חכה שניה..."
זיו סב על עקביו והביט בה. גלית שוב ראתה אותו מניע שפתיו בלי קול. כשהוא פסע לעברה נותר אחריו שובל מרוח בצבע בגדיו.
"את בסדר?", הוא שאל אותה בקרבו אליה.
"אני... ", גלית החלה לענות כשפניו של זיו הפכו לשושנת צבעים מסתחררת והשמיים החלו לזוהר בבוהק ירוק. זיו רואה אותה נופלת על גבה, כרע ברך לצידה והביט בה. פיה נפתח קלות ועיניה קובעו במבטם לשמיים. הוא הביט בהם ראה שאישוניה מתכווצים.
"גלית?"
"כן.", היא ענתה לו אך לא שמעה את שאלתו הבאה. שמי היום נוקדו בכוכבים והיא טסה לעברם במהירות מסחררת משאירה את הכוכב הזר רחוק מאחוריה, מתכווץ לגודל של תפוזון. ריבועי צבע הבהבו מול עיניה שעה שהייתה שוב על פני השטח של הכוכב, פני המים הכחלחלים מילאו את אוזניה במיני צלילים עדינים.
"גלית! גלית!", קולו של זיו נשפך מפיו ונתערבל בגלי הצבע ששטפו את האויר. החול הצהוב נשמע כצליל צורם וחורקני לעומת הסיפים הירוקים שניגנו מנגינה שלווה. צלילי קולו של זיו המשיכו להישפך סביבה ולהטביעה בעננים לבנים שכיסו את כל גופה עד שהיתה מוקפת בלובן מסנוור שדעך באחת לעומת הניצוצות הזהובים שהשתברו עליה מן השמיים והגלים שניתזו עליה, קופצים לפתע מן האגם השלו והזוהר.

היא שבה להכרה כעבור שעה וחצי. זיו הצעיד אותה כדי לבדוק שהיא צלולה והשקה אותה במים.
"אין לך מושג מה ראיתי... זה היה מדהים."
"את יודעת שאפשר למות מזה."
"זה שלא שידעתי שהאגוז הזה כזה... "
"לדעתי זו יותר פיטריה מאגוז... המילה שאת מחפשת היא הלוציוגני , מעורר הזיות אם את לא אוהבת לועזית."
"טוב, לא ידעתי שהחטיף הזה יעלה לי בהזיות, אני יודעת שככה אפשר למות בכיף, לקפוץ מאיזה הר כי חושבים שאתה ציפור... אני חסרת דימיון, יותר הגיוני לטבוע כי חושבים שאתה צוללת, או להגיש את עצמך כקינוח לתנין בגלל שנראה לך שאתה תפוז... או תפוזון."
"את יכולה להמשיך ללכת?"
"אני מרגישה בסדר גמור."
"טוב, היצמדי אלי בהליכה, אני רוצה לראות אם קורה לך משהו."

החוף הצפוני הופיע מול עיניהם. הם קרבו אליו מעט אחרי מנוחת הצהריים. עברו השני של האגם היווה את תקוותו האחרונה של זיו. אם ממצאיו בצד השני לא יניבו פרי, יהיה עליהם להסכין עם חוסר התוחלת שבשיטוטיהם. לא יישאר להם מה לעשות חוץ מלכלות את שארית מצרכיהם ולקוות לנס. עד עתה הכוכב סיפק להם רק מחסה, מעט בשר וצמחים בעלי אופי מסוכן. דלות פני השטח לא הבטיחה להם אפשרויות רבות להתקיימות ארוכת טווח. סופם, כך העריכו, יהיה מר ומתמשך באם גדת האגם השניה תפגיש אותם עם נופים הזהים לאלה שהכירו זה כבר.


בניצב לחוף עמד צוק גבוה שחומתו הסלעית והישרה נפלה למימיו השלוים. גלית האהילה בידה את עיניה והתבוננה בו, סוקרת את שיפועיו ופיסגתו השטוחה.
"אנחנו נעלה על הצוק הזה, נכון? כדי להסתכל מלמעלה."
"כן."
הם פנו בשיפול החוף שפנה מערבה וכיוונו צעדיהם למרגלות הצוק. מדרונו השני היה מתון והעלייה עליו היתה נוחה, הוא כוסה במרבד של עשב קצר לעומת חומתו השניה שעקב היותה מאונכת לחלוטין הצמיחה רק אזובים בודדים. כמו ביומו הראשון כאן, כשהלך בלי משים לכיוון ההרים, זיו הבחין רק עתה בדבר שמשך אותו לעלות לצוק. בקו הגובה החלק שלו נראתה צורה לא טבעית, כמעט ריבועית, ממרחק זה ייתכן והיה זה סלע אך גם צבעו לא התאים לסביבתו.
"עמדת תצפית..." גלית אמרה לאיטה.
"מה?"
"זה נראה כמו עמדה. אפשר לטפס עליה ולהסתכל."
"זה סתם חתיכת סלע."
"גם אם זה רק סלע... הייתי אומרת שהטבע מיקם אותה בצורה הולמת."
במהלך עלייתם על המדרון המתון של הצוק נתחוור להם שהגוש הדומם נראה כעשוי מתכת. גובהו כמעט כקומת אדם ורוחבו מטר אחד.
"לעזעזל..." מלמל זיו לעצמו, "זה נראה אפילו... מהונדס."
נופו המרהיב של האגם נתפרש מולם, הם כבר עלו לגובה ניכר, מחלקים את מבטיהם בין המשטח הכחלחל ובין הגוש התמוה שעל סף הצוק. משקרבו אליו כדי כמה מטרים נתחוור להם שצורתו דמוית אדם. הגוף נראה כיושב בברכיים כפופות, זרועותיו חובקות את רגליו. הם עמדו דומם והביטו בגב האפור והחלק שמולם. זיו פנה לעבר חזית הדמות. גלית נותרה במקומה, מתח קל שוטף אותה לאיטו. זיו בהה בחזית הדמות, כפות הרגליים והזרועות הענקיות נראו בבירור, מסותתים בקוים עבים. הוא גחן קלות וחיפש את הראש התחוב בין הברכיים.
"מכל הדברים-" הוא לא הספיק לסיים את המשפט. הראש נזדקף ופני ענק ומתכתיות הביטו בו. הוא הספיק לצעוד צעד אחורה כשהגוף קם על רגליו, מתנשא לגובה של שני מטרים ויותר, המסכה חסרת התנועה עדיין מופנית אליו. בצעד אחד זריז זיו היה מאחורי הענק וליד גלית שקפאה במקומה.
"תתחילי לרוץ!" הוא צעק בעודו תופס את זרועה ומתחיל לשעוט במורד המדרון. הם שמעו את היצור פוסע בעקבותיהם.
"אני לא מאמינה!" פלטה גלית תוך כדי ריצה "רק זה היה חסר לנו."
הם המשיכו במנוסתם. מבטים חטופים לאחוריהם גילו שהענק לא התקדם בקצב שלהם כל עיקר. זה לא מנע מהם מלהמשיך לרוץ בשיא כוחם. רק אחרי שהגיעו למישורת שלמרגלות המדרון והפער בינם לבין הענק הגיע לאלפיים מטרים.הם החלו להאט. זיו קפא לפתע לחלוטין, גלית המשיכה לרוץ ונבלמה רק כשידו של זיו עצרה בעדה.
"תסתכלי. הוא מאט, אני חושב שהוא כבר הולך במקום לרוץ."
היצור אכן הפחית את קצב צעדיו.
"מה זה כבר יכול להיות?" פלטה גלית מבין התנשפויותיה, "זה איזשהו סוג של רובוט, אבל למה הוא רודף אחרינו?"
"הוא יכול להיות רובוט שמירה... " קצב נשימתו של זיו היה הרבה יותר נמוך מזה של גלית.
"אנחנו כבר לא מפריעים לו."
"אולי הוא סתם מתוכנת להרוג כל דבר שזז."
"הוא לא מנסה להרוג אותנו."
"למעשה... הוא כבר לא עושה כלום."
היצור נעמד במקומו ולא זז. עקב גודלו העצום הם יכלו לראות שפניו מופנות עדיין אליהם.
"מה קורה עכשיו?" אמרה גלית, "משחק מבטים?"
היצור עמד לרגע ללא תנועה, בולט באפרוריותו לעומת משטח העשב הירוק, גם ממרחק זה נראתה קומתו הגבוהה והחלקות הלא טבעית של גופו. בתנועה איטית כופף הענק את ברכו ואחרי שזו נגעה בקרקע הוא פרש את זרועותיו.
"מה זה אמור להביע?" אמר זיו.
"הוא לא מתנהג כמו רובוט... הוא מפעיל שיקול דעת. הוא עצר כשלא הצליח לרדוף אחרינו, עכשיו הוא ידע שאנו מסתכלים ופרש את זרועותיו, זאת נראית לי מחווה ידידותית."
זיו קיווה שגלית לא תגיד את הדבר המתבקש הבא. אך על אף חוסר המציאותיות שבכך, הוא ידע שיש רק דבר אחד לעשות. הוא שתק וחיכה שגלית תפר את הדממה.
"אני לא מאמינה שמישהו שמסכן אותנו יתנהג כך. הבט, הוא נראה ממש כנוע."
זיו לא רצה להגיד שזאת מכונה ארורה, אף הוא לא הצליח לחשוב שמכונה מתנהגת כך.
"בוא ניגש אליו." הוא אמר לבסוף והחל לפסוע לכיוונו. כל מילה הייתה מיותרת. זה הדבר הכי חשוב שבו נתקלו בכוכב, ועל אף העובדה שזו מכונה הם היו צריכים להבין את עצם נוכחותה על אף הסיכונים. כשהמרחק ביניהם צומצם לאלף מטרים הענק קם על רגליו. הזוג קפא מוכנית על עומדו והיצור שב באחת לתנוחתו, זרועותיו צנחו מטה והשניים היו בטוחים שזיהו בתנועה משהו מאוד אנושי. רגש שתקף גם אותם בימים האחרונים. הנפיל הזה, ענק המתכת הקר, היה מתוסכל. הם המשיכו ללכת בעוד היצור שב והעלה את זרועותיו מעלה. אחרי שקרבו אליו כדי חמש מאות מטרים הוא ניסה שנית להתרומם. הפעם הם זיהו בתנועותיו הססנות. גלית קפאה באמצע צעדה אך זיו המשיך ללכת ואף תפס את זרועה.
"אל תעצרי." הוא סינן בשקט בין שיניו, "כאילו כלום לא קרה."
לראשונה הם התקדמו באופן הדדי זה לקראת זה. זיו קלט לפתע שהוא עוסק במשחק של גינונים מול מכונה, אך לא היה לו פנאי לחשוב על כך. מתח עלה בקרבו. הוא לא חשב שהיה אי פעם בחייו במצב כה חסר ודאות. גלית פסעה לצידו, היא הטביעה את פחדה בסקרנותה כלפי היצור ובביטחונה בזיו. קור הרוח שלו התאים, לדעתה, לאירוע זה באופן מושלם. במרחק של עשרים מטרים מהם היצור עצר. הם הבחינו שעל הפנים הענקיות היה חריץ ישר וארוך בגובה העיניים ומספר חריצים קטנים באזור הפה, לא היה דבר שיזכיר אף ובכפות הידיים לא היו אצבעות, זולת האגודל, אלא רק משטחים חלקים דמויי כפפה. בעוד השניים קרבים אליו כרע הענק על ברך אחת. זיו עצר והביט בפניה של גלית.
"תישארי...", הוא השיב מבטו לענק והתקדם מעט לעברו. הוא העלה בדעתו רק פשר אחד למעמד, לא הגיוני ככל שיהיה. הפחד התעצם בקרבו. הוא היה מודע לכך שהזרועות הללו יכלו למחוץ אותו ללא רחם. הוא פסע את שארית הצעדים שהפרידו בינו לבין הנפיל. פניו הגיעו עד לחזהו. הענק כופף את ברכו השניה. זיו הרשה לעצמו רק למצמץ לפני שפרש את זרועותיו וצעד צעד אחד קדימה. בתנועה איטית ושלווה הוא כרך את ידיו סביב חזהו של הענק. הוא חש את הזרועות נעות ועצם את עיניו כדי לספוג את מה שיקרה. הזרועות עטפו את גופו ולחצוהו קלות לעבר הגוף. הוא שמע צליל לא מוכר והביט למעלה. הפנים המתכתיות נתקפלו לתוך השכמות בעוד הזרועות מרפות ממנו ונצמדות לצידי הגוף. פתח רחב החל להיפתח בחזה החלק. פנים אדם שחורות וזרות נראו בתוככי המכונה. זיו זז מעט אחורה. צלילי ההתקפלות של המתכת נדמו והיצור שבפנים נע קלות. לגופו נצמדו חוטים ומכשירים רבים שהחלו להינתק ולהתכנס לתוך דפנות המכונה. הוא היה ערום למעט אזור חלציו. גופו שרירי ומוצק. פניו לא היו פני אנוש, האף כמעט לא נראה, הראש היה רחב בתחתיתו ונראה כשוקע בחזה ללא צוואר והפה חסר את צבע השפתיים האנושי. עיניו היו ירוקות על רקע אפור וננעצו בזיו כשהיצור צעד מתוך חזה המכונה. הן הזילו דמעות צלולות. הוא הביט בזיו ובגלית שעמדה בצד ופתח את פיו לדבר. קולו היה זר ולא מובן. הוא פנה אל החלל הריק שהשאיר במכונה והוציא ממנה שלושה מכשירים זהים. הוא שילשל חוט חשמל מאחד מהם והצמיד את המתקן הזעיר שבקצהו למקום מסוים בצווארו, את שני החפצים הנותרים הגיש בידיו לזיו וגלית. בעוד השניים מצמידים את החוטים לגרונותיהם, דיבר הזר בשנית.
"אני מקווה שזה עובד. אתם מבינים אותי?", הקול המוגבר שיצא מהמכשיר גבר על קולו הטבעי.
"אתה מבין אותי?", שאל זיו.
"כן! נפלא..."
"איך אתה יודע את שפתנו?"
"המכשיר יכול לתרגם את רוב השפות הארציות... שמעתי אתכם מדברים וכיוונתי את המכשיר לשפתכם. נפגשנו עמכם מספיק בשביל ליצור את התרגומונים הללו."
"אתה תוריאני?"
"כן."
"איך בדיוק אתה אומר שנפגשנו מספיק?"
"היו מפגשים... לא של האוכלוסיה האזרחית. החפצים האלו ניתנו לי בנדיבותם."
זיו חש שהוא מבין את התמונה הכללית. הוא לא רצה לשאול אותו על פשר התקרית והביט בגלית.
"מה קרה לך? למה היית תקוע בדבר הזה?" גלית שאלה לאלתר.
"בואו ואספר לכם... נתיישב במקום כלשהוא..." הוא פנה למכונה והחל נובר בה בידיו, "יש לי כל מיני מאכלים השמורים לרגע זה בדיוק."

הזר כיבד אותם בממתקים שהיו ערבים לחך אל אף היותם מכוכב אחר. הם היו מסובים בנוחיות על חופו הצפוני של האגם הגדול אחרי שכבר השכילו לענוד את התרגומונים לצוואריהם ולשחרר את שני ידיהם.
"אני בא מפלג דתי של התרבות התוריאנית. נשלחתי לכאן כחלק מחינוכי... למעשה כחלק מעונשי."
"מה עשית?" שאלה גלית.
"התוצאה הייתה דווקא בחוסר מעשיי. החברה אליה נולדתי דוגלת באחדות וקרבה בן חבריה. הייתי פעיל בה לחלוטין למעט החלק הזה. לא רציתי להיות משולב בה אישית... אהבתי להיות עם עצמי."
הוא שתק לרגע בעוד השניים מהרהרים בדבריו.
"זה לא היה מקובל... אצלנו זה נתפס כחטא. המנהיגים הדתיים דיברו איתי והסבירו לי שעליי להשתלב בחברה אך לא יכולתי ולא רציתי לנסות. מכאן ואילך הם רצו להעניש אותי ובדת שלי יש נטייה לעונשים בעלי אופי אומנותי. נשלחתי לכוכב זה, בשולי החלל התוריאני, נעול בתוך הכלי ההוא. הוא סיפק את כל צרכיי הגופניים ומתנועע בהתאם לרצוני, אך מונע ממני להשמיע קול. העונש שלי היה להיתקע בעולם מבודד... להרגיש את החסרון של הזולת. הכלוב יוסר ממני, כך אמרו המנהיגים, רק אם אצליח לשדל מישהו לחבקני. כל זאת מבלי היכולת לדבר."
השלושה שתקו. גלית, מוצפת בסקרנות, הפרה את הדממה.
"ממש אומנותי... הם לא חשבו על כך שאין כאן נפש חיה?"
"למעשה, אפילו נאמר לי שעליי להתפלל לבואם של הארציים. הכוכב הזה חסר תועלת לעולמי אך הם שיערו שייתכן והוא יזכה לביקורים שלכם. אתם מטיילים פה לא?"
זיו וגלית החליפו מבטים נושאי סוד.
"לא ממש.", אמר זיו לאיטו.
"איך זה עובד? כלומר המכונה הזאת? זה נשמע כמו חתיכת טכנולוגיה."
"אין בה שום דבר מורכב מדי." השיב הזר, "יש בה חיישנים החשים סימנים המעידים על קרבה של יצור חי, כמו דופק ונשיפת אויר."
"לא יכולת לעשות לה איזה תכסיס?"
"יכולתי לעשות הרבה דברים. יכולתי גם לכתוב את תחינתי בחול הרך. המכונה מתקשרת עם כוכבי. כל פעולה שאני עושה נצפית ואם אעשה דבר מה... לא הוגן, עונשי רק יוחמר."
"רגע אחד," זיו התערב בהתלהבות, "היא משדרת דברים לכוכב שלכם? הם כבר יודעים שאתה... שכיפרת על חטאייך?"
"בהחלט, הם כבר-"
"באים לפה!", צעקה גלית.
"כן." האיש דיבר בשקט. זיו וגלית כבר למדו להבחין בכמה מהבעותיו. ברגע זה הוא פשוט התפלא על התלהבותם מהחדשות.
"מתי?! מתי הם יהיו פה?"
הוא שתק לרגע, מודע לפתע לחשיבות הגורלי



נושא נכתב על ידי נשלח
  יש לי סימפטיה מיכאל אלצופין 04:42 22/02/2004
  RE: יש לי סימפטיה shif29 09:17 22/02/2004
  מאוד חביב.. בייזל 09:39 22/02/2004
  RE: מאוד חביב.. shif29 11:34 22/02/2004
  אכן? בייזל 09:47 23/02/2004
  כן כן... shif29 09:54 23/02/2004
  אולי אפשר Nyx 12:06 23/02/2004
  נאום קצר בעניין ז\נ בביגוד ובכלל :) shif29 משחקת אותה אבשלום קור 14:56 23/02/2004
  רק משהו קטן Nyx 04:00 24/02/2004
  כן כן...סליחה...:)[[ל''ת]] shif29 משחקת אותה אבשלום קור 06:47 24/02/2004
  סנדל הוא זכר, נכון... מוטי-S 12:13 29/02/2004
  RE: אולי אפשר, הודאה בפלגיאט(קטן) מיכאל אלצופין 13:10 24/02/2004
  זה לא פלגיאט, זאת השראה[[ל''ת]] shif29 13:50 24/02/2004
  No Subject yoyo 06:39 06/02/2006


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.