בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
צבעי מלחמה
נכתב ע''י: עדי (IP Logged)
תאריך: 03:25 31/01/2004

צבעי מלחמה

בקושי הייתה מודעת לשאגה האדירה שעלתה מן הקהל. הם היו מצויים הרחק הרחק בתודעתה בעולם אחר כמעט. היו לה דברים דחופים יותר להתמודד עימם. היא ידעה שזה לא נראה טוב, הם נותרו שמונה מול תשעה עשר והם רק הלכו ונסוגו. המאמן סימן להם ברמקול לתרגיל מספר 3. הפאנל שלמותניה היבהב וסימן לה את הדרך . היא למדה אותה כפי יכולתה ולחצה על הכפתור למחקה . היא החלה לנוע לעבר עמדתה, דרך הקירות המפותלים. לפתע נסתיימה הדרך, היה זה מבוי סתום. רוחה הייתה מבולבלת ונסערת מכדי שתוכל לחשוב בבהירות. היא חזרה לאחור, ולאחר היסוס ממושך פנתה שמאלה. קולות מאבק הדהדו במרחק לא רב ממנה . היא נעצרה והחלה להתקדם לעברם באיטיות, בוחנת את הפאנל שלה . אחד מהם היה אוייב.

הם התגוששו על הקרקע, מסתירים בגופם את אור המסלול החיוור. היא ידעה שהיא חייבת לתפוס את עמדתה לתרגיל, אך לא יכלה לסבול את המחשבה על כך שחברה לקבוצה יוותר ללא עזרה. היא כיוונה את נשקה, אך לא יכלה להבחין בקווי המתאר המפרידים בין שני החיילים.הם היו כגוש אחד בעיניה. "רודן מה את עושה, לכי משם!" היה זה קולו הזועם של המאמן. חוסר הבטחון שלה הלך וגבר , זמנה אזל. היא כיוונה במהירות וירתה . הגוש נעצר והופרד לשניים . אחת החליפות החלה להבהב בהבזקים של אור כחול באיזור הפגיעה. היא התנשפה בחרדה . מה אני עושה? "מה לעזעזל את עושה רודן?!" הוא ממש השתולל . היא לא ענתה. במקום זאת, ירתה ירייה נוספת לעברו של החייל השני. היא החטיאה. לא היה זמן. היא החלה לרוץ משם, מנסה להיזכר בנתיב שעליה לקחת. איפה התרח הזקן הזה כשצריך אותו? קול ענייני ענה לה מהפאנל "ימינה , אלה." זה היה נתי . היא הייתה אסירת תודה "אני כבר שם."
היא פתחה בריצה לכיוון שאליו הורה לה והייתה במרחק מטרים ספורים מעמדתה כאשר ראתה את התרגיל בעיצומו. דמויות כהות נעו באפילה בתנועה מתמדת , מחליפות עמדות, תוך כדי חיפוי אשר הגיע כל פעם מכיוון אחר. הבזקים של אור כחול הבליחו ונעלמו לסירוגין. עדיין נותר לה זמן מה. היא הייתה אמורה להיות המחפה השישית. כל גופה היה דרוך ומוכן לפעולה . ההתרגשות אחזה בה והתפשטה לכל אבריה, אך היא לא הניחה לה להוציאה מריכוז. עוד כמה רגעים ו.."מה אתם עושים! מה אתם עושים!" שני חיילים נפלו בקול חבטה על הקרקע. הבזקי אור כחולים וצהובים ניתזו מכל עבר. שאגות המאמן התערבבו בשאגות הקהל. את חבריה לקבוצה לא יכלה לשמוע כלל. החיילים רצו והתערבבו זה בזה. היא הייתה רחוקה מדי מכדי לקבוע מי ידיד ומי אוייב.

היא רצה משם וחשה את החום עולה לראשה. איך הוא מצפה שנעשה משהו , כשהם פי שניים מאתנו . יושב לו שם בחוץ כמו אחד האוהדים צמאי הדם הללו ומחלק הוראות חסרות תועלת.
"תתכופפי." לקח לה רגע להבין מה קורה. היא זינקה למעלה ונאחזה בעמוד המתכת המאוזן שמעליה, אך לא עלה בידה להתחמק מהקרן ששיפשפה את זרועה. היא הניפה עצמה מעלה ועמדה שפופה על העמוד הצר, אוחזת בו בחזקה בשתי ידיה. הקהל צפה בהם בשקט מוחלט שרק הלחיץ אותה עוד יותר. היא לא העזה לעלות על התקרה ששימשה גם כרצפה של המבוך העליון. היא חיכתה ליורה שיעבור. הוא מצדו, הילך באטיות יורה דרך חורי ההצצה שבתקרה- רצפה שמעליו. היא שחררה את ידה הפצועה וחיפשה נואשות אחר חפץ כלשהו בכיסיה שתוכל להשליכו. החייל הלך והתקרב, עוד רגע ויבחין בה. היא הסירה את כיסוי המגן מעל פניה , הדבר היחיד שיכלה להסירו מבלי לאבד את שיווי משקלה, והשליכה אותו הרחק מאחורי החייל. אוויר קר צרב את עורה, החייל רץ לעבר מקום נחיתתו של המגן. היא קפצה מטה בקלילות מבלי להשמיע קול. כאב חל התפשט בזרועה והזכיר לה את פציעתה. החליפה הבהבה באור כחול. היא ידעה שכעת יוכל האוייב לזהותה בנקל , יהיה עליה לנהוג ביתר זהירות מעתה.

היא מצאה מקום מסתור בתוך כוך מאחורי קיר גבוה, וקפצה פנימה בדיוק בזמן כדי להימנע ממטח יריות נוסף שהופנה לעברה. בני זונות. היא הייתה חייבת למצוא טקטיקה חדשה, אך היא חשה שכוחה אוזל. רגלייה היו כבדות וראשה כאב. חייבת לחשוב, חייבת לחשוב רק עוד קצת. היא העיפה מבט לעבר שעון המשחק- עוד 16 דקות , ולא הצליחה להחליט אם היה זה הרבה או מעט. מעט לקבוצה, הרבה מאוד בשבילי החליטה לבסוף. היא בחנה את השטח לראות שאין איש בעקבותיה. לאחר מכן נשענה בגבה אל קירות הגומחה מתנשפת בכבדות מן המאמץ הממושך. היא תחבה את שני כדורי ההסוואה האחרונים שלה אל תוך חורי ההצצה . לאט ובזהירות הורידה את כפפת המגן שלה. להפתעתה היה הפצע שטחי ביותר , לא יותר משריטה. היא קרעה בשיניה חתיכת מהתחבושת שנשאה עימה , וכרכה אותה מסביב לזרועה. לאחר שלבשה שוב את כפפת המגן , בדקה את הפאנל. עוד אחד נפל. הם נותרו חמישה כעת. שניים פצועים , אחד בצורה קשה . היא עצמה הייתה בסדר, כמה שריטות פה ושם , לא משהו רציני. לא הייתה כל הודעה על נסיגה. שום דבר רציני, חשבה במרירות, רק נלחמת במלחמה.

נותרה עוד פחות מדקה לפעולתם של כדורי ההסוואה . היא התיישבה על ברכיה, והסירה את כדורי ההסוואה על מנת שתוכל לצפות. המקום נראה אפל אף יותר ללא מגן העיניים שלה. היא הבחינה ברנטו מזדחל באטיות בין הקירות, כעכבר בכלוב. כעבור רגע כבר נעלם מעיניה . במקומו הופיע חייל אחר. אצבעותיה נדרכו על ההדק. מבט מהיר אל הפאנל אישר לה שאכן היה זה אוייב. היה זה מספיק כדי לאבד אותו. היא לא הקדישה לכך תשומת לב מרובה . השטח היה פנוי . זו הייתה ההזדמנות שלה. היא שלחה הודעת אזהרה לרנטו , והכינה עצמה ליציאה מן הכוך. היא זחלה על גחונה , שקטה כעכבר,מטה את אזניה לכל רחש הקל שבקלים. מבטה נח על ערימה של ארגזי עץ שהיו מפוזרים על הארץ. גופה ירד עד למצב של שכיבה . היא חשה את חומם של אורות הנחייה , וידעה שהעובדה שהיא חוסמת אותם בגופה שמה אותה למטרה נייחת. אך היא לא הייתה מוכנה להסתכן בכך שאולי מחכה לה האוייב מעבר לקופסאות העץ הללו. היא התקרבה אליהן באטיות שאיימה להוציא אותה מדעתה. גופה התחכך כנגד הרצפה , והעלה גרגרי אבק שחדרו לאפה . מלמעלה נשמעו רחשי הקהל , המהום שלא הייתה לו כל משמעות בעיניה, אך הוא גרם לה למבוכה, גרם לה לחשוב על האלפים בקהל ועל המליונים הנוספים בביתם שבוודאי צופים בה עכשיו. החייל חזר. היא סיננה קללה עסיסית מבין שפתיה , וזינקה לעבר הארגזים. היא כיוונה את נישקה לעברו בונה על כך שהחייל יהיה שקוע בחיפושיו אחר רנטו . הקהל השתתק וצעדיו של החייל נשמעו בבירור, מתקרבים לעברה.
הוא היה בטווח , אך היא לא הצליחה לכוון כהלכה. בזהירות מרובה, הסיטה מעט את אחד הארגזים ממקומו, והניחה עליו את הקנה. עוד כמה מעלות כלפי מעלה והוא שלה. טראח! הקול הדהד כפצצה בחלל הענק. הארגז התנפץ אל הרצפה, והותיר אחריו עננת אבק. קולות אכזבה הופנו מהקהל, וכמה צעקות בוז. מטח של יריות נורה לעברה. היא כעסה כל כך. יותר על עצמה מאשר עליהם. טיפשה. את טיפשה כל כך אלה רודן. משנתפזר העשן היא מצאה את עצמה על שברי הארגז, והחייל האוייב כבר היה מעליה , מכוון את נשקו לעברה. ליבה פעם בחזקה. מוחה התרוקן ממחשבות. קולות האכזבה התערבבו בקולות העידוד של קהל האוייב. עיניה צרבו מהעשן וכל שראתה הייתה דמות מטושטשת , מעין צל שהלך וסגר עליה. נדמה היה לה שהוא מתקרב לעברה. היא הרחיקה את עצמה ממנו, זרועותיה גוררות את גופה לאחור, עד שנתקלה בקורת עץ רופפת של אחד הארגזים. הוא התכופף והיא המשיכה להתרחק עד שהייתה שכובה על גבה. היא הביטה בו בציפייה. היה טוב לשכב כך . היא חשה את שריריה מתרפים , ושמחה לתת מנוח לרגליה הדואבות. שיגמור עם זה וזהו . הקריירה שלי הלכה ממילא, לפחות אזכה לקצת מנוחה. להפתעתה הוא לא ירה. תחת זאת הוא המשיך להתקרב. מה הוא עושה? היא זינקה ממקומה והוא ירה. היא חשה צריבה נוראית בכתפה. "איי!" היא בעטה בו והתנפלה עליו . "קדימה רודן, תגמרי אותו!" קול מחיאות הכפיים הקצובות מהקהל שלהבו אותה עוד יותר ונמהלו בקול אנקותיה שלה ושל החייל. הוא היה גדול יותר, וחזק יותר, אך היא הייתה אחוזת טירוף לא התכוונה לוותר עכשיו. היא הייתה חייבת לפצות אותם , והיא כעסה מאוד. להחטיף מכות לברנש הזה הייתה דרך מצוינת בשבילה לתעל את הכעס הזה. היא חשה את טירוף הקרב בוער בעצמותיה, היא אהבה את זה. התערובת של הזעם, הכאב והכח. היא כמעט ושכחה את ההרגשה. "רודן" נשמע קול ירייה, החייל נדם מעליה, משקלו הרב חונק אותה. מישהו עזר לה לקום. היא לא יכלה להבחין מי היה זה. הכל היה חשוך מדי. ליבה פעם בחזקה. "את בסדר?" היא לא הייתה בטוחה. היא הנהנה בראשה לאות הן. "רק אנחנו נשארנו." היא זיהתה את קולו של נתי. "אנחנו חייבים להתפצל." היא הביטה בו , עדיין המומה, המחשבות מסתחררות בראשה בתוהו ובוהו. הוא אחז בידה. "בהצלחה." אצבעותיה התהדקו בחזקה סביב פרק כף ידו. "אנחנו נצליח." להפתעתה חשה שהיא מאמינה בדבריה. על אף החשכה נדמה היה לה שהיא רואה את שפתיו מתעקלות בחיוך מריר. הוא רץ ונעלם אל תוך העלטה.

מצוידת בתחושת ביטחון מחודש שלא הייתה מוכרת לה, היא רצה משם, מניעה את עצמה בין הקירות , כחתול על ענפיו הסבוכים של עץ, לא נוקטת בשום אמצעי זהירות שעלול היה להאט אותה. היא ירתה ללא היסוס בכל פעם שהופיע ניצוץ האויב הצהוב על הצג שלה, ולא הוטרדה מהמטחים שנורו חזרה. לראשונה מאז החלה לשחק נתנה לחושיה להנחותה. בשביל זה התאמנתי כל השנים, חשבה, בעודה נשכבת אינסטנקטיבית, רגליה פרושות בתשעים מעלות ולחייה סחוטה אל הנשק השחור והמבריק. היא הצליחה להפיל אחד ולהתחמק ללא פגע משניים אחרים. היא התרוממה בזהירות והחלה לחדור פנימה. צעדיה הנמרצים העמיקו אל לב ליבו של המבוך הענק, עד שנותרה לבדה. כעת יכלה להרשות לעצמה לעצור. האדרנלין עדיין זרם בדמה , אך היא החלה לחוש את צבתות העייפות אוחזות בה מחדש. מבט נוסף לעבר לוח המשחק בישר לה שנותרו עוד שש דקות לסיום. התוצאה הייתה כעת 8-2 לאויב. רק כעת החלה ההבנה לחלחל בה,, לצד הייאוש הבלתי מרוסן. הרהורים על גורלה ריחפו בחלל. היא עשתה כמה טעויות מכריעות. למרות זאת היו כמה תגובות אוהדות מהקהל. סיכוייה לשרוד היו גבוהים אם תשמור על פרופיל נמוך עד לסיומו של המשחק. אבל אילו מן חיים יצפו לה אז? ההפרש עצום. יחלפו לפחות עוד עשר שנים עד שארצה תקבל הזדמנות למשחק חוזר.

הבאזר סימן להפסקה שלפני חלקו האחרון של המשחק. היא הרימה את ידה ונתקלה בחומה בלתי נראית , שדה כח. היא התיישבה על הרצפה המאובקת, חיבקה את ברכיה בזרועותיה והניחה למבטה לנדוד מעלה . היא יכלה לראות את האנשים למעלה, למרות שכעת לא יכלו עוד לראות אותה. מוזיקה קצבית התנגנה שם וחדרה מבעד למחיצות השקופות, הודפת את הדממה הרועמת. מניחה לעצמה להתמכר לרגעי החופש המועטים שניתנו לה, היא הניחה את ראשה על ברכיה ועצמה את עיניה. למה אנחנו לא יכולים פשוט להילחם כמו פעם? אצבעותיה שיחקו בתליון שהיה תלוי על צווארה. הוא היה עשוי חרוזים חרוזים בצורתו של פרח בר. כמה זר היה החפץ העדין הזה , המכיל את כל פרטיה האישיים, בתוך החליפה הצבאית הנוקשה. עגלי זעה נטפו על גבה ועל חזה. צינה אחזה בה. היא שעשעה את עצמה ברעיון של להילחם ללא קהל, לתת דין וחשבון רק לעצמה, ולחזור גיבורה, בכל מקרה.

"רודן , את שם?" מכשיר הקשר השמיע עוד מספר חניקות וגניחות לפני שנדם.
"חיובי."
"תתכונני. עוברים למערך 2."
"חיצוני או פנימי?"
"פנימי. תשמרי חזק. אפשר לנצח אותם."
כן, אם אתה אלוהים. "קיבלתי."
הקשר נותק, היא חשה עזובה לנפשה. נותרו עוד חמש דקות להפסקה, ולא הייתה לה אפשרות ללכת לשום מקום. פעם נוספת החלה להסיר בעדינות את המגן מזרועה השמאלית. הפגיעה הפעם הייתה קשה. היא לא הייתה זקוקה לניתוחו של הצג כדי לדעת זאת. המגן הבהב בכחול, מאיר את פניה. זרועה הבריאה הטיחה אותו בזעם אל הקיר הבלתי נראה. לפתע נשמע רחש מוזר מעליה. ידיה גיששו אחר נישקה. היא לא העזה להניד עפעף. גבה היה שעון אל המחיצה , ואישוניה הרחבים קלטו את תנועתו של קנה הניצב מעל אפה, עושה את דרכו באטיות לכיוונה. היא קיללה בליבה את תכנת המשחק הארורה. היא בוודאי לכדה אותם יחדיו בשדה הכח, כמו חברים בשדה הקרב. כעבור רגע היה נשקה מכוון דרך חור ההצצה הסמוך, לעבר האוייב. "כמה נחמד," אמרה בלקחה נשימה עמוקה, "אנחנו עומדים להרוג אחד את השני."
"ובשביל מה? " זה היה קולו של גבר.
"מה?" היא עדיין התנשפה, לא היו בה הכוחות לומר יותר מכך. הוא התרומם מעל המחיצה, עד שכל פלג גופו העליון היה חשוף בפניה. האיזור שמתחת לחזו זרח באור צהבהב. פניו היו גלויות ומעוטרות בשריטות טריות. רוביהם עדיין היו מופנים זה אל זה , מוכנים לירי.
מוחה פעל בקדחתנות, מנסה למצוא את המלכוד מאחורי פעולותיו. "אנחנו משחקים, אנחנו יורים, אנחנו מתים. זה המשחק .אלו החוקים שאתה בעצמך הסכמת אליהם. אז מה לעזאזל לא בסדר איתך?"

"אני רוצה להמשיך לחיות."
"כולנו רוצים . זה לא תמיד מסתדר." אצבעה התהדקה על ההדק.
"לא"
"מה עכשיו?" קולה רעד, דמעות החלו זולגות על לחייה. "המאמן יעיף אותי מהקבוצה בגללך."

"הם קוראים לזה משחק. אם זה באמת מה שזה, רק עוד משחק ,אז למה שלא ניקח פסק זמן מלהרוג את עצמנו?"
"כי בשביל זה התנדבנו. בשביל כל המליונים האחרים שלא רצו לנדב את החיים שלהם בשביל איזו מלחמה ארורה"
"תראי שנינו פצועים, אין לנו מה להפסיד. אם נשתף פעולה נוכל לשרוד, נחזור גיבורים מהקרב. יספרו ברבים את סיפורינו ויהללו את שיתוף הפעולה שלנו שהציל נפשות אדם. לא תהיה עוד קבוצה. ברגע שהמשחק הזה יסתיים , המלחמה תיגמר איתו לעוד זמן רב."
היא הביטה בו , לא מאמינה למשמע אזניה. "אתה תחזור גיבור אל אומה מנצחת. אותך יהללו על אנושיותך בדרך לחגיגות הניצחון. אני לא אזכה לשמץ מזה, אני אהיה סמל הכישלון בשבילם, סמל התבוסתניות. זו שמכרה את ארצה לאוייב על מנת להציל את עורה שלה. אלו לא חיים. אני מעדיפה למות מאשר להתמודד כל חיי עם המטורפים שיורקים עלי ברגע זה מלמעלה.

"אני בטוח שיש לך מעמד מסויים. אחרת לא היית פה עכשיו."
"מעמד?" אמרה בלעג מריר. "מעמד לא שווה כלום אם אינך מסוגל להחזיק בו."

הפנל שלה החל להבהב. היא סיננה קללה מבין שפתיה ושלפה אותו מחגורתה. המילים הבהבו באדום מתוך החשיכה. עיניה כמעט ויצאו מחוריהן. תדרוך? עכשיו הוא נזכר לערוך תדרוך? היא הביטה בגבר שלצידה בהיסוס. היא לא בטחה בו ולו במעט.
"אני לא…" היא הפנתה את מבטה ממנו.
"אני נשבע לך שאני לא…"
"אני לא יכולה לעשות את זה!
"למה לא? את לא חייבת להם שום דבר!"
"זאת המדינה שלי!"
"את בעצמך אמרת שהם יזרקו אותך לכלבים!"
זמנה אזל, אם היא לא תענה המשחק יהיה אבוד.
"הכל בסדר , רודן?"
אצבעה לחצה על הכפתור המהבהב. "כן, הייתה לי בעיה קטנה. הכל בסדר עכשיו."
"תקשיבי טוב, לא נותר לנו זמן רב." הוא המשיך במתן הוראות לה ולנתי. הם היו האחרונים. הוא נתן לה נקודות ציון , טקטיקות חירום, הכל. כל אותו הזמן שלחה מבטים חרדים בזר העומד מולה. אני בוגדת, חשבה. היא שנאה את עצמה באותו הרגע.

התדרוך הסתיים. היא שמטה את נישקה אל הקרקע והשעינה את גבה על שדה הכח. היה זה מוזר להשען סתם כך באוויר. לא נותר עוד זמן רב עד לחידוש המשחק. כל שנותר לה לעשות הוא לחכות. החייל הזר התיישב מולה, דואג לשמור על מרחק סביר שיחצוץ ביניהם. הוא לא הוסיף מילה. הם הגיעו להבנה. היא תופפה על נישקה באצבעותיה. מחשבותיה נדדו אל המחרוזת. יתכן שיהיו מדינות שיתעניינו בה למרות מעמדה הנמוך. ערכם של שורדים היה גבוה, ואולי העובדה ששרדה על אף תבוסתה הצורמת של מדינתה אף תעלה את ערכה בעיניהם. עדיין יהיה לה סיכוי אם תשרוד. הוא יוכל להמליץ עליה, להצביע על שמה בתוך ים האנשים שעתידים היו לשקוע ולהיעלם בתוך האנרכיה ,שהייתה תמיד מנת חלקן של המפסידות. ידה התהדקה לרגע על השרשרת , ואז הרפתה. לא , הוא עדיין לא הוכיח את עצמו. למעשה לא ידעה עליו דבר.

היא החליטה לשבור את הדממה.
"למה לא ירית בי מיד?"
הוא נראה מופתע. "מנין לך שזה הייתי אני?"
"הלחי שלך", אצבעה נגעה ברכות בלחייה , במקום בו שרטה אותו בפראות קודם לכן.
"כמובן."
"לא ענית על השאלה שלי, חייל."
"הייתי סקרן. רציתי לראות אם את באמת, איך אני אנסח את זה…"
"מה?"
"בת."
"בת?" היא צחקה במבוכה. "בשביל זה סיכנת את הקבוצה שלך, בשביל לבדוק אם אני בת?"
הוא לא ענה . ניכר היה בו שהוא נזהר שלא להגיד את הדבר הלא נכון.
בתגובה, היא משכה את הגומייה שקשרה את שערה, וניערה את ראשה . שערה הרך התפזר וגלש על כתפיה , גלים גלים. היא הייתה גאה בו. הוא הגיע עד למותניה וכיסה את בגדיה המזוהמים. לפתע כעסה על עצמה. מה את גאה בעצמך אלה רודן? המדינה שלך נופלת ואת מהופנטת מגוש שיער חסר תועלת. אולי זו הסיבה שכמעט ואין בנות בצבא.

"מה זה משנה בכלל. יש לך שיטות הריגה מיוחדות לבנות?" היא החלה להתקרב אליו, "אתה נותן להן טיפול מיוחד, מרגיע אותן, מתחיל איתן, אונס אותן? ואולי אתה פשוט מציע להן שביתת נשק בדיוק כמו שאתה עושה עכשיו?"
הוא ענה לה באדישות שהפתיעה אותה, "אני לא יודע . אין אצלנו קבוצות מעורבות."
"אה…" היא חשה נבוכה אף יותר בקשר להתפרצות האחרונה שלה. הנה האדם הכמעט יחיד שלא מתייחס אליה בזלזול, והיא תוקפת אותו. החייל קטע את קו מחשבתה, "חשבת שאני רוצה לאנוס אותך?"
באותו הרגע רצתה להיבלע בין המחיצות שהקיפו אותה. "לא יודעת מה חשבתי. מה כבר יכולתי לחשוב? היה חושך , וכיוונת אלי אקדח, ואפילו לא ניסית…" הוא חסם את פיה בידו והדף אותה הצידה. הם נפלו ארצה , גופיהם עטופים זה בזה. נשימתה הפכה כבדה. היא נאבקה בכל הכוח שנותר לה על מנת להשתחרר, אך היא לא יכלה לו. ואז שמעה את מטח היריות , הפעם ממש מעל ראשה. ההפסקה נגמרה והיא אפילו לא שמה ליבה לכך. קול חבטה נשמע לצידה. מישהו צלל מטה ממש ליד ראשה. לחרדתה הרבה זיהתה את עיניו השובבות של נתי בוהות בה. הוא היה הטוב ביותר, היא עצמה את עיניה בחזקה ועצרה את נשימתה ,מנסה להשתחרר מהצריבה שעלתה בגרונה. אסור שיגלו אותה.
אדם שני, קרוב לוודאי האוייב, גחן מעליה כדי לבדוק את הגופה. היא חשה את סופה מתקרב. הוא יראה את האור המהבהב ויירה בה , ללא היסוסים הפעם. ואז המשחק יגמר. לא תהיה לה עוד ארץ לחזור אליה, גם אם תשרוד. אך הוא לא עשה דבר. הזר מסתיר את האזור הפגוע שלי , חשבה בהקלת מה. ואני את שלו. אך הסכנה עדיין הייתה קיימת. שרירי גופה התרפו בזה אחר זה. היא חשה את עצמה הולכת ונרדמת. היא נכנעה למחסור בחמצן ועיניה הפסיקו להתנגד, הן החלו להיעצם מאליהן. היא יכלה לחוש את הבל פיו של האוייב מעליה. מי מהם היה זה? זאת לא יכלה לנחש. אולי שניהם. ראה הסתחרר, כבר לא היה לה מה להפסיד. היא עוד הספיקה לקרוע את השרשרת הכסופה מעל צווארה, רגע לפני שחשה את המסדרונות הצרים והאפלים של המשחק מתרחקים מעליה. שירת הקהל הפכה לשיר ערש רך ונעים.
השחור נתבהר. בזה אחר זה נשמעו חמישה צלצולים מחרישי אזניים.

במאמץ רב היא הצליחה לפקוח את עיניה. האור העז הכאיב להן. הקירות הוסרו, והחלל הענק נגלה לפניה. הכרוז סיים להודיע על העברת הריבונות של מדינתה למדינת האוייב בחסות ליגת האיחוד. היא הביטה מעלה אל תקרת הזכוכית. אחרוני הצופים כבר היו בדרכם החוצה. שקט מטריד ריחף באוויר. כל מי שנותר היה פצוע או מת. חליפת החייל שלה הפסיקה להבהב אך הכאב לא נטש את זרועה. היורה כבר לא היה שם.

ליבה פעם בחזקה, מחוץ בחזקה לליבו של החייל, האוייב, הכובש, המנצח.

תליון הפרח שעל צווארו נחרט על בשרה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  צבעי מלחמה עדי 03:25 31/01/2004
  RE: צבעי מלחמה shif29 15:36 31/01/2004
  RE: צבעי מלחמה עדי 02:21 01/02/2004
  RE: צבעי מלחמה shif29 08:01 01/02/2004
  RE: צבעי מלחמה Murmur 06:03 03/02/2004
  תשובה חלקית עדי 09:28 03/02/2004
  אמ.. לייזר קווסט?[[ל''ת]] Murmur 12:45 03/02/2004
  היי... עדי 10:20 04/02/2004
  מה זה?[[ל''ת]] Murmur 11:03 04/02/2004
  RE: מה זה? א'נין 04:49 06/02/2004
  לייזר קווסט ענת 17:04 21/05/2005
  לדעתי פשוט 13:23 03/02/2004
  Re: צבעי מלחמה IC 00:41 30/06/2009


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.