קודם כל, כפמיניסטית (סוג של) בעצמי, אני שמחה שאת בת. :) אבל דווקא ככזאת, אני די בטוחה שאם תדמייני עצמך בסיטואציה שכתבת, עם הלחץ, הדחיפות, והעייפות, תרגישי מה שאני הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת: גם לי יש שיער ארוך, ואני מאוד גאה בו, אבל כלום לא ישכנע אותי לפזר אותו כשכולי מזיעה ממאמץ, ולו רק בגלל הסכנה שלא אספיק לאסוף אותו כמו שצריך בזמן והוא ייכנס לי לעייניים בזמן שארוץ (!!!) גם לא בשביל להוכיח שאני בת.
עכשיו לדעתי, מרגע שהועלה נושא הבן בת בסיפור שלך, הפכת את השיחה בין שני לוחמים לתחילתו של רומן מזערי. שהסתיים במה שהתפרש בעיני הדמות כאונס, ובלבל אותי כקוראת. בעיני זה קטע לא ברור גם בגלל שהוא קצר מאוד, אולי כי הוא קרוב לסוף. אני ממליצה לך להאריך אותו, כתרגיל, באופן בלתי מוגבל ואז לבדוק מה ממנו אפשרי בסיטואציה כמו שבחרת.
מה שמובא בפני הקורא הוא קצה הקרחון, כלומר, החומר אמור להיות טעון, ואם תנסי את מה שהצעתי יהיה לך קרחון לחשוף ממנו קצה.

לגבי ההערה האחרונה: הכוונה שלי היא שבנית עולם, ולא ניצלת אותו כדי ליצור בו סיפור של ממש. אם היית כותבת על שכונה בתל אביב לא היית מבזבזת כל כך הרבה מילים על תיאור העולם, ואם תסתכלי על הסיפור שכתבת בלי להתייחס לתיאור העולם, תגלי שאין כאן מספיק סיפור.
על כל פרט שמתברר לנו מתחום תיאור העולם, הסופר לדעתי צריך לספק לפחות פרט אחד שקשור לסיפור - לדרמה, לדמויות. תיאור העולם צריך לתפוס פחות ופחות מקום, והדרמה יותר ויותר. באיזה שהוא מקום יש לי תחושה שהחסכנות בתיאור הדמויות ומה שעובר עליהן הייתה בעוכרייך בסוף הסיפור, ולמרות שהבנתי הכל לגבי העולם, יצאתי מבולבלת לגבי האירועים האחרונים שקרו בינה לבין הדמויות האחרות. לדעתי, זה חבל.
מקווה שהייתי ברורה יותר הפעם