בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
2070. פריז.
נכתב ע''י: ח.א. (IP Logged)
תאריך: 19:00 19/10/2003



"אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?" אמרתי.
הוא הניח את ספל הקפה באיטיות, בזעף, וידעתי שעכשיו הצלחתי לדובב אותו. רוח קלה חלפה תחת שמשיית המסעדה ובידרה את השערות שעיטרו את זרועותיו הרזות.
"ומה אתה צריך בכדי שדבריי לא ייראו בעיניך מופרזים? לראות את כל הערים שרופות, שממה מן הדרום עד הצפון, צימרים ורבי-קומות ודקלים שרופים מול טיילת שוממה שעזים מטיילים על אבני הריצוף הבקועות שנותרו בה; שוב, מאות כפרים החוברים יחד למדינת עולם שלישי, ופלאחים הולכים ברגל על מה שנותר מן הדרכים הסלולות? האם אתה זקוק לכך שלא יהיה ולו יהודי חי אחד על האדמה ההיא, לסובב את הגלגל לגמרי לאחור, בכדי שתוכל לומר 'בשנה זו וזו בא הקץ למדינת ישראל'?"
הבטתי ברשמקול שעל השולחן בינינו, זר בין כלי הכסף העדינים. הגלגלים הוסיפו להחריק חרש בחובו. תזמורת כלי הנשיפה שוב החלה מנגנת, בפארק, לא הרחק מאיתנו.
"אתה בחרת לצאת לגלות," אמרתי לאט, "בטרם החורבן. המקום ממנו יצאת לגלות עודנו עומד על תילו."
עיניו היו גחלי אש. "אתה עיתונאי או פרובוקטור?" אמר, קולו העדין נסדק.
לא יכולתי להתאפק. "הבה נכנה אותי אינקויזיטור פסיבי. אתה שרוע על הגלגל, אך אתה גם מפעיל את הידית המותחת את גופך ומפוקקת את עצמותיך – אני רק מדגדג אותך בכדי שתתחיל לעשות זאת."
הוא קרא למלצר, מתעלם ממני. נבהלתי.
"אל תעשה זאת," אמרתי.
המלצר קרב אלינו מבין השולחנות.
"אל תשלם ותלך," אמרתי. "הקשב לי – "
ילדה חלפה בחופזה בין השולחנות, במסלול התנגשות שכמו יצא היישר מספרי הפיזיקה של התקופה; משב עז ופתאומי חבר אליה; המלצר מעד, המגש עף מידו; עצר להתנצל בפני הגברת שאת שמלתהּ טינף זה עתה בשלוש מנות של קרם ברולה.
סגרתי את הרשמקול, הפכתי אותו. הוא הבחין בלוח החלק; נשא עיניו אליי, לא מבין.
"אין סוללות," אמרתי. "תסתכל בעצמך."
הוא נטל את הרשמקול בידו. ידעתי שלמעשה די בכך. ריחמתי עליו מעט. לו אני במקומו, הייתי מאבד את עשתונותי למגע הרך, העורי, של חומר שלא דומה היה לשום דבר ממנו נוצר מכשיר חשמלי, או כל מכשיר-שהוא באותו הדור. המרקם, הניחוח, כמו הכריזו על עידן אחר. ראיתי שעודנו מהסס. הנחתי ידי בעדינות בסמוך לידו האוחזת בגוש הרשמקול, ולחצתי קלות על התפס החבוי. מעטפת המכשיר איבדה מעמימותה וכעת נתגלו עשרות אלפי הבריות הזעירות, דמויות התולעים שבקרבו, שהתעוותו והטיחו ראשיהן זו בזו, והבזיקו ברקי חשמל זעירים וירקרקים ביניהן.
"מסובך להסביר, אבל זה מקור החשמל," אמרתי, מסיר ידי. הרשמקול צנח מידו על השולחן בחבטה מצלצלת שגרמה לכמה סועדים להסב ראשיהם אלינו.
"מי... מי אתה?" הוא נראה אומלל מאוד לפתע. "מה המהתלה הזאת?..."
הוא כל כך רצה שהוידוי המריר שלו יהיה רלוונטי, מופיע בכותרות ענק בעיתוני הארץ שנטש. הסופר המהולל פוצה את פיו בגלות לאחר שתיקה של עשר שנים, בפני עיתונאי עלוב ומבוהל מישראל, בפניו יטיח את כל זעמו. כמה יעצבן את הפוליטיקאים. כמה נכזבה תקוותו כעת.
"אם זה עוזר," אמרתי חרש, "שמך זכור בעתיד הרחוק; כה זכור, שלראיון איתך נודעת חשיבות עצומה." עד כדי כך שבכדי לא לחדול ממנו, הייתי מוכן לחשוף בפניו את סודי. אם העורך הראשי שלי יידע על זה הוא יהרוג אותי. שלא לדבר על מפעילי מכונת הזמן של העיתון. אלא שהאיש שלמולי חדל מלדבר. הרגשתי נואש. אני מאבד אותו.
"אם יורשה לי לחשוף עוד קלף," הוספתי בחופזה, "השאלה שנותרה פתוחה, שלא פוענחה עד ימיי, היא מדוע יצאת בכלל לגלות? כלומר, מדוע יצאת לגלות עוד לפני ש – " עצרתי את עצמי. טיפש, קיללתי בליבי.
עיניו, חדות, נבונות, מקבלות אותי ואת הצהרותיי עובדתית במהירות של איש בעל דמיון חריף, קלטו גם את שעמדתי לומר.
"אז החורבן באמת עתיד להתרחש. חורבן של ממש? דם ואש?" הוא נשמע כמעט נסער לרגע.
שתקתי.
"כמה שנים מעכשיו?"
הוספתי לשתוק. הוא שב ולגם מספל הקפה, שוקע ביגון, מביט בנשות הקיץ שדמותן ושפתן עוד הייתה כה זרה לו, ותמיד תהיה. הוא מת בטרם הספיק ללמוד את השפה, נזכרתי.
"האם יקרה הדבר בימי חיי?" שאל.
"לא," השבתי. גרמתי די נזק עד עתה.
אך לא באתי הנה כדי לשתוק. אחרי שלא הוסיף לדבר עוד דקה ארוכה אמרתי, "איזו מדינת ישראל עזבת?"
"אם יש לכם ארכיונים ראויים לשמם, אתם ודאי יודעים," אמר, "אם כי אתם העיתונאים, מעולם לא הייתה תחקירנות הצד החזק שלכם."
"הכל ידוע," אמרתי. "מה שחשוב לנו היא העדות שלך. דווקא שלך."
"ומה כה חשוב בה?" אמר. "אל תנסה להחמיא לי עד כדי כך ש – "
"אם אספר לך מה עתיד להיות מעמדך הספרותי בעתיד, הגאווה תגרום לך לשבץ מיידי." רכנתי נכחי. "אנא, אסור לי להיכנס לפרטים. שכח מה שאמרתי. אני רוח. אני אוויר. רק *דבר* אליי."
כשראיתי את כתפיו נשמטות לחצתי על כפתור הרשמקול.
הוא החל פולט דבריו מוכנית, לאט, כאדם המכתיב עצמו למוות.
"זה לא ברור? איש אינו מדבר עוד בשפתי," אמר. "הדברים קורים כל כך לאט.. כל כך בעדינות.. במדינה שנטשתי חי כעת מיעוט יהודי, כחלק ממדינה דו-לאומית שכבר מזמן איננה שלו. שגרת האימה והמוות שידעתי כשהייתי ילד אינה מובנת לילדיי. הם הרוויחו חיים נורמליים, נהדרים, בתמורה לזהות שמכרו הוריהם. גרושתי מגדלת אותם בתל אביב, שם הם חיים על ג'אנק פוד, טלנובלות, ואולי תחושה קלה ומאיימת שאל להם להכעיס את שכניהם הערביים, אחרת יביטו בהם בעין עקומה, ועדיף לעתים לבלוע עלבונות מלהגיב; שמשעות מסוימות עדיף להם, כיהודים, לא להסתובב בחוץ אלא לנעול את הדלתות. לא כדאי להסתבך, ופקחי האו"ם בכל מקרה לא מתערבים בנעשה. משיחות טלפון ידוע לי שילדיי עוד זוכרים את העברית שלימדתי אותם, ומדברים אותה ביניהם בבית. בחוץ.. העברית הקלוקלת שבה דיברו הבריות עוד כשהייתי ילד פינתה את מקומה לסוג של ערבית מעורבת באנגלית מעורבת בשברי עברית רצוצה. אתה – העברית שלך מצויינת. היה עליי לחשוד בך מההתחלה." הוא הביט בי ועיניו כבו שוב באנחה. "מדוע עזבתי.."
הוא הלחית שפתיו, מהסס. "כמה ערים בודדות נותרו מיושבות. האם די בכך ליצור תרבות? הערים שהיו אמורות להיות מלכתחילה דו-לאומיות... יהודים אינם באים בהן. אני עוד זוכר את פסטיבל עכו האחרון, כמו שלהבת נר שמבליחה עוד רגע נהדר אחרון, הפקות מופלאות, מיואשות, על דו-קיום.. ואז התהליך הארוך, הכואב מכדי שיהיה ניתן ליצור בו משהו קוהרנטי... ולאחר מכן, יצירה ערבית, בוטחת, באמת נהדרת, אבל לנו כבר לא היה מקום בה, ופתאום היה מובן שעלינו להגדיר עצמנו שוב בפני עצמנו, לעמוד על הרגליים. שוב איש לא רצה בנו. שוב היינו תיאטרון, סופרים, מלחינים, בשביל עצמנו, למען עצמנו, בשטח המועט שעוד נותר לנו מבלי שיהיה אפור... ולא היה לנו די אמון בנו כדי ליצור משהו יהודי. כתיבה יהודית... עצם הרעיון היה מרתיע, נודף סרחון של משהו מיושן, מתבדל, מגעיל. אבל פתאום לא הייתה לנו ברירה. הבינלאומיות איבדה מטעמה המתוק. אבל לאחור אי אפשר להביט.. וכמה כבר ניתן לחפש אחר הגדרת זהות, כשההגדרה הראשונית היא משהו שקשה, שאי אפשר לקבל אותו, מוקצה מחמת מיאוס?"
הוא הביט בי, חיוך קל החל נמתח על שפתיו. "אני מאכזב אותך, אני רואה." לא ההנתי להניד בראשי ללאו. "אתה מצפה לדברים נוקבים, חדשים, אור ייחודי על נקודה היסטורית מן ההווה שלי... מן *העבר* שלך." הוא נרכן לעברי לפתע בדחיפות. "אבל זה כל העניין, אתה מבין. אני חי כבר עשר שנים בשום מקום, לא קשור לשום דבר, אבל עדיין אני מחובר בחבל הטבור למקום ממנו באתי, ולכן אני קשור להוויה התרבותית של מה שקיים שם כרגע, הוויה תרבותית של מקום נטול כוח פוליטי, כלכלי, חברתי עצמאי, מקום נידף ברוח. האם באמת מפתיע אותך שאין לי מה לומר? אני בא ממדינה שאיבדה את ההימנון שלה לטובת איזו מלודיה בינלאומית בשלוש שפות. אני בא ממקום שאין לו מה לומר – " הוא הסיט ידו הצידה בתנועה עצבנית, וכוס הקפה צנחה ארצה והתנפצה.
המלצר מיהר לעברנו.
הבהרתי לו שזה בסדר.
שילמתי עבור שנינו.
סגרתי את הרשמקול.
"מניין באמת העברית שלך?" שאל לאחר רגע ארוך של מבוכה.
"אני מומחה לשפות עתיקות," השבתי.
"יש בה משהו סטרילי," אמר. הוא סקר את אצבעותיו. "מתי אמות?" שאל.
נדתי בראשי. אסור.
בעוד רגעים ספורים איעלם מן המקום הזה, איחטף חזרה לתקופתי בלימוזינה מהודרת שתיכנס לסמטא ותתפוגג בחלל האוויר. ואין לי סקופ. הרגשתי מדוכדך.
"פתאום הייתה לי פנטזיה," אמר, "שאתה מין נין של נין של נין שלי, שמגלה בי עניין אישי.."
"אין בינינו קשר משפחתי," אמרתי בעדינות. "בכל אופן, אני לא יהודי."
"אה," הוא הנהן. היסס. "ידוע לך.. אולי תוכל להגיד לי.. מישהו מהמשפחה שלי... ממני.. חי במקום שממנו אתה בא?"
משהו בתוכי דגדג. היה לי עניין אישי בו, בגלל מה שכתב, בגלל מה שהיה. משהו בו הרגיז אותי עכשיו, אולי האכזבה. קמתי על רגליי. "אין סיכוי."
הוא בהה בי.
"אין יהודים בעתיד," אמרתי.
הלכתי משם. באו לאסוף אותי. בעד חלון הלימוזינה ראיתי אותו נעמד, שפוף. נזכרתי איך קם כשנכנסתי למסעדה לפני חצי שעה, נעמד בדיוק כך, ואמר "לא לכבודך אני קם," והורה על התזמורת הצבאית שפצחה אז ב"מולדבה" של סמטנה. "הם מנגנים את מה שנשאר מההמנון שלי."



נושא נכתב על ידי נשלח
  2070. פריז. ח.א. 19:00 19/10/2003
  לא מספיק אמין ולא מספיק סיפור יעל 09:35 20/10/2003
  קיבלתי.. אם כי עוד צריך לחשוב על זה. ח.א. 14:45 20/10/2003
  מהי ה''מולדבה'' של סמטנה?[[ל''ת]] בייזל 14:09 20/10/2003
  המולדבה ח.א. 14:38 20/10/2003
  RE: המולדבה Preacher 03:35 02/11/2003
  RE: המולדבה הממ... לא 06:02 02/11/2003
  מהפראזה הראשונה. המקצב שונה.[[ל''ת]] יעל 07:58 02/11/2003
  Re: המולדבה :) 09:20 29/11/2008
  בנוסף לדבריה של יעל: NY 15:53 20/10/2003
  מדע בדיוני או פוליטיקה? וינסנט 17:25 23/10/2003
  מדע בדיוני פוליטי. כן. ח.א. 00:04 24/10/2003
  ''מד''ב פוליטי'' משמעו NY 02:59 24/10/2003
  בעייה עם נאומים, חוסר עלילה - קיבלתי,אבל ח.א. 04:43 24/10/2003
  אכן לא דה-לגיטימציה וינסנט 03:40 25/10/2003
  הבעייה היא מינקפופ 04:50 25/10/2003
  אוקיי... ושאלה כללית על אס''ק ח.א. 09:30 25/10/2003
  זה *לא* הפורום לכך. תודה.[[ל''ת]] NY 09:43 25/10/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.