הרצאות (של המחבר או של הדמויות) ופלשבקים הם שני דברים שאני לא אוהב, ובייחוד כשמדובר בסיפורים קצרים. הרצאה, לטעמי, היא מעין הודאה בכשלון: לא יכולתי לתאר את זה טוב מספיק, אז דחפתי הרצאה. פלשבק גרוע אפילו יותר: הוא מזכיר לי מישהו שמספר בדיחה על יהודי ופולני שנכנסו לרכבת, ואז, רגע לפני הפאנץ', אומר "אה, נזכרתי, היה שם גם גרוזיני אחד."
כמו כן, לטעמי, הסיפור ארוך מדי יחסית לתוכנו, והדבר ניכר בקלישאתיות של הדמויות. הוא היה יכול להיות חמוד מאד לו היה מקוצץ למחצית אורכו, או, לחלופין, מקבל הזרקת רעיונות וניפוח דמויות משמעותיים.