בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
המוזה של אדי
נכתב ע''י: צמרון צף (IP Logged)
תאריך: 14:17 18/01/2004

יום שישי, עשר וארבעים בלילה. אם הייתי רוצה להספיק להגיע לביתו של אדי בתל-אביב היה עליי לצאת בערך עכשיו, אך הגורל קבע שמתוך שלושתנו, אני אהיה זה שיישאר בבית ויטפל בעניינים אם משהו ישתבש. מה בדיוק יכול להשתבש, זאת איננו יודעים. יכול להיות שבסופו של דבר לא יקרה כלום, ויכול גם להיות שהחששות הגרועים ביותר יתממשו. בשני המקרים האלה, פירוש הדבר יהיה שעשינו את הדבר הטיפשי ביותר שנעשה מזה זמן רב מאד.

אני, למרות הכול, בטוח שמדובר בסך הכול בטעות, בפיקציה מתמטית. כלומר, הייתי בטוח בזה קודם, אחרי הצהריים, כשנפרדנו. הצעתי להם לקיים הגרלה נוספת, בה ייקבע מי יהיה האומלל מביניהם שיצטרך להתקשר אליי בחצות ולהודות שההשערות שלהם אכן היו מגוחכות ושאני צדקתי כל הזמן. אבל עכשיו, כשאני מסתובב לבדי בבית הדומם וגשם כבד מכה על החלונות, אינני יכול לעצור את המחשבות. האפשרות שהעלה מיכאל, מופרכת כל-כך לאור יום ובחברותא, נראית עכשיו ריאלית ללא-נשוא. תשוקה עזה מתעוררת בי פתאום: לצאת מייד, לנסוע כמטורף על הכביש הרטוב, לעצור אותם לפני שהם מתחילים, לפני שאאבד את שני חבריי הטובים ביותר - - אך לא, אלו הן שטויות. אני אנשום עמוק ואירגע. שום דבר לא יקרה. אני פשוט אשב כאן, ואמתין, ואמשיך לכתוב כדי להעביר את הזמן.

מוטב שאפרט את השתלשלות העניינים עכשיו, לפני שתוצאות הניסוי – תהיינה אשר תהיינה – תשבשנה את זיכרונותיי ותצבענה אותם בצבעי ההצלחה או הכישלון. אני רק מקווה שאספיק, משום שיש כל-כך הרבה לספר וכל-כך מעט זמן.

ובכן, לאדי יש אוסף מדהים של דיסקים. אולי זה לא המקום הנכון להתחיל בסיפור, אך ככל שאני חושב על כך יותר, אני הולך ומשתכנע שאין בכלל מקום נכון. הקשרים ביני, בין אדי ובין מיכאל – כמו גם הקשרים שבין אדי למוזיקה – מתחילים רחוק בעברנו, כשעוד היינו ילדים, ונשזרים זה בזה כמו פוגה מסובכת. אינני יכול לפרט את כולם, בוודאי שלא כעת; ובלעדיהם ייראה אולי הסיפור תלוש במקצת למי שאינו מכיר אותנו. מצד שני, יש כאן יתרון מסוים: אם אין שום מקום נכון להתחיל בו את הסיפור, אזי כל מקום בו אתחיל יהיה טוב בדיוק באותה המידה. ובכן, לאדי יש אוסף מדהים של דיסקים, וכשאני אומר מדהים אני מתכוון למשהו שלא היה מבייש אפילו חנות גדולה. יש לו גם ציוד הקלטה משוכלל והוא מפיק דיסקים מתקליטי 45 ו-87 סל"ד ישנים ונדירים. חוץ מזה הוא מנגן בפסנתר ובגיטרה. כלומר, הוא עשה את כל זה עד לפני כמה חודשים, כשהתחיל לעבוד על המוזה. אבל לא אקדים את המאוחר.

בניגוד להרבה צעירים אחרים המתיימרים לחיות את המוזיקה, אדי לא חיפש את התהילה ולא את הביטוי העצמי הרדוד. הוא באמת רצה לדעת ולהבין. משום כך לא התפלאנו כשהלך לאוניברסיטה והוציא תואר ראשון במוזיקה. לאחר מכן המשיך ישירות ללימודי אתנומוזיקולוגיה – תחום העוסק, כפי שהסביר לנו פעם בשיא הקיצור, בהשפעה של החברה על המוזיקה ולהיפך. הבעיות התחילו כשאדי נדרש למצוא נושא לתזה. הוא סירב לקבל את ההצעות של המנחה שלו בטענה שהן שגרתיות ומשעממות מדי, ובמשך ימים הסתובב חסר מנוח, מאמץ את מוחו ומטריח גם אותנו. באותה תקופה, יש לציין, גרנו כולנו במעונות והיה קשה מאד להיפטר ממנו.

יום אחד ישבתי אצל מיכאל ואדי נכנס לחדר, חיוך רחב וצופן-סוד מרוח על שפתיו. הוא משך את מיכאל מבין הקלסרים שעל שולחן העבודה והושיב את שנינו על הספה.

"חסר לך שזה לא רציני," רטן מיכאל "יש לי מבחן מחר בתקשורת נתונים".
"זה רציני," הבטיח אדי. הוא שלף דיסק מתיקו והפעיל את המערכת. "מזהים?" שאל.
"לא," ענינו.
"כמו מה זה נשמע לכם?"
"משהו משנות השמונים," אמרתי.
"איך אתה יודע?"
"לא יודע. זה פשוט נשמע כמו שנות השמונים. אתה זה שמבין בדברים האלה."
"תחילת שנות השמונים, לא?" שאל מיכאל "בתקופה שכולם שיחקו עם הסינתיסייזרים".
"בדיוק" אמר אדי. "מה לדעתכם היו חושבים על המוזיקה הזאת, נניח, חמישים שנה לפני שנכתבה?"
"שזה רעש, מן הסתם" ענה מיכאל. חיוכו של אדי התרחב עוד יותר.
"מצאת נושא לתזה, נכון?" שאלתי אותו.

אדי הנהן והתיישב, ומייד קם שוב. ההתרגשות גברה עליו.

"איך אני אסביר לכם," פתח "המוזיקה הפופולארית משתנה עם הזמן... אני מדבר על המיינסטרים, כן? יש התפתחויות ש... התפתחויות שלא היו מתקבלות עשר, חמש, אפילו שנתיים לפני כן... המאזינים עצמם משתנים... הטעם שלהם משתנה בעקבות המוזיקה, והמוזיקה מקבלת מאפיינים חדשים – לכן אפשר לזהות תקופות מוזיקליות, אתם מבינים? ובכל תקופה נקבעת – לא, כל תקופה קובעת, זורעת את הזרעים של מה שיתקבל בתקופה שאחריה..." הוא המשיך כך עוד כמה דקות, צועד הלוך-ושוב בחדר ומנופף בידיו כנואם-כיכרות משופשף, ולאט לאט התברר לנו על מה הוא מדבר.

אדי יצא מנקודת הנחה שבכל עת מיוצרים מינים שונים ומשונים של מוזיקה, אך מתוכם רק מעטים זוכים להפוך לפופולאריים ולהיהפך למאפיינים של תקופה, ושהסיבה לכך אינה (או לפחות אינה רק) הכישורים של האמרגנים אלא גם ובעיקר טעם הקהל; וטעם זה משתנה כל הזמן. הסיבה לשינויים בו היא המוזיקה עצמה. כלומר, יש כאן מעגל קסמים של מוזיקה וטעם קהל, המשפיעים וקובעים זה את זה הדדית ובצורה רציפה.

"ומכיוון שיש לנו את כל הצד של המוזיקה בהישג יד, מסודר כרונולוגית," אמר אדי, שהספיק להירגע קצת ולתפוס את נשימתו "אני מאמין שעל ידי ניתוח קפדני שלה ושל השינויים בה לאורך השנים אני אוכל ליצור תמונה של הגורם המסתורי הזה שנקרא 'טעם המאזינים', ושל האינטראקציה ביניהם. אתם מבינים? אני אוכל לדעת היום איך תישמע המוזיקה של העשור הבא!"

שתקנו במשך כמה שניות, מהרהרים בדברים שאמר. אדי התיישב בינינו ומתח את ידיו לרוחב על משענת הספה, מטה את ראשו לאחור.

"אלוהים אדירים," אמרתי בשקט "אתה יודע כמה ישלמו לך בשביל מידע כזה?"
מיכאל, הסתבר, חשב בכיוון אחר לגמרי. "הניתוחים האלה יהיו בהכרח מורכבים במידה שטנית," אמר. "איך לעזאזל אתה חושב לעשות אותם?"
"כאן," ענה אדי, חייך שוב והניח את ידו על כתפו של מיכאל "אצטרך את עזרתך".

מיכאל מיאן בהתחלה, כיוון שזו הייתה תקופת המבחנים; אך מיכאל הוא מאותם טיפוסים שאינם יכולים לסבול חידה בלתי פתורה, או אתגר שנשאר תלוי באוויר, בלי שינסו לפחות את כוחם. גרוע מכך, הרעיון של אדי היה בדיוק מסוג הדברים שמיכאל אהב יותר מכל: אתגרים חישוביים מסובכים. לא עבר זמן רב והשניים החלו מסתגרים ביחד לפרקי-זמן הולכים ומתארכים, מעלים ופוסלים רעיונות, מתווכחים עד השעות הקטנות של הלילה ומבזבזים כמויות אדירות של נייר וכלי כתיבה. אני מודה שחשתי זנוח מעט באותו זמן, ובמחשבה לאחור, ייתכן שזה היה מקור הציניות שלי בהמשך לגבי הפרויקט כולו. למרבה המזל ידעתי כבר אז לבשל, והשניים האלה לא היו מסוגלים להכין חביתה נורמאלית גם אם חייהם היו תלויים בכך. על כן היו מגיעים אליי מדי פעם, אדומי עיניים ומורעבים, ותוך כדי זלילה מספרים לי בקול צרוד על התקדמותם.

המשימה הראשונה שעמדה בפניהם הייתה לכתוב תוכנה שתהיה מסוגלת לאפיין מוזיקה. אינני איש מחשבים ולא מוזיקאי, אך מדבריהם הבנתי שמדובר במכשול משמעותי. לאדי היו תוכנות שבעזרתן (ובעזרת ההכשרה שלו) היה מסוגל לקחת קטע כלשהו ולפרק אותו למרכיביו המוזיקאליים – הרמוניות, מקצבים, סולמות וכל הדברים האלה, אבל הפרויקט שלו דרש ניתוח של עשרות אלפי שירים ולא הייתה שום אפשרות לעשות זאת ידנית. מיכאל, שהזניח בינתיים את רוב לימודיו, הצליח איכשהו לעשות זאת. הם קראו לתוכנה הזאת "פרופסור שטיין", על שם מרצה שאדי העריך מאד. בערך חודש וחצי אחרי ההרצאה ההיא של אדי הזמין אותי מיכאל לראות את פרופסור שטיין בפעולה. לבקשתו הבאתי איתי דיסק של הדייר-סטרייטס שבחרתי מהאוסף הפרטי הצנוע שלי. הכנסתי את הדיסק למחשב, בחרתי רצועה ותוך כמה שניות הפיקה התוכנה שורה של מספרים. מיכאל ואדי הסתכלו עליי כמו כלב שהצליח בפעם הראשונה בחייו להביא את המקל.

"זה הכול?" שאלתי.
"מה זאת אומרת 'זה הכל'?!" התפרץ אדי "אלה הפרמטרים המדויקים של המוזיקה שלך!"
הוא צדק, כמובן. הבורות שלי לא הייתה תירוץ לזלזול. אבל במקום להודות בזה, התרגזתי עליו בחזרה.
"תגיד לי," אמרתי "קיבלת בכלל אישור לנושא הזה?!"
אדי פתח פיו לענות, ואז השתתק. קלעתי בול. הוא נסחף עד כדי כך ששכח בשביל מה הוא עושה את כל זה.
"הם יהיו חייבים לאשר את זה," אמר לבסוף, ולא נשמע בטוח כלל וכלל.

התקרית נשכחה במהרה, והחלטתי לנסות ולהיות מעורב יותר בפרויקט. בימים הבאים עסקנו כולנו בחיבור המכשירים של אדי למחשב ובהחלפת דיסקים. השמענו לפרופסור שטיין כל מה שרק יכולנו למצוא, והפרמטרים נאגרו בתוך מסד נתונים מיוחד. מדי פעם היינו נוסעים לביתו של אדי, מחזירים ארגזים מלאים דיסקים ומביאים אחרים. מהאינטרנט הורדנו טבלאות מצעדים ונתוני מכירות והשמעה, ובעזרתם הסברנו לפרופסור איזו מוזיקה נחשבה יותר בתקופתה ואיזו פחות. בסופו של דבר ערך המחשב כמה חישובים סטטיסטיים נוספים שמטרתם הייתה לזקק, כביכול, את התמצית של השירים והמנגינות מתקופות וז'אנרים מוגדרים.

החלק השני היה קשה הרבה יותר. מה שנדרש עכשיו היה למצוא איכשהו את אוסף הכללים שגורמים לסוג אחד של מוזיקה להפוך לסוג אחר, או במילים אחרות – טעם הקהל. את הכללים האלה יצטרך מיכאל להזין לתוך תוכנה: תוכנה שתקבל כקלט את אלביס ותוציא כפלט את הביטלס. תוכנה שתשמע את הפרמטרים של סיימון וגרפונקל ותבקש בלונדי ופינק-פלויד. אדי החליט לקרוא לתוכנה העתידית הזו "מוזה", אך זו הייתה ההתקדמות היחידה במשך זמן רב. מה שנראה לו בתחילת הדרך כמשחק-ילדים התגלה כעניין חמקמק להחריד, ובמהרה הבינו אדי ומיכאל שבעצם אין להם מושג איך עושים את זה ואיך ניגשים אפילו לפיתרון הבעיה. הם היו קרובים מאד להרים ידיים ולהיכנע, עד כדי כך שאיבדו את התיאבון. ביום סתווי אחד הם ישבו אצלי מול צלחות של פסטה בשמנת ופטריות ובהו בחלל הריק. מיכאל ערבל באצבעו את האדים שעלו מהצלחת.

"הגעתי למסקנה שזה בלתי אפשרי," פלט סתמית, כאילו העיר משהו על מזג האוויר.
מערבולת פתאומית מעל הצלחת של אדי הסגירה אנחת הסכמה שקטה.
"חייבת להיות דרך," ניסיתי לעודד אותם "הרי אתם לא מנסים ליצור משהו חדש, רק להבין משהו שבעצם כבר קרה."
מיכאל ננער פתאום והביט בי, דרוך כולו, כאילו גיליתי לו את סוד הקיום, והתמיד בכך עד שהרגשתי ממש לא בנוח.
"מה –"
"ששששש!! רגע!" אמר והרים את כף ידו כמבקש לעצור אותי. הוא זינק אל שולחן העבודה, מפיל כף על הרצפה, ומייד התחיל לשרבט מספרים ושרטוטים מוזרים על גבי פיסת נייר. אדי הסתכל עליי ואני החזרתי לו מבט. אני נשבע לכם שבאותו רגע היה לו חיוך בדיוק כמו של המונה-ליזה.

אדי ואני התחלנו לאכול, ואחרי כמה דקות ביקשנו שיעזוב לרגע את הדפים ויצטרף אלינו.

"לא, לא עכשיו" ענה. "רוני, תכין עוגה יפה לערב. יש לי פיתרון".
"נו, בוא נשמע!" אמרתי.
"בערב, ילדים, בערב" אמר מיכאל, והוא היה כל-כך שקוע בדפים, שאני בטוח שהוא לא אמר את זה בכוונה.

מיכאל ואדי יצאו איש לדרכו, ואני התחלתי להכין עוגה מפוארת כיאה לאירוע חגיגי שכזה. כשסיימתי השעה הייתה בקושי ארבע. אדי לא ענה לטלפון, אבל ידעתי שהוא לא היה בשיעור והוא גם לא נהג לצאת לשום מקום, אז החלטתי לקפוץ ולבדוק אם הוא בכל זאת בחדר שלו. דרך חלונות הפרספקס השרוטים של המסדרון ראיתי שמיים אפורים, ומשבים מקוטעים טלטלו את ענפי העצים הדקים שבחוץ, שעליהם עוד היו ירוקים בחלקם. כבר ליד חדר המדרגות שמעתי את נגינת האורגן, קלושה ומרוחקת, וידעתי בוודאות מוחלטת שאדי הוא המנגן. דילגתי בזריזות למעלה, ואז ראיתי מראה שלא אשכח לעולם.

דלת המעון בו התגורר אדי הייתה פתוחה לרווחה, ולידה עמדו בדממה כמה סטודנטים וסטודנטיות, פניהם פנימה. יכולתי להבחין שישנם עוד כמה, עומדים או יושבים, בפנים. מהצד השני של המסדרון הגיעו עוד שתי סטודנטיות, מהלכות באיטיות ועל פניהן חיוך שליו. מיהרתי אל הדלת, משתדל בכל כוחי לא להרעיש יותר מדי, ונדחקתי בין העומדים. אדי ישב שם ליד החלון, עיניו עצומות, וניגן ברגש באורגן. ידיו רפרפו על פני הקלידים בקלילות ובחן, כמו שערה המתנופף ברוח של נערה שאינך יכול שלא לאהוב. פניו היו רגועים לגמרי כפני ילד מנמנם, אך גופו התנודד מעט מצד אל צד בקצב המנגינה והעצים שבחוץ.

זו הייתה נעימה פשוטה, מינורית ונוגה. באותם רגעים נדמה היה שאני מכיר אותה זה מכבר. יחד עם זאת היה בה משהו אחר, מיוחד ונוגע-ללב. אינני יודע מה ריגש אותי יותר: המנגינה או עצם המעמד המשונה. לעתים קרובות קורה שיצירה כלשהי, או אפילו סיטואציה חברתית זעירה שבנסיבות רגילות לא הייתה משאירה בך כל רושם יוצא-דופן, מתעצמת פתאום מכוחה של איזו רגשה פנימית לא-מודעת ותופסת את כל ישותך, מטביעה בך חותם בל-יישכח, עד כדי כך שגם שנים לאחר מכן תיזכר בה בגעגועים. אך זוהי לעולם חוויה פרטית. מדוע עמדו שם כל האחרים והקשיבו, מוקסמים גם הם?

אדי סיים לנגן ופקח את עיניו. ניכר היה שלא ציפה לראות את כל הקהל הזה, ומצד שני הוא לא היה מופתע. הוא פשוט בהה בהם, בלי לומר דבר. מה שניגן היה עצוב מדי בשביל מחיאות כפיים. המאזינים התחילו להתפזר בשקט, נבוכים. ווידאתי שאין עוד איש בפנים, נעלתי את הדלת והתיישבתי ליד אדי. הוא המשיך לבהות בי באותה צורה משונה, ודמעות הופיעו בעיניו. אלוהים, כמה שהייתי מודאג באותו רגע, ובעיקר מכך שלא הבנתי למה.

"אדי..." אמרתי ונגעתי בזרועו כדי למשוך את תשומת לבו. "אדי, מה זה היה?"

מבטו התמקד בי באיטיות. "אינני יודע," אמר, "משהו שהמצאתי. שכח מזה". הוא ניתק את האורגן מהחשמל והתיישב כשפניו לחלון, מנגב את הדמעות בגב כף ידו. "תתקשר אליי, אם תרצה" אמרתי ויצאתי מן החדר. הייתה זו הפעם האחרונה ששמעתי את אדי מנגן. חזרתי לחדר שלי וניסיתי לשחזר את המנגינה בראשי, אך ללא הועיל. במהרה נרדמתי, והתעוררתי רק כשמיכאל צלצל בפעמון הדלת. אדי היה איתו, רענן וחייכני כאילו כלום לא קרה.

"כבר שעה שאנחנו מצלצלים! איפה היית? ואיפה העוגה?" אמר מיכאל בעודו נכנס לחדר.
התקרבתי אל אדי. "אתה נראה מצוין," אמרתי לו בזהירות. "מה שלומך?"
"ישנתי," ענה אדי.

עוד לפני כן התחלתי לחשוד שמא כל האירוע לא היה אלא חלום שחלמתי, ותשובתו של אדי לא עודדה חקירה נוספת. כך או אחרת, החלטתי לא להעלות את הנושא בינתיים.

"נו, מיכאל כבר סיפר לך מה הרעיון שלו?"
"לא, הוא אמר שזה יחכה לעוגה".

הוצאתי את העוגה מהמקרר, ומיכאל פצח באכילה עוד לפני שהספקתי להביא צלחות.

השעה אחת-עשרה ושבע-עשרה דקות. בעוד פחות מחצי שעה הם יתחילו, ואני מתחיל לחשוש שמא לא אספיק. כל הזיכרונות ההם מעיבים עוד יותר על מצב רוחי, ואני מתחיל לאבד את הריכוז. נראה לי שאדלג על ההסבר הטכני שנתן לנו מיכאל בנוגע לרשתות נוירונים. אם מישהו יקרא אי-פעם את הטקסט הזה וירצה לדעת, הוא יוכל לחפש מידע בעצמו. אעבור, אם כן, כמעט שלושה שבועות קדימה. במשך הזמן הזה עבדו מיכאל ואדי שוב, מסביב לשעון, כדי לכתוב את המוזה. ביום שבת בערב הוזמנתי לחדר של מיכאל כדי לצפות במוזה בפעולה. מיכאל חיבר את המחשב הנישא שלו למסך הטלוויזיה, כדי שנוכל כולנו לראות בנוחות.

"במשך השבוע האחרון אימנו את המוזה על תשעים ושמונה אחוזים מהנתונים של פרופסור שטיין," אמר "ושמרנו את השאר לבדיקות וניסויים. תבחר אחד מהשירים ברשימה שמצד שמאל."

בלי להפגין יותר מדי יצירתיות בחרתי את השיר הראשון ברשימה שנראה לי מוכר, משהו של הביץ'-בויס.

"מילא, שיהיה" אמר מיכאל והתחיל לתקתק על המקלדת. "עכשיו שים לב. אני אריץ את זה צעד אחרי צעד כדי שתוכל לעקוב. קודם כל אני שולף את הנתונים של 'סרפר גירל' מהמאגר."

שורה סתמית-למראה של מספרים הופיעה בחלון קטן.

"עכשיו אני מזין אותם לשכבת הקלט של הרשת. מספר התאים בה מתאים בדיוק לקלוט את הנתונים האלה, בייצוג בינארי כמובן. ועכשיו אלחץ כאן – והנתונים יעברו דרך כל הקשרים המתמטיים שהמוזה פיתחה במהלך האימונים. שבע-עשרה שכבות ביניים של עיבוד, לא פחות. אני לא חושב שמישהו יצר אי פעם רשת מסובכת כל-כך, אבל היא פשוט לא הצליחה ללמוד עם פחות מזה. כל שכבה מפעילה או משתקת את הנוירונים בשכבה שמעליה, בהתאם ללמידה שהתבצעה, עד לשכבת הפלט. תסתכל כאן, בחלון הפלט. הנה התוצאה!"

"אוי לא, לא שוב" ציטטתי. הם גיחכו. בחלון הופיעה, כמובן, שורה חדשה של מספרים, סתמיים באותה מידה לעיני הצופה ההדיוט.

"נכון, זה באמת לא אומר הרבה" אמר אדי. "תראה לו את הגרפים".
"זה בדיוק מה שעמדתי לעשות. הנה, כאן יש תצוגה גראפית של הפרמטרים האלה. הגרף הכחול הוא ממוצעים משוקללים של הפרמטרים של המיינסטרים מאמצע שנות השישים. אני אלביש עליו את התוצאות החדשות..."

ההתאמה בין שני הגרפים הייתה מרשימה, אך בפקולטה בה למדתי אני לימדו אותנו להיזהר מקפיצה למסקנות. "אוקיי," אמרתי "עכשיו תראה לי גרף של שיר אחר, לא קשור."

"רק רגע, נבחר משהו... הנה, 'טוויילייט' של אי-אל-או מאלף תשע מאות שמונים ואחת. תסתכל."

ההבדל באמת היה ניכר. לכל הרוחות, כנראה שהמוזה עבדה.

"אתה מבין," אמר מיכאל "כל אותו הזמן ניסיתי לחשוב באלגוריתמים, בנוסחאות: איזו נוסחה אני צריך כדי לתרגם את הפרמטרים. הסתכלתי על הנתונים עד שיצאו לי העיניים ולא הפקתי מזה כלום. זה פשוט היה מסובך מדי. כל מה שנדרש בעצם היה שינוי הפרספקטיבה, לחשוב על כל העניין מזווית אחרת. אם הנוסחה באמת קיימת, אז הביטוי שלה קיים בהכרח בתוך הנתונים. אם כך, למה לי להמציא אותה מחדש? ניתן לרשת נוירונים לשאוב אותה מתוך הפרמטרים. בדיוק בשביל דברים כאלה המציאו אותן, אתה יודע."

"אתם יודעים מה עוד חסר," אמרתי "תוכנה שתהפוך את המספרים האלה בחזרה למוזיקה"

מיכאל ואדי החליפו ביניהם מבטים בסגנון איך-לא-חשבנו-על-זה-קודם.

"בחיי, אתה צודק!" אמר אדי "עד עכשיו פשוט הנחתי שאני אשב בסוף עם הסינתיסייזר ואצור כמה קטעים פשוטים, לפי כל המספרים וההגדרות שהמוזה תיתן לי. אבל בשביל מה? הגענו עד כאן, אז למה לעצור?"

מיכאל חרק בשיניו. אני מאמין שהוא חשב באותו רגע על התואר שלו, שיידחה בעוד סמסטר לפחות, אך החולשה הישנה שלו הכניעה אותו שוב. "לעזאזל, בוא נעשה את זה" אמר.

אילו הייתה בידי האפשרות להחזיר את הזמן לאחור, לא הייתי מציע את ההצעה הזאת. הם לא היו חושבים על זה לבד. הם היו מכניסים למוזה את הפרמטרים של המוסיקה העדכנית ביותר, היא הייתה מפיקה שורת מספרים, אדי היה לוקח אותם, מתבודד יום או יומיים, מפיק איזה קטע מוזיקלי תמוה ומגיש אותו בשיא המהירות, לפני שהמנחה יחליט שכדאי לחכות ולהעמיד את התוצאות במבחן המציאות. בפועל, העניינים הלכו והידרדרו. אדי ומיכאל הזניחו לחלוטין את לימודיהם ואותי ושקעו כל-כולם בבניית התוכנה השלישית, לה קראו בפשטות, אם כי ביומרנות-מה, "השלישית של אדי". האקדמיה הבחינה איכשהו בנעשה, ואחרי כמה אזהרות שלא זכו להתייחסות הגיעו מכתבי הפינוי.

"תראה איזה מאנייקים!" התפרץ מיכאל לחדרי, מנופף במכתב. אדי הלך אחריו כאילו הוא בלוויה.
"טוב לראות גם אותך," אמרתי בקור.
"איך הם יכולים לעשות כזה דבר?!"
"נכון, באמת עברו איזה שבועיים-שלושה מאז הפעם האחרונה שהתראינו."
מיכאל נעצר באמצע התנופה ומצמץ. "מה?" שאל.
"סוף כל סוף סילקו אתכם, אה?" אמרתי.
"מה אתה, דפוק?"
משהו בפנים אמר לי להפסיק, אך נחשול של כעס עצור עלה והתגבר עד שלא יכולתי לבלום אותו עוד.
"הגיע הזמן שמישהו ישים אתכם במקום, ואתה יודע מה? חבל שלא חשבתי להלשין עליכם בעצמי!"
"רוני, מה עובר עליך?"
"מה עובר עליי? קיבלתי שכל, זה מה שעובר עליי. פתאום הבנתי. עונת מבחנים שלמה ואפילו לא טלפון אחד, לשאול איך היה, אם אני צריך עזרה, כלום! למה בכלל באתם עכשיו, אה? שוב אתם רוצים משהו לאכול? נמאס לי. פעם אחת תאכלו את מה שאתם בישלתם."
אדי התקרב אליי. "אתה לא מבין –" התחיל.
"מה התעוררת פתאום, עכבר שכמוך!" צעקתי עליו "אתה יודע, פעם חשבתי שיש לך עתיד, באמת, אבל מסתבר שכל מה שאתה רוצה זה שמחשב יכתוב את המוזיקה במקומך. תתבייש."
"רוני, זה באמת היה מיותר" אמר מיכאל, מנסה להרגיע את הרוחות.
"שניכם מיותרים," אמרתי בחזרה "עופו לי מהעיניים ושאני לא אראה אתכם יותר."

מיכאל ואדי הסתובבו ויצאו, ואני טרקתי את הדלת אחריהם. זה מין קטע של גאווה מטופשת. אף פעם לא יוצא מזה שום דבר טוב, והמקרה שלנו לא היה יוצא מן הכלל. מיכאל עבר לגור, דה-פקטו, בבית של אדי שם המשיכו לעבוד, ובמשך כמה שבועות לא יצרו איתי קשר. שיקעתי את עצמי בלימודים וכבר התחלתי לחשוב שבאמת לא אראה אותם יותר. קשה לתאר עד כמה שמחתי כשמיכאל התקשר אליי אתמול. לא שהייתי מוכן להראות לו את זה, כמובן.

"רוני, זה מיכאל."
"אה. מה שלומך?"
"בסדר, בסדר... ואתה?"
"אי אפשר להתלונן."
"תשמע, יש לי שאלה אליך. זאת אומרת, אתה יודע, בתור סטודנט ל-"
"כן, נו, מה?"
"יכול להיות שמוזיקה תשנה למישהו את התודעה?"
"ברור, הרבה אנשים נכנסים למין טראנס כשהמוזיקה היא קצבית מספיק. בגלל זה קוראים לז'אנר הזה טראנס, אתה יודע".
"לא... אני מתכוון שינוי ממש. משמעותי וקבוע."
"לא שידוע לי."
"אה."
השתיקה נתמשכה יותר מדי זמן בשבילי. "למה אתה שואל?" שאלתי, מנסה להפגין חוסר עניין.
"כי אני ואדי... אולי נוכל פשוט להיפגש ולדבר על זה?"
"אני לא יודע, אני די עסוק בזמן האחרון. אתה בטח יודע איך זה שלבן-אדם אין זמן אפילו לחברים שלו."
"אם כך, אנחנו עדיין חברים?"
חייכתי לעצמי. בלי ספק, מיכאל יודע להפתיע לפעמים. "תצטרכו לבוא לכאן. אני באמת עסוק."
"נאמר... היום בתשע?"
"בתשע, ואל תאחרו. יש לי פגישה חשובה מחר על הבוקר."

הם הגיעו בחמישה לתשע, נבוכים משהו, עם קופסה קטנה מלאה עוגיות שאף אחד מהם לא היה מוכן לקחת עליהן את האחריות. גם אני הייתי נבוך, וכדרכם של בנים פשוט התחמקנו מהעובדה הזאת ודיברנו ת'כלס.

"אז מה העניין הזה עם המוזיקה והתודעה?"
"אדי, אתה רוצה לספר לו?" שאל מיכאל.
"אתה תתחיל," ענה אדי.
"טוב. אז כמו שאתה זוכר, התחלנו בזמנו לעבוד על התוכנה הזאת שהצעת, שהופכת פרמטרים של מוזיקה חזרה למוזיקה."
"השלישית, כן".
"ובכן, היא מוכנה, והיא טובה מאד. זאת התוכנה הכי מסובכת שכתבתי בחיים שלי."
"שתלנו בה הרבה אלמנטים אקראיים" אמר אדי "כדי להוסיף מימד יצירתי, אבל גם הגבלנו אותה בעזרת כללים ומאפיינים ששאבנו מתוך מסד הנתונים של פרופסור שטיין, כך שבסופו של דבר היצירתיות שלה די מקבילה לזו של בני האדם."
"וזה לא היה טריוויאלי בכלל," מיהר מיכאל לומר "כל התוכנות ליצירת מוזיקה אוטומטית שנכתבו עד היום הכילו רק אחד משני הרכיבים האלה, במקרה הטוב. בגלל זה התוצאות נשמעו או כמו קשקוש, או כמו מוזיקת מעליות גרמנית."
גיחכתי. "אם כך, אדי, תוכל סוף כל סוף להגיש את התזה שלך?"
"כן," ענה אדי "אבל עוד לא דיברתי עם המנחה ולא בגלל זה באנו אליך. הזנו למוזה מוזיקה מאמ-טי-וי ומצעדים ברדיו, והיא הפיקה את הפרמטרים של המוזיקה העתידית. הכנסנו אותם לתוך השלישית וקיבלנו כמה מנגינות מאד יפות. ואז פתאום חשבתי לעצמי: למה שלא נסגור מעגל ונחבר את הפלט של המוזה בחזרה לקלט? ככה נוכל לדעת לא רק איך תישמע המוזיקה בעוד שנה-שנתיים, אלא גם איך היא תישמע בעוד עשר, עשרים או אלף שנים!"
"כמובן, צריך היה להעביר את הפרמטרים בכל סיבוב דרך השלישית," אמר מיכאל "כדי שיישאר אלמנט של שונות. תכנתתי את המחשב לבצע אלף סיבובים כאלה, וזה לקח לו כמעט יומיים. וכשהעבודה הסתיימה, מה אתה חושב ששמענו?"
"מקרנה?"
"הלוואי שזה היה מקרנה," צחק אדי. "לא, זה היה רעש לבן. לגמרי."
"מוזר. באג בתוכנה?"
"לא, לא באג" ענה מיכאל. "היום כבר אין באגים כאלה. או שהתוכנה עובדת, או שהיא נתקעת לגמרי, וכבר בניסויים ראינו שהיא מתפקדת כמו שצריך. מה שכן יכול להיות, חשבתי, זה שהרשת אינה יציבה, ואם היא מקבלת קלט עם תכונות מסוימות היא מתחרפנת ומוציאה פלט מבולבל. כמו התקף אפילפסיה."
"או זה, או שיש טעות מצטברת שהולכת וגדלה עם הזמן" אמר אדי. "אז הסתכלנו על כל הפרמטרים שהתוכנה חישבה וראינו שלפחות האפשרות השנייה נפסלת. הפרמטרים נראו כמו מוזיקה עד הסיבוב הארבע-מאות ששים וחמש, ואז הפכו בבת אחת לרעש לבן. כל מה שבא אחרי זה היה גם כן רעש לבן."
"יום יבוא והזקנים יצדקו," אמרתי "הצעירים באמת ישמעו רעש."
"כן, זאת אפשרות אחת," אמר אדי "אבל בכל זאת..."
"אוקיי. אז שמעתם את המוזיקה של הסיבוב הארבע-מאות ששים וחמש, ואז..."
"כמעט עשינו את זה" אמר אדי "אבל מיכאל קפץ על המחשב וניתק אותו מהחשמל שנייה לפני שהוא התחיל לנגן."
צודדתי מבט אל מיכאל, מרים גבה בתמיהה.
"היגיון פשוט!" אמר, מדגיש את דבריו בהנפת אצבע. "אם הרשת מחקה בדייקנות משהו במוח האנושי, ומנגינה נתונה מביאה אותה לקריסה, אז אותה מנגינה תחרפן גם בן אדם. נכון או לא נכון?"
"בחיים שלי לא שמעתי קשקוש יותר גדול" אמרתי.
"גם אני חשבתי ככה בהתחלה-" אמר אדי, אך מיכאל קטע אותו.
"רגע. אני רוצה להבין למה אתה אומר ככה."
"למה? מפני שזה מטורף לגמרי. אין לך מוח אנושי שם. רק מודל של חלק קטן מאד ממנו. זאת אומרת, אני מבין שאתה גאה בתוכנה שלך, אבל מכאן ועד ייצוג מדויק של המוח?!"
מיכאל התמהמה לרגע, שוקל האם להמשיך בויכוח, והחליט לוותר. "בסדר. עכשיו תקשיב מה קרה אחרי זה."

עוד שלוש דקות. בעוד שלוש דקות יכניס אחד מהם את הדיסק לתוך המערכת וילחץ על הכפתור. על הדיסק הזה יש רק רצועה אחת, באורך חמש עשרה דקות. ההשמעה תסתיים בדיוק בחצות, ואז אמור אחד מהם לחבר את הטלפון (הם ניתקו אותו כדי למנוע הפרעות), להתקשר אליי ולדווח. אם תוך חמש דקות זה לא יקרה, אני אמור לנסוע לשם בעצמי.

אדי קם והתחיל לשוטט בחדר, כדרכו בעת התרגשות. "כמו שאמרתי, בהתחלה גם אני חשבתי שזה רעיון מטורף. ואז נזכרתי." הוא צידד מבט אליי. "לפני שלושה חודשים בערך, כשעוד גרנו במעונות, הייתה לי חוויה מוזרה. התחלתי לאלתר משהו על האורגן, והמוזיקה לכדה אותי. לא יכולתי להתנתק. משהו הכריח אותי להמשיך ולנגן. זה היה כמו אחד מהחלומות האלה, שאתה יודע שאתה חולם ומנסה שוב ושוב לפקוח את העיניים ולהתעורר, בלי הצלחה. הרגשתי את המחשבות שלי מתחילות להסתחרר, מתנפצות, ואז מתארגנות מחדש, מקבלות צורות חדשות, והרגשתי -" הוא נתקע ללא מילים.

"זו הייתה מנגינה מקסימה," אמרתי.
"גם אתה היית שם?!" נדהם מיכאל.
"הוא ואחרים," אמר אדי "אבל בהתחלה לא היה אף אחד."
"למה לא סיפרת לי?"
"כי לא היית מוכן לשמוע את השם שלו בכלל. אמרת ש-"
"טוב, לא חשוב" מלמל מיכאל, משפיל את עיניו. "תמשיך."

"וכשהמוזה השתגעה..." המשיך אדי "הרי המוזה היא בסך הכול תוכנת מחשב. אחרי פרק הלמידה היא מתקבעת, ושום דבר בעולם לא ישנה אותה. כמו נוסחה מתמטית: מכניסים מספר מצד אחד ומקבלים מספר אחר בצד שני. אולי במובן הזה היא שונה ממה שהיא אמורה לייצג. אולי ישנה מוזיקה שיכולה לשנות את התודעה עצמה? אולי המנגינה הארבע-מאות ששים וחמש היא כזו?"
"אדי שכנע את עצמו מהר מאד ברעיון הזה, והייתי צריך למנוע ממנו בכוח להדליק את המחשב."
"ואז החלטתם לבוא ולשאול מה דעתי? אני אגיד לכם-"
"לא, זה עוד לא סוף הסיפור. היינו תקועים. איך אפשר להבדיל, בלי לשמוע כמובן, בין מנגינה שמשנה את התודעה, מנגינה שמשבשת לך את המוח ומנגינה סתמית שלוותה בטעות חישובית?"
"קודם כל משמיעים אותה לעכברי מעבדה" התבדחתי.
"יפה – אבל לי היה רעיון יותר טוב" אמר אדי. "אם המוזיקה באמת משנה את התודעה, מה שאנחנו צריכים זו רשת חדשה שתייצג את התודעה החדשה. הצעתי שנתחיל לשחק עם המשקלים המתמטיים של המוזה עד שנגלה את הקונפיגורציה הנכונה."
"ואיך תדע שהגעת אליה?"
"על ידי מבחן התוצאה. נכניס למוזה המשופצת את המנגינה הארבע-מאות ששים וחמש ונראה מה יוצא מהצד השני."
"לא, לא, הגזמת לגמרי" אמרתי וקמתי גם אני. "אתה לא יכול לעשות כזה דבר. כל קונפיגורציה בעולם תיתן לך תוצאה אחרת, וכל תוצאה יכולה להיחשב מוזיקה. איך לכל הרוחות אתה יכול לדעת מראש איזו מוזיקה ייצור מישהו עם תודעה שונה?!"
"אני לא יכול לדעת, אבל אני יכול לשער."
"אדי רצה לנסות את כל הקונפיגורציות האפשריות, אבל הסברתי לו שזה ייקח שבע-מאות מיליארד שנים בערך" אמר מיכאל. "החלטנו לנסות בשיטת מונטה-קרלו, כלומר לזרוק כל מיני ערכים אקראיים ולראות מתי אנחנו מתקרבים לתוצאה הגיונית. החלטנו גם לא לתת לרשת לסטות יותר מעשרה אחוזים מהמקור. תוך שלוש שעות בערך המחשב מצא משהו שהתאים לפרמטרים שהגדרנו לו. אתה רוצה לשמוע?"

אור ברק כחול הציף את החדר לפני רגע, מסלק בפראות את אורות הניאון השבריריים, חלקיק שנייה לפני הרעם מחריש האוזניים. האור הבהב. מערכת האל-פסק התמודדה יפה עם האתגר, למזלי, ואז נזכרתי להסתכל בשעון. עשרה לחצות. הם שמעו כבר שליש מהיצירה המסתורית. האם אחד מהם קם כרגע, משועמם, להכין פופקורן? או שמא הם מכסים את אוזניהם בהבעה מיוסרת? ואולי הפסקת חשמל קטעה את הניסוי בעיצומו?

אדי הוציא מכיס מעילו דיסק צרוב והכניס אותו למערכת שלי.

"זה מה שיצא כשהמוזה החדשה שמעה את המוזיקה שלפני הרעש הלבן" אמר.

זה התחיל כמו קאנון, אך הוא נוגן במהירות על-אנושית. עוד בטרם הספקתי להבחין ממש בקול הראשון הופיע כבר השני, ובמרווחים הולכים וקטנים השלישי, הרביעי ונוספים שלא הצלחתי כבר לספור. זה היה דומה למין שילוב של אותה כמעט-קקפוניה מתגברת ב"יום בחיים" של הביטלס, יחד עם הרבגוניות ההרמונית המיוחדת של הטוקטה והפוגה ברה מינור של באך. אדי יכול היה לתאר את זה טוב יותר, בוודאי. בכל אופן, המוזיקה הזאת גרמה הלם רציני לחוש השמיעה. אני חושב שעברה לפחות דקה עד שיכולתי להתרכז בה ממש. רק אז הבחנתי שאמנם המבנה הקאנוני נשמר בקפדנות, אך איכשהו, בצורה שלא הצלחתי להבין, צפה ועלתה ממנו נעימה נוספת, כמו קומה שנייה בבניין. זו נשמעה כמין מארש צבאי משונה, סוחף, ובמעורפל חשתי בעוד שכבה מעליו, ועוד אחת מרוחקת לאינסוף מעליה. כל זה נמשך עוד כמה דקות, ואז החלו השכבות להעלם בסדר בו הופיעו. רק כשהצליל האחרון גווע שמתי לב שבמשך כל אותו זמן לא הסרתי את מבטי מהרמקולים.

"אחרי ששמענו את זה," שמעתי את אדי לוחש, וקולו נשמע פתאום חורקני וגס "החלטנו לבוא ולשאול אותך מה דעתך. האם מוזיקה יכולה לשנות את התודעה?"

עדיין הייתי תחת השפעת המוזיקה, ודבריי שלי נשמעו לי זרים. הרגשתי כמו ילד קטן הנמצא לבדו בבית חשוך ומשנן לעצמו שוב ושוב שאין באמת מפלצות. "אין שום קשר למה ששמענו עכשיו. כמו שאמרתי קודם, כל שינוי אקראי ייצור מנגינה אחרת, ובטוח שבסוף תמצא משהו כזה, בלי שינוי תודעה ובלי בטיח. אני אפילו לא רואה שום מניעה שהמוזה הרגילה תפיק דבר כזה, בהינתן הקלט הנכון."

אדי ומיכאל הסתכלו זה על זה בחיוך יודע-דבר.
"מה?" שאלתי.
"אתה מאד צפוי, אתה יודע?"
"גם על זה חשבתם?"
"כן" אמר מיכאל "ובדקנו את זה. זה לא היה פשוט, אבל תיכנתי את המחשב להריץ את המוזה אחורה, מהפלט אל הקלט. הכנסתי לתוכה את הפרמטרים של מה ששמענו, ומה לדעתך יצא בקלט? רעש לבן."
"לא יכול להיות," אמרתי "אם זה היה נכון, אז המנגינה הארבע-מאות ששים ושבע הייתה צריכה להישמע כמו זאת, ואתם אמרתם שכל מה שבא אחרי זה היה גם כן רעש לבן."
"טעות בסיסית אבל מובנת." ענה מיכאל "רשת נוירונים היא לא פונקציה חד-חד ערכית. אמנם לכל קלט נתון היא מפיקה פלט אחד בלבד, אבל ההפך אינו בהכרח נכון. יכול להיות שכמה קלטים שונים יגרמו לאותו הפלט, ואם תריץ אותו אחורה תקבל משהו אחר לגמרי."
"בלבלת אותי לגמרי. מה השורה התחתונה?"
"שהמוזה הרגילה פשוט לא הייתה בנויה להפיק מוזיקה כזאת, לא משנה מה היא הייתה שומעת."
"ואתה טוען בעצם שאף אדם כיום לא היה מסוגל להלחין מנגינה כזאת?"
אדי כחכח בגרונו. "כשמסתכלים על זה בדיעבד זה באמת נשמע מוזר, הרי כל הפרמטרים מונחים לפנינו – אבל אני ניתחתי את הקטע הזה, והוא מובנה לגמרי ומורכב הרבה יותר מכל מה שבאך, אפילו, כתב אי-פעם. אני לא חושב שיש מישהו כיום שיכול לעשות דבר כזה, אלא אם כן, כמובן, הוא יעבור למין מצב חדש ולא מוכר של התודעה..."

ככל שדעכה התחושה המוזרה שהשרתה בי המוזיקה, כך התחזק ההיגיון הבריא. "בולשיט," אמרתי.

המילה נשארה תלויה בחלל האוויר. שקט השתרר ואף אחד לא ידע עוד מה לומר. באותו זמן הנחתי, שהם הבינו בעצמם שנסחפו יותר מדי עם המשחקים שלהם ואיבדו את חוש המציאות, ועכשיו רק חיפשו דרך לרדת מהעץ.

מיכאל היה הראשון לשבור את השתיקה. "טוב, יש רק דרך אחת לברר."
"הדיסק נשאר אצלי בבית," אמר אדי "וזו רצועה של רבע שעה. למתי נקבע?"
"אם כבר, אז שיהיה דרמטי עד הסוף – ברבע לחצות. זה יגביר את ההשפלה שלכם" אמרתי.
"אתה ממש בטוח בעצמך, נכון?" שאל אדי ובקולו נשמעה טינה מסוימת.
"נכון."
"אז סיכמנו, אצל אדי ברבע לחצות מחר." אמר מיכאל בסמכותיות ומייד הוסיף "אבל..."
"אבל מה?"
"אם אני צודק והמוזיקה הזאת מסוגלת לשבש את המוח, צריך שמישהו יישאר מחוץ לתמונה ויוודא שהאחרים בסדר."
"נטיל מטבע?" הצעתי.

את מה שהתרחש אחרי זה כבר הזכרתי. השעה עכשיו חצות בדיוק. הגשם הפסיק, אני חושב, אך רוח נושבת עכשיו, מייללת בין הבתים ועמודי החשמל. הנורית האדומה דולקת, מסמנת לי שהטלפון תקין. אני מחכה.

משונה. חודשים שלמים מסתכמים בתמציתיות כזו. אני הייתי עסוק בלימודים, באגואיזם, בקטנוניות ובלעג, ואילו שני החברים הכי טובים שלי התעסקו בדברים גדולים באמת. רק עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני מבין עד כמה ההישגים שלהם היו מדהימים. אנחנו נוכל לייסד חברה ולחיות טוב מאד משלוש התוכנות האלה, אפילו בלי כל העניין של התודעה. זאת אומרת, אם הם יסכימו לשתף אותי בזה, אחרי כל מה שעשיתי להם.

חצות ושתי דקות.

לא, לא יכול להיות שהתודעה תשתנה. מוזיקה משפיעה על רגשות, אם בכלל, וגם זה רק לזמן קצר יחסית. אפילו המחקרים על "אפקט מוצרט" מפוקפקים לגמרי, כך אומרים. המוזיקה גם לא תשגע אף אחד. זה פשוט לא ייתכן. איך לעזאזל - -

חצות ושלוש דקות.

הבנתי מה הם עושים, המנוולים האלה. הם מותחים אותי. באיזשהו שלב הם הבינו שהם טועים, אבל החליטו להחזיר לי כגמולי וללכת עם זה עד הסוף. הם ישאירו את הטלפון מנותק ויכריחו אותי להגיע לשם. הם בטח יעשו לי הצגות כאילו הם משוגעים או משהו. אני כבר אמצא דרך לסדר אותם בחזרה. אני רק צריך לחשוב על משהו...

חצות וארבע דקות.

זה ממש לא בסדר. אלה לא אדי ומיכאל שאני מכיר. הם כבר היו צריכים להתקשר.
שיתקשרו כבר. מה שלא יגידו, אני לא אצחק עליהם.
בבקשה, שיתקשרו כבר.

חצות וחמש דקות.

-- תודה לכל מי שהגיע עד הלום, תגובות מכל הסוגים תתקבלנה בברכה --



נושא נכתב על ידי נשלח
  המוזה של אדי צמרון צף 14:17 18/01/2004
  רואים שהושקעה מחשבה בסיפור. NY 02:18 19/01/2004
  קודם כל - תודה צמרון צף 03:05 19/01/2004
  תשובות: NY 04:07 19/01/2004
  אוקיי צמרון צף 04:38 19/01/2004
  תראה, NY 05:10 19/01/2004
  סיפור מאוד מעניין ומותח, אבל... אבירם 08:33 19/01/2004
  אבירם, NY 08:43 19/01/2004
  תודה רבה צמרון צף 10:24 19/01/2004
  סוף סוף קראתי יעל 13:46 23/01/2004
  יופי של פידבק צמרון צף 14:35 23/01/2004
  RE: יופי של פידבק יעל 14:57 23/01/2004
  RE: המוזה של אדי אלינור 11:52 24/02/2004
  מצטער, זה לא התחום שלי צמרון צף 12:19 24/02/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.