טוב זה יצא ארוך, כרגיל אצלי. מקווה שיש כאן משהו שיכול לעזור.
קראתי פעמיים. בפעם הראשונה ניסיתי להבין על מה את מדברת, כמעט כל משפט כאן סותר את קודמו, המידע לא נחשף אלא מונחת על הסיפור, מאלץ אותו להתאים עצמו לעובדות החדשות, אבל זה לא כל כך אפשרי. עיר שהיא ים, נערה בודדה, צל של אימא. מחלה, אבל רדומה, אח שמת ולא הכירה, או שכן, אחים נוספים שאותם היא כן אוהבת, איתם היא כן בקשר למרות שנאמר שהיא לא נענית לשום הושטת יד. האח פתאום התברר כנוטש, פתאום היא כועסת עליו, וחלום על יבשה, ואיפה הלוויה? חלום על שלושה עורבים, ועל תעופה, והתעוררות ותעופה, ואז התעוררות לבדידות ואיזו יכולת לשמוע ציוצים מחלומות של אחרים.

בפעם השניה חיפשתי מפתח. משהו שהסיפור יכול להישען עליו. מצאתי שניים: האח האבוד, והיכולת להפוך לעורב, (אולי זו המחלה)
נערה שמסוגלת להפוך לעורב מחפשת את אחיה האבוד. אולי זה. אבל אלה מיועדים לגירסה נוספת, בסיפור כרגע, הם לא מקבלים משמעות של מפתחות.

את כותבת בשטף נוח לקריאה ונעים, אבל לדעתי את משתמשת ברגשות הדמויות בחוסר אחריות. פתאום היא הרגישה זעם פתאום דמעות, (לא ציטוטים מדוייקים) לא הבנתי מניין באו הרגשות האלה ולא יכולתי להזדהות, למרות ההסבר שצירפת, אלא עשה את הדמות ברורה יותר.
את מאוד טובה במשפטי סיום. בלי קשר לשאר הסיפור, היה משהו מקסים ומרגש במשפט האחרון של הסיפור.

אבל נכון לעכשיו, לדעתי, הסיפור לא טוב. הוא דליל מדי ואין קשר בין החלקים שלו. אולי אצלך בתחושה יש, אבל זה כל כך מוצנע, שאין חלק בסיפור שמשפיע על חלק אחר, אין כאן *מכונה*
אין במה להאחז ואת לא מקימת כמעט אף הבטחה סיפורית. (מלבד ים יבשה, וגם זה לא מספיק ברור) שום שאלה בתוכן לא מגיעה לתשובה, שום חומר לא מתבשל, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

ובכל זאת, ציוצים שנשמעים נתוך חלומות של אחרים, זה נדיר בקסם שלו.
אולי תתחילי משם?