פורום הסיפורים :
מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar)
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו ל
רשימת הדיוור על-ידי משלוח
מייל ל
מזכירות האגודה.
ערב יום הדין
נכתב ע''י:
דאדא (IP Logged)
תאריך: 03:29 09/01/2004
היא חשה כה חסרת מנוחה עד שלא ידעה מה לעשות עם עצמה. גופה התרוצץ ללא הפסקה, נשמתה משחרת לרגע של שלווה.
אך מוחה לא הניח לה לשכוח, לא נתן לה להתעלם מן הסובבים אותה. רועשים, צוחקים, מצביעים לכל עבר מלבד לעברה. רואה ובלתי נראית, סוקרת ומנתחת את האנשים סביבה. חשה את תחושותיהם. אך היא לא הייתה אלא צל חולף על הברק הצבעוני של חלונות הראווה. בבואתה השתקפה אליה חזרה, כלואה בחוסר אונים.
היא צעקה בכל כוחה עד שניחר גרונה וטיפת האוויר האחרונה נטשה את ריאותיה . הם המשיכו לנוע , לא מאזינים, לא שומעים, לא רואים. עוקפים אותה מקדים ומאחור בזרם בלתי פוסק, בעוד היא נותרה במקומה כמו נקודה ריקה בחלל.
היא לא יכלה לסבול את זה יותר. הפעם שאפה חזק יותר וחיכתה. כעסה ותסכולה בערו בתוכה וכשפתחה את פיה פרצו להבות ענק אל האוויר הפתוח. הלהבות בערו בפראות , צובעות את מרכז הקניות בצבעי השמש אדומות וזהובות, מתגרות באזעקות העשן שהיו הראשונות להכיר בקיומן. עגלי זעה בצבצו ממצחה וזלגו על פניה המתנשפות עד שיכלה לטעמם. חיוך רחב החל להתפרש על שפתיה הצרובות. היא הצליחה, היא עשתה זאת! ברקים ניצתו ממעל לראשה והציתו את מנורות הניאון שהתפוצצו כמו זיקוקי דינור ביום העצמאות, מפזרים ניצוצות לכל עבר.
אך כעת לא טרחו אפילו לעוקפה. הם דחפו ורמסו ללא הכרה, מפלסים את דרכם כחיות טרף נרדפות בג'ונגל העויין.
קול תפילה רם עלה מתוך ההמולה. הוא היה קרוב אליה, היא יכלה לחוש את קולו המרטיט "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.."
ואז היה קול נוסף, ועוד אחד. שירתם הדהדה בחלל מלווה את מקהלת הצרחות והנפץ סביבם. היא חשה את ביטחונם גובר על חשבון שפיותם. הם היו בטראנס. היא בזה להם. אלוהים לא יוכל להציל אתכם ממשהו שלא הוא יצר. אלו רק החלשים שבהם, הרגיעה את עצמה, אינני זקוקה להם.
"אלוהים אדירים , מה הולך פה!"
הוא פנה אליה! הוא יכל לראות אותה! סוף סוף , היא הצליחה.
"אני.. אני…"
"המקום הזה נראה כמו יום הדין. אני לא מבין במה חטאתי שזה מגיע לי . זו כבר הפעם השלישית השבוע." הוא העביר הודעה במכשיר הקשר לחבריו מצוות ההצלה, ופנה משם כשידה אחוזה בידו והוא גורר אותה חרף התנגדותה. רגש מוכר החל גואה בתוכה ומציף אותה. אותו חוסר שקט חזר למקומו הטבעי. היא רצתה נואשות לספר לו שזו היא. היא שגרמה לכל .היא שיצרה את התוהו. אך נשימתה כבדה עליה מן מהריצה ומהעשן שאיים לחנקה. ומלבד זאת אל לה לספר על כך לאיש, שהרי הם ירצו לפגוע בה. חלקם במוות, חלקם בניסויים, חלקם בתהילה. הם יאשימו אותה בטירוף על שיחסה לעצמה את ברק השמיים. שהרי ידוע כי בוראו הבלעדי של הברק הוא האלוהים. משום שהאלוהים הם אדירים, היא אינה אלא בת תמותה.