בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
אילו הקירות יכלו לדבר (שם זמני)
נכתב ע''י: Nyx (IP Logged)
תאריך: 13:47 06/02/2004

הקירות דיממו. שוב. הסתכלתי על אשתי, "תורך עכשיו", אמרתי בשיא העדינות. היא נאנחה וקמה ממקומה.
כשבנינו את הבית לפני כמעט חמש שנים, היה לנו די ברור שנשתמש בלבנים האורגניות החדשות. הן בדיוק פרצו לשוק באותה תקופה.
לא היתה שום סיבה לא לבחור בהן. הן היו יפות יותר ומבודדות יותר. הבניה איתן היתה קלה עד כדי גיחוך: היה צריך רק להרטיב אותן ולהניח אותן בצורה הנכונה והן פשוט "התחברו". כמה ימים אחרי החיבור הן נראו כאילו נוצקו יחד מלכתחילה, למרות ש"נוצקו" היא לא המילה הנכונה לאופן הייצור שלהן.
וההפרש במחיר! זה היה למעשה הגורם העיקרי בבחירה שלנו. מלבד הלבנים עצמן שעלו פחות מחצי הסכום מלבנים רגילות, נחסכו המון חומרים ושעות עבודה. הלבנים הגיעו בדגמים שונים שכללו גם צינורות להובלת כבלים, צינורות מים וביוב, שקעים מכל הסוגים, הכל היה מוכן מראש. האדריכל של הבית והמהנדס אחריו, תכננו את כל הפרטים על המחשב, וקיבלו בתור פלט את רשימת הלבנים הדרושות, ואת דרך ההרכבה שלהן. זה היה כמו להרכיב פזל, רק עם הוראות מדויקות. שני אנשים הרכיבו את הבית תוך שלושה חודשים.
כשנכנסנו בפעם הראשונה לבית החדש, לא יכולנו להפסיק להתפעל. הקירות היו כל כך יפים, כל כך חלקים. המגע שלהם היה בלתי ניתן לתיאור: רך וקשה בו זמנית, חמים וקריר. היה ,ועדיין יש, בהם משהו שגורם לך לרצות ללטף אותם.
ההפתעה הנעימה יותר הגיעה אחרי שעברנו לגור בו. היה תענוג לחזור הביתה. אפילו כשלא היה אף אחד בבית, היתה הרגשת קבלת פנים כשחזרתי מהעבודה, כאילו הקירות עצמם שמחים לראות אותי.
קצת לפני פסח באותה שנה, החלטתי לתלות תמונות. המסמרים שקעו בקיר כאילו לתוך פלסטלינה, אבל עם כל מסמר, התחלתי להרגיש מן מועקה הולכת וגדלה. במשך מספר ימים אחר כך, הרגשת המועקה שבה בכל פעם ששהיתי בבית. לאט לאט היא פגה, והמצב חזר לקדמותו. לא אמרתי על זה כלום וגם אשתי לא. מאז לא יצא לנו לתקוע עוד מסמרים.
עם כל שנה שחלפה הקשר שלנו לבית התחזק. לפני שלוש שנים, למשל, היה קיץ ממש קשה. הבידוד אומנם היה מצוין, כמו שהבטיחו, ואנחנו נהנינו מקרירות נעימה בין הקירות, אבל הם סבלו. הרגשנו את זה. אשתי החליטה שזה הזמן לצבוע. היצרן אמר במפורש שכדי לצבוע צריך רק להעביר מברשת רטובה והקירות יהיו כמו חדשים. וככה, עם בטן של חודש שמיני, דלי מים ומברשת, היא סיידה את הבית באמצע יולי. אני, מצדי, דאגתי לכוון את הממטרות ככה שיתיזו גם על הבית. הרגשתי ממש איך הוא מודה לנו.
לא היינו היחידים. אף אחד לא דיבר על זה, אבל ראיתי את עופר, השכן שלנו, מתיז עם הצינור על הקירות כשהוא חשב שאף אחד לא רואה.
כשהבת שלנו, שיר, היתה בת שנה וחצי, היא נסעה בשבת אחת עם הבימבה שלה ברחבי הבית. באחד הסיבובים, היא התנגשה בקיר. רצנו מיד לעזור לה לקום. במקום שבו פגעה המכונית בקיר, היתה שריטה. מהשריטה זלגה טיפת דם. אשתי מיהרה להביא דלי ומטלית נקיה. תוך כמה ימים השריטה נמוגה והקיר חזר להיות חלק ושלם. לא הזכרנו את המקרה שוב. לשיר לא קרה כלום, אבל היא הפסיקה לנסוע על הבימבה בבית. לא אסרנו עליה, היא פשוט לא רצתה.
הבעיה הנוכחית התחילה לפני יותר מחצי שנה. הקיר המערבי, זה שבפינת המשפחה, התחיל להבהיק, הוא ממש קרן. לאט לאט זה תפס את כל פינת המשפחה. היה ממש תענוג לשבת שם, מן שמחה כזו התפשטה בבטן בכל פעם שראינו טלוויזיה. קראנו לה בצחוק "פינת האושר".
לקח לנו כמה חודשים וחשבונות מים מנופחים כדי להבין שיש לנו שם נזילת מים. דחינו את זה כמה שיכולנו, אבל החשבונות הגיעו לממדים מפחידים ממש ובסוף נשברתי והתקשרתי לשרברב.
"אני לא עושה קירות אורגניים,", אמר לי השרברב בטלפון.
"למה?", שאלתי.
"זה דורש כישורים מיוחדים." אמר לי.
"איזה כישורים?", לא הסכמתי איתו, "הרי הרבה יותר קל לתקן קיר אורגני מאשר קיר רגיל."
"לא דיברתי על כישורי בניה." הוא אמר וסרב לפרש. לעומת זאת הוא נתן לי טלפון של שרברב אחר שמתמחה בקירות אורגניים. הזמנתי אותו.
זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר על הקירות בגלוי.
"תשמע,", אמר השרברב האורגני, "הטיפול הזה הוא טיפול טראומתי למשפחה. אני מבקש שלא תהיו בבית בזמן הטיפול עצמו. הייתי אומר לכם לא לחזור במשך שבוע, אבל אני יודע שרוב האנשים לא מסכימים. אני מציע שלפחות את הילדה תרחיקו מהבית."
עברו כבר שלושה ימים מאז הטיפול. שיר אצל ההורים שלי. הוא היה צריך לפתוח שני קירות בשביל זה. לקחנו ימי חופשה לסירוגין, כדי לא להשאיר אותם לבד. הדימום כבר נחלש, אחרי טיפולים מסיביים במים ועכשיו מדי פעם מבצבצות טיפות דם לאורך הצלקת שנשארה. השרברב הבטיח שתוך חודש לא יישאר שום סימן.
אשתי סיימה למחות בזהירות את הדם במטלית טבולה במים. היא התיישבה לידי מול הטלוויזיה, במה שהיה פעם פינת האושר שלנו.
"נראה לך שהם כועסים עלינו?", שאלה.
"אני לא חושב.", אמרתי וחיבקתי אותה, "אנחנו הרי מטפלים בהם."
היא הסתכלה עלי, מהססת.
"היום כשהיית בעבודה, דיברתי איתם.", אמרה בסוף. "הסברתי להם שלא היתה לנו ברירה. אבל אני לא יודעת אם הם הבינו."
"זה כמו לדבר אל הקיר.", ניסיתי להתבדח. היא חייכה חיוך עגום.
משכתי אותה עוד קצת אליי.
"לכי תדעי,", אמרתי, "אולי יום אחד הם יענו."



נושא נכתב על ידי נשלח
  אילו הקירות יכלו לדבר (שם זמני) Nyx 13:47 06/02/2004
  RE: אילו הקירות יכלו לדבר (שם זמני) shif29 16:09 06/02/2004
  הבריחה קיימת שם כל הזמן Nyx 00:09 07/02/2004
  רעיון מצוין, וביצוע מוצלח Preacher 13:03 09/02/2004
  תודה :) Nyx 22:13 09/02/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.