"מה זאת אומרת 'צליל מתוק'?"
"תקשיב עוד פעם. בבקשה תנסה."
זוג כינורות, בטרצות. מעוף צלילים. דבש ניגר. חיוך עלה על שפתיה כנגד רצונהּ. היא הפנתה מבטה וראתה אותו מביט בחלון, אדיש.
"יואב!"
הוא החזיר מבטו אליה. "מצטער. לא נשמע לי כמו כלום."
"אבל המוסיקה... זה לא עושה לך שום דבר?"
הוא משך בכתפיו ונטל את כוס התה מן השולחן. לגם. "זה מתוק," אמר. "זה. אוכל, שתייה. מוסיקה זה סתם רעש. מפריע לי לחשוב." הוא חייך אליה. "אני מבין שעדיין אין שם למחלה שלי."
היא עצמה עיניה והנידה בראשה עם הנעימה הרכה. היא פחדה להניח לו לראות עד כמה פגע בה.
הוא אמר, "אולי מפני שזאת לא מחלה."

"אולי זה פשוט תורשתי. פגם זעיר בהיפותלאמוס שלי," החליק אצבעו שעה ארוכה על עירומה.
"לא אמרתי – "
" – אבל אם זה ככה, איך זה שאני מרגיש את העונג הזה?"
"איך אני יודעת שאתה מרגיש?"
התעלסות בתור מענה.

בקונצרט, היא שרה רק בשבילו. גברים נמנמו על כתפי נשותיהם, נשים מטופחות בגיל העמידה קמו לצאת אל השירותים, נחפזות על עקבים גבוהים שהקישו סטקטו חד כנגד הכינורות החרישיים. רשרוש צלופן נשק לצלצול סלולרי שהוחרש בבושת פנים.
הוא זכר את כל אלו.
ומחיאות הכפיים הסוערות בסוף.
הביקורות יהללו את הליריות בה ביצעה את "שירים על מות ילדים", את הרכוּת שהייתה בה אפילו בשיר האחרון, הנואש.
בפעם ההיא עוד העזה לשאול אותו לאחר מכן מה חשב על שירתהּ.
"אני אוהב אותך מאוד," השיב.

הוא לא החמיץ אף קונצרט.
"אתה לא חייב לבוא," אמרה, נואשת.
"רחל, אני אוהב לראות אותך," אמר. "זה לא קשור למה שאת עושה."
"זה חלק ממני!" הטיחה בו את התווים.
"יש דברים יותר חשובים," אמר במבט מושפל.
עשרים הודעות רצופות במזכירה האלקטרונית לא שברו אותה. גם לא הפרחים ששלח.
"מה בכלל חיפשת אצל סוכן ביטוח?" אמר לה ידיד לאחר תום אחת החזרות; הוסיף לפרוט ביד ימינו על הפסנתר והושיט שמאלו אליה.
"אני צריכה ללכת," אמרה.

"חישובים פתאום לא מסתדרים לי. אני מתחיל להתבלבל בשמות של לקוחות. אני עוצם את העיניים ומריח את הבושם שלך. תחזרי אליי."

הם הלכו בטיילת זה לצד זו. דמדומים ארוכים.
"חשבתי, לפחות ניפרד כמו שצריך," אמרה.
הוא הנהן.
"אני שמח שהתקשרת."
"אם יום אחד משהו ישתנה – "
הוא נד בראשו.
נותר לו רק קלף אחד.
"אם הייתי מראה לך שיש לזה איזה פיצוי?..."
מסבתו ירש חוש עסקי חריף. היא הייתה עם הרגליים על הקרקע. כשהראה לה בעלה ברגע של משובה את שהוריש לבנו ולנכדו, נמלטה מפניו בבהלה, מותירה אותו לבד, בין הערביים, על שפת הים השחור. לאחר מכן השתדלה להתראות עמו כמה שפחות במהלך הגירושין. ילדם נותר עמו. היא לא עלתה ארצה.
אביו לא הראה זאת לאמו מעולם.
הוא אמר, "זה משהו קטן... אבל אם זה יגרום לך להישאר איתי... תעמדי כאן לידי עד שהשחפים ייעלמו?"
היא תלתה בו מבט תמה. משהו, החוש בו הבחינה תמיד במקום בו נסק קולה מיופי צלילי לעומק מוסיקלי, ציווה עליה להיענות, ובה בעת התרה בה. אחרי דקה ארוכה הניחה ידה על זרועו. מבטיחה.
הוא הרים את ידו השמאלית ופשק אצבעותיו בברכת כהנים הפוכה, אגודל צמודה לאצבע, אמה צמודה לקמיצה, זרת לבד.
השחפים שעל הים חדלו לעוף אנה ואנה, ולרגע כמו עמדו תלויים. אחר כך התקבצו מחדש ונשאו כנפיים.
אנשים עמדו בטיילת והצביעו. מכוניות עצרו בחריקת בלמים. מישהו באחד הקיוסקים שמט בקבוק זכוכית שהתנפץ על המדרכה.
חרש, במעופם, נפרדים לשלוש להקות החולפות על פני הגלים בזו אחר זו, אייתו השחפים את שמהּ.
היא הביטה בהם בדממה עד שנעלמו באופק.