בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
גרסה 2
נכתב ע''י: דאדא (IP Logged)
תאריך: 09:55 19/01/2004



קצת שינויים, תוספות והסברים...


ערב יום הדין

היא חשה כה חסרת מנוחה עד שלא ידעה מה לעשות עם עצמה. גופה התרוצץ ללא הפסקה, נשמתה משחרת לרגע של שלווה.
אך מוחה לא הניח לה לשכוח, לא נתן לה להתעלם מן הסובבים אותה. רועשים, צוחקים, מצביעים לכל עבר מלבד לעברה. רואה ובלתי נראית, סוקרת ומנתחת את האנשים סביבה. חשה את תחושותיהם. אך היא לא הייתה אלא צל חולף על הברק הצבעוני של חלונות הראווה. בבואתה השתקפה אליה חזרה, כלואה בחוסר אונים.
היא צעקה בכל כוחה עד שניחר גרונה וטיפת האוויר האחרונה נטשה את ריאותיה . הם המשיכו לנוע , לא מאזינים, לא שומעים, לא רואים. עוקפים אותה מקדים ומאחור בזרם בלתי פוסק, בעוד היא נותרה במקומה כמו נקודה ריקה בחלל.

היא ידעה שגם אותו הם לא רואים, גם בו אינם מבחינים. אך למרות זאת נחרט ה יישותו בליבם בכל עוצמתה.. הם תלו בו את המוות, ואת קריעת השמיים. את הזמן העומד מלכת ואת הכוכבים המנצנצים ברקיע. כוחו היה מוחלט בליבם , והערצתם אליו מילאה את נשמתם כמו מחלה מדבקת.
אך היא , היא שידעה את שמותיו הפרטיים והסודיים ביותר, היתה מפוכחת ונקייה מאותה אמונה חולנית. אפילו עתה , בחולשתה ובייאושה ידעה כי יש בה את הכח לברוא ולהחריב כמעט כמו יהוה עצמו. אך הם לא ידעו זאת. ערפל אביך כיסה את מה שנותר מהזמן הישן. אותות המלחמה העקובה מדם שהתרחשה בעידנים רחוקים מספור, ריחפו באוויר העולם כעלי שלכת, מתמזגים בנוף המוכר לבני האדם המהלכים על אדמותיו.
היא נלחמה בו, והובסה. הוא הכריע אותם ועל כן דרש שיכריזו עליו כאל האחד והיחיד או לפחות כחזק מכולם. היא נשבעה בכניעה , כדי להציל את המעט שנותר מחייה העלובים, אך כעת הצטערה על הבחירה שעשתה. במשך אין סוף שקיעות וזריחות כילתה את כוחותיה בזמן ובמרחב, מתרוקנת אט אט מכוחותיה שעשוה כה כבירה ומלאת הוד בעבר.
קיץ היה לסתיו וסתיו לאביב, ואותו אל שהיה לאדוניה, הציג את כל מעשיה כשלו וקיבל את ההכרה והכוחות שהיו שלה בזכות, מותירה חלולה וגוועת בעולם החדש.

אדם נוסף עבר וחלף דרכה. היא חשה את מעיה מתהפכים בקרבה לרגע, עד שיצא מתוכה והמשיך בדרכו. היא חשה מושפלת נבגדת. היא לא יכלה לסבול את זה יותר. שינאה שחורה מילאה אותה וזרמה בעורקיה , מזינה אותה כמו נוזל החיים. הפעם שאפה חזק יותר וחיכתה. כעסה ותסכולה בערו בתוכה ומשפתחה את פיה פרצו להבות ענק אל האוויר הפתוח. הלהבות בערו בפראות , צובעות את מרכז הקניות בצבעי השמש אדומות וזהובות, מתגרות באזעקות העשן שהיו הראשונות להכיר בקיומן. עגלי זעה בצבצו ממצחה וזלגו על פניה המתנשפות עד שיכלה לטעמם. חיוך רחב החל להתפרש על שפתיה הצרובות. היא הצליחה, היא עשתה זאת! ברקים ניצתו ממעל לראשה והציתו את מנורות הניאון שהתפוצצו כמו זיקוקי דינור ביום העצמאות, מפזרים ניצוצות לכל עבר.

מבטם של אלו הקרובים אליה הוסט לעברה באימה. צל הלך והתגבש לנגד עיניהם המסרבות להאמין. האחרים התרוצצו סביבה בחוסר אונים משווע. היא הושיטה את ידיה ומתחה בהנאה את גופה המושלם שקרם עור וגידים לנגד עיניה. היא צחקה בהנאה לנוכח מבטיהם המבועתים. כעת לא נותר בה צל של ספק. הם חזו בכוחה ומעתה לא יוכלו עוד שלא להכיר בגדולתה. ברגעים אלו הלך והתמוטט המעמד שבנה לו אדוניה בליבם במשך אלפי שנים. בקרוב תהיה חופשייה משבועתה. אך כמו בעבר , היו לגורל כוונות משלו לגביה.

השאון שעוררו מעשיה וצווחותיהם הנואשות של בני האדם הלך וגבר. צרחותיהם הכריזו על בואו של סוף העולם. בפעם הראשונה בחייהם האמינו באמת ובתמים במילות הנבואה הכתובות. ספרי הקדש קיבלו משמעות חדשה לגמרי. פחד מילא את נפשותיהם הכופרות והם נמלטו על נפשם מפני הגורל הבא לתבוע את שלו.
כעת לא טרחו אפילו לעוקפה. הם דחפו ורמסו ללא הכרה, מפלסים את דרכם כחיות טרף נרדפות בג'ונגל העויין. סחרחורת קלה אחזה בה. היא הייתה תשושה מהמאמץ שהשקיעה, ועדיין לא רגילה הייתה למוגבליות הנלוות של גופה האנושי.

קול תפילה רם עלה מתוך ההמולה. הוא היה קרוב אליה,לבוש שחורים , ושתי קצוות שיער מסולסלות גולשות על אזניו. היא יכלה לחוש את קולו המרטיט "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.."
בתוך כל השיגעון נראה מעשה זה כמעשה השפוי ביותר לעשותו. הוא חיכה לרגע זה כל חייו וכשהגיע ידע בדיוק מה עליו לעשות. מי שזכה להבחין בו, יכל לראות את פניו הנסוכות שלווה וביטחון, והם בטחו בו. אחרי כל השנים ששמו אותו ואת בני מינו ללעג, ידעו שבו טמונה תקוותם היחידה.

קול נוסף חבר לזמרתו המעונה, ועוד אחד. שירתם הדהדה בחלל מלווה את מקהלת הצרחות והנפץ סביבם. היא חשה את ביטחונם גובר על חשבון שפיותם. הם היו בטראנס. היא בזה להם. אלוהים לא יוכל להציל אתכם ממשהו שלא הוא יצר. אלו רק החלשים שבהם, הרגיעה את עצמה, אינני זקוקה להם.
"אלוהים אדירים , מה הולך פה!"
הוא פנה אליה! הוא האשים אותה! סוף סוף , היא הצליחה.
"אני.. אני…"
"המקום הזה נראה כמו יום הדין. אני לא מבין במה חטאתי שהאל חושב שזה מגיע לי . זו כבר הפעם השלישית השבוע." הוא העביר הודעה במכשיר הקשר לחבריו מצוות ההצלה, ופנה משם כשידה אחוזה בידו והוא גורר אותה חרף התנגדותה. רגש מוכר החל גואה בתוכה ומציף אותה. אותו חוסר שקט חזר למקומו הטבעי. היא רצתה נואשות לספר לו שזו היא. היא שגרמה לכל .היא שיצרה את התוהו. אך נשימתה כבדה עליה מן מהריצה ומהעשן שאיים לחנקה. כוחותיה הלכו ואזלו, נשאבים ממנה במערבולת של כאב. ומלבד זאת אל לה לספר על כך לאיש, שהרי הם ירצו לפגוע בה. חלקם במוות, חלקם בניסויים, חלקם בתהילה. הם יאשימו אותה בטירוף על שיחסה לעצמה את ברק השמיים. שהרי ידוע לכל כי בוראו הבלעדי של הברק הוא האלוהים. משום שהאלוהים הם אדירים, היא אינה אלא בת תמותה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ערב יום הדין דאדא 03:29 09/01/2004
  על מה בדיוק הסיפור? יולי 14:48 09/01/2004
  RE: על מה בדיוק הסיפור?[[ל''ת]] דאדא 08:37 11/01/2004
  ,תשובה (הפעם זה לא ריק...)[[ל''ת]] דאדא 08:38 11/01/2004
  RE: על מה בדיוק הסיפור? -ניסיון 3 דאדא 08:42 11/01/2004
  RE: ערב יום הדין טרי רוז 15:55 09/01/2004
  RE: ערב יום הדין דאדא 08:50 11/01/2004
  גרסה 2 דאדא 09:55 19/01/2004
  RE: גרסה 2 comet girl 03:32 21/01/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.