בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
אורות מוזרים על הדשא
נכתב ע''י: shif29 (IP Logged)
תאריך: 04:49 13/02/2004

צלילים משונים במרחק, העירו את א' שם בדוי משנתה. היא אהבה כל כך לישון שזה הרעים אותה. היא הרימה ראש עיוור משינה והסתנוורה עוד בטרם פקחה אותן.
מן החלון הצופה אל המדשאה החמודה, חדרו אורות זרקורים חזקים כמו השמש כמעט, דרך הסורגים הצפופים.
היא הורידה את ראשה ופקחה את עיניה, אבל ראתה רק הבהובים צהובים רעים מרקדים על הרצפה.
הצלילים המשונים היו באמת משונים. מוחה הרדום התחיל להכין לעצמו ארוחת בוקר, תובנות קיפצו במחבת.
הקולות, הקולות הרגילים, זימרו, זה לא אנחנו! זה לא אנחנו! את חייבת להאמין לנו.
היא ניסתה לבטל אותם אבל בליבה ידעה, שהם דוברי אמת. הצלילים היו מוזרים לגמרי, ולא היה לה כוח לצלילים זרים.
לכו מכאן, לחשה. אני לא מראיינת קולות חדשים.
דפניאלה, במיטה לידה, התעוררה, ומיד התחילה לצעוק.
חיייזרים!!!!!! חיייזרים על הדשא!!!!!!!!!!! צרחה דפניאלה בעודה נאבקת. אין טעם, זה אבוד, אמרה פתאום לא', צלולה לחלוטין. אני לא אצליח להשתחרר בזמן. רוצי. תצילי את עצמך!
א' הייתה מופתעת: דפניאלה מעולם לא טרחה לדבר אליה לפני כן. האם היא צריכה לנסות לעזור לה להשתחרר?
ואיפה האחים, כשצריכים אותם באמת?
כבדי גוף שכמותם, כבלו אך לפני כמה שעות את דפניאלה למיטתה, וזו נאבקה, אבל מן השפה ולחוץ. ידעה שלעולם לא תוכל להירדם אם לא תהיה קשורה. מתוך שינה הייתה מוצאת עצמה ברוב המקרים דופקת את הראש בקיר עד זוב דם בפינה הרחוקה של החדר. מתעוררת מטעם הדם הנוזל אל שפתיה.
א' שם בדוי הייתה מסוקרנת, הקולות שלה מעולם לא עודדו אותה לפגוע בעצמה, או באחרים, נראה היה תמיד שכל כוונתם לבלבל אותה, לא לתת לה לראות את העולם כמו שהוא.
עד היום.
במוחה חלפה ההוכחה הנצחית:
אם מישהו מצביע על תופעה וזועק זה לא טבעי, הוא משוגע.
שני משוגעים זועקים זה לא טבעי על אותה תופעה -
היא קמה ממקומה, מאהילה בידיה על עיניה וגיששה למיטתה של דפניאלה.
חכי, אני אתיר אותך, אמרה לה. דפניאלה אמרה נו, נו כבר.
א' עצרה לרגע. את מבטיחה שלא תדפקי את הראש בקיר?
ברור, אמרה דפניאלה, רק תזדרזי!
א' משכה במומחיות את הרצועות לכיוון הידוק יתר, כדי שישתחררו. דפניאלה הייתה חופשיה כמוה, והתישבה במיטתה.
אבל מה זה עוזר, אמרה. שתינו לא יכולות לצאת מכאן.
וזה היה נכון. הייתה דלת הברזל, נעולה מבחוץ, והיו חלונות מסורגים, רשת צפופה.
בא לי לדפוק את הראש בקיר. אמרה.
שלא תעיזי! התרתה בה א'. הבטחת!
אבל זה כל כך עוזר, אמרה דפניאלה בגעגועים. אין לך מושג, כמה זה עוזר. היא החלה לנוע קדימה ואחורה בתנועה קצובה, ולמלמל, ביד רועדת הצביעה על החלון.
הצלילים גברו. קולות נהמה משונים, אורות מרצדים. א' הפנתה מבטה.
על המדשאה החמודה נראה צל עגול. צל קלאסי. הצל עמד המקום, רוטט, מחפש מקום לנחות.
א' הניפה ידה וסטרה לדפניאלה. תצאי מזה. אין לנו זמן לבזבז על קירות. אנחנו חייבות לצאת מכאן עכשיו, אמרה לה בקול אסרטיבי, קול של מפקדת בצבא, קול של מנהל בית ספר הנוזף בכיתה שלמה.
יש לך רעיון יותר טוב? שאלה דפניאלה. לא נזופה כלל. א' הפנתה תודעתה פנימה, מנסה למצוא רעיון או תשובה. הקולות דממו. אפשר היה בקושי לשמוע אותם נוקשים בשיניהם בפחד.
עלובים. סנטה א'. עכשיו אתם שותקים, אה? פתאום אין לכם מה להגיד.

כשהית בת שבע עשרה השמיעו קולם לראשונה. הם אמרו לה מה אנשים מרגישים כלפיה. זו שונאת אותך אמרו לה על אימא. אל תאמיני לה. אל תאמיני לאף אחד. שבע וחמש הם שלוש עשרה, אמרו לה פעם, ומה שמכונה שעון הוא לוח של שקרים! שקרים! וצחקו צחוק נורא.
זה לא אוכל, זה רעל. כשניסתה לאכול. לחם הופך לברזל בקיבה, ודוקר אותך מבפנים, הופך אותך למסננת של דם! וצחקו צחוק נורא.
הכדורים היו הופכים אותם לדודות פולניות. הם היו שותקים שתיקות רבות משמעות. וחיכו שהיא תתגעגע. גם אחרי שהפסיקה לקחת את התרופה לא דיברו, רק לחשו לחישות לא מובנות. היא בילתה ימים שלמים מקשיבה להם. מנסה לפענח.
התוצאה הייתה שהיא לא תפקדה. לא אכלה. פחדה לנשום. אוויר? גז השמדה, במיוחד בשבילך. אמרו לה כשהואילו סוף סוף לצייץ.
כאן, לפחות הכריחו אותה לאכול ולנשום, לקחת את התרופה ולא להקשיב לשתיקתם.
כשהסתגלו לתרופה היו מדברים איתה לפעמים, והיא למדה לא להאמין להם, כמו פרופסור נאש, בשעתו.
שטויות? חכי ותראי. אמרו לה, נעלבים.

ועכשיו שתקו. מפוחדים אפילו יותר ממנה.
אם אין לכם מה להגיד, תסתלקו. אמרה פתאום. תצאו מחיי ואל תעיזו לחזור יותר.
הם לא ענו.
אל מי את מדברת? שאלה דפניאלה. א' הביטה בה.
דפניאלה הייתה עסוקה כעת בחיפוש אחרי משהו במגירה שלה.
מה את מחפשת, שאלה א'. כל תשובה לא באה.

הצל שעל הדשא, ראתה א' פתאום, גדל לממדים עצומים. אי אפשר היה שלא להרגיש את החום העצום, שנפלט מגוף החפץ העגול הענקי. החושך כיסה חצי מהחדר כעת. והצל הלך וגדל.
א' חיפשה נואשות תשובה, והקולות כבר לא נקשו שם. הם לא היו שם. הם עזבו.
הקולות עזבו, מילמלה א'. את יודעת מה זה אומר? אני בריאה. אני כבר לא חולה. אני בריאה.

מצאתי!! אמרה דפניאלה פתאום בתרועת ניצחון. היא הוציאה מן המגירה ליפסטיק מסוג מאוד זול, כזה שקונים בשוק בחמישה שקלים. ופתחה אותו.
הצל כיסה כעת את רוב רובו של החדר.
א' הייתה כמשותקת. זה הולך לנחות *עלינו*, היא אמרה. החללית הזה הולך למחוץ אותנו...מה נעשה? מה נעשה? דוקא עכשיו, כשהיא הבריאה, והקולות עזבו לנצח. פתאום החיים היו חשובים
אנחנו חייבות להינצל! מה נעשה? פנתה לדפניאלה.
שיערה של דפניאלה היה סתור ופניה חוורים ככותנתה הלבנה והמרופטת, אבל עיניה נצצו.
היא סובבה את בסיס השפתון, ובתנועה בטוחה ומומחית ציירה על שפתיה באודם המבריק והאדום. היא הושיטה את הליפסטיק לחברתה, ושפתיה חייכו חיוך של ניצחון.
חבל שאין לנו מראות כאן. אמרה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  אורות מוזרים על הדשא shif29 04:49 13/02/2004
  מה, כולם נסעו לכנס מד''ב על הירח???[[ל''ת]] shif29 12:00 18/02/2004
  הירח זה פסה. הם נסעו למאדים. Tokyo U 10:51 19/02/2004
  מי זה קנדי? shif29 18:09 20/02/2004
  בסדר, בסדר... נעם 11:01 19/02/2004
  סוף סוף התייחסות, ואני כבר התייאשתי shif29 18:19 20/02/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.