1. כל קטעי המעבר המסופרים בזמן בו נמצא המספר כעת, ההמתנה. ביחוד בולטת, בהקשר זה, הפתיחה.
2. זאת אומרת שבילית המון זמן בלספר לנו על רעיון נחמד שההשלכות שלו הרבה יותר מעניינות ממנו עצמו. למרבה הצער, מיד לאחר שגמרת לפרט את הרעיון, נגמר גם הסיפור.
3. של התוכנות.
4. למרבה הצער, נוצר הרושם שאתה - המחבר - רוצה להפגין את הידע שלך במוסיקה. לא טוב.
5. העליה המאולצת היא עצם מבנה הסיפור - תיאור ההווה והפלאשבים לעבר. אמנם ניתן להשתמש בטכניקה זו, וסופרים רבים וטובים עשו כן, אבל כיום חייבת להיות סיבה ממש *ממש* טובה לשימוש בה.
6. לא - הרעיון משתלט על הסיפור, קרי - יש הרבה מאד רעיון (ותיאוריו) ומעט מאד סיפור, וכ*סיפור* (להבדיל מהרעיון) - הוא לא מעניין: שלושה חברים - שניים ממציאים משהו - המשהו מחרפן-או-לא-מחרפן-את-השניים (החלף "מחרפן" בפועל החביב עליך). זהו. נגמר. איפה ההשלכות של הרעיון? מה יקרה אם הוא יפותח במקביל ע"י תאגיד ענק? או ישמש כנשק? (שיר ברדיו יהרוג אותך, נניח...) - איפה החלק המעניין *באמת*? (אגב, כדאי לך לקרוא את סיפוריו של דיויד לאנגפורד, ובראשם "מה קרה בקמברידג' 4", העוסקים בנושא שיבוש המוח באמצעות תמונה. הרעיון שלך מזכיר אותם מעט). מה יעשו המוסיקאים אם פתאום הכל "קבוע וידוע"? איך הם יתגברו על כך? מה קורה כשאמנות כפופה פיסיקאלית לנוסחה? כל אלה שאלות מעניינות. השאלה מה קרה לשני הגיבורים שלך... לא כל כך.
7. ראה הסעיף הקודם.
8. זה זכה לפרסום לא מזמן, אבל אני לא זוכר כלום בנושא. חפש בארכיון של Ynet.