אהבתי את הרעיון. הסיום שבו כולם מתרגלים, הופכים את השמות וחוזרים לשגרה כל כך אנושי. גם הפרשנויות ברדיו של אנשים שאין להם מושג מה קרה אבל יש להם הסבר. :)

כמה הערות:
אם הוא התעורר 3 דקות לפני השעה הרגילה שלו, למה הוא חזר לישון עוד שעה? הרי הוא תמיד יושב כבר בחמש בבוקר במרפסת?
בבוקר כשהוא מחכה שהשמש תזרח - הוא לא שם לב שיש אור למרות שהשמש כאילו לא זרחה? למה הוא מגלה שהיא זרחה רק כשהוא שומע חדשות?
אתה כותב שאנשים הסתכלו ב"אין שמש". אבל השמש הרי זרחה במערב, אז יש שמש או אין?
בסוף הסיפור, כשהוא מכין ארוחת ערב. אני ממש חיכיתי שהוא ייצא עם ארוחת הערב לראות את השקיעה, לאור העובדה שהשמש שוקעת במזרח.
משהו שלא לגמרי הסתדר לי. השמש זרחה אמנם במערב, אבל בשעה הרגילה שלה? ומה קרה בשאר המדינות?
בקשר למספר. בניגוד לכל שאר האנשים, הוא נשאר שלו וממשיך את החיים השגרתיים. הוא מגיע לעבודה, ואחרי שנואש מלקנות מצרכים - חוזר הביתה ומכין ארוחת ערב. הוא לא נבהל, הוא לא סקרן, הוא לא מתקשר לאף אחד. אין שום הסבר למה הוא כזה. הייתי חושבת שאולי זה קשור לזה שהוא רואה חשבון, אבל הבוסים שלו כן נכנסו לפאניקה וסגרו את המשרד.

וכמה דברים קטנים:
"השמש עלתה לעיתה" - אני משערת שהתכוונת ל-"לאיטה"?
"עבודה שעוברת בתורשה" - לא נשמע נכון. תורשה נשמע כמו משהו ביולוגי מדי. הייתי משתמשת ב"עוברת במשפחה", או משהו כזה.
יש כמה משפטים שיוצאים ממש ארוכים. לדוגמא הפיסקה השביעית : "נכנסתי הביתה... "אני אאחר לעבודה". יותר מארבע שורות ואין אפילו נקודה אחת, רק פסיקים.

טוב, זהו. הרעיון סה"כ חמוד מאוד :-)