בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
לשיפוטכם:
נכתב ע''י: רותה (IP Logged)
תאריך: 04:21 11/10/2003

"מה שאי אפשר לדבר עליו, עליו יש לשתוק" (ויטגנשטיין)

התבוננתי בגיליון הנייר האחוז בידי וחייכתי, הרמתי את מבטי וסקרתי את הדלת שמולי. חשתי שזו הפעם הראשונה שאני מבחינה בה באמת. נעמדתי דוממת מולה, מאמצת את אוזניי. כל בדל- שיחה משיחתם שמעבר לדלת שמצא את דרכו לאוזניי מלא אותי בתחושה מתוקה.
במוחי התרוצצה המילה האחת, המומצאת. המילה שמצאתי לתיאור רגשות התודה שלי, הנכונות שלי להקריב רבות למענם, הצורך שלי בקרבתם.
אבל הם לא יידעו על כך דבר. המילה חסרת משמעות לגביהם.
נרעדתי.
המשמעות היחידה של המילים נובעת מהעובדות, הזכרתי לעצמי. באם נרחיב את גבולות השפה נעוות את העובדות, את המציאות - המושגים יפכו לריקים מתוכן...
ההקלה שחשתי בעודי משננת את המשפטים המוכרים מביה"ס המעורב התחלפה באימה כשנוכחתי להבין שהמצאת המילה ההיא השקיטה את הסערה שהתחוללה בתוכי. הצלחתי לתת שם לחלק בי, שם למה שאני חשה מאז שאומצתי. שם לדבר חסר שם.
...השפה היא הגשר המקשר בין תודעה לתודעה ולכן אסור לנו לזהם אותה עם מילים סובייקטיביות, כאלו שמבטאות תחושות פרטיות של אדם כלשהו. לא רק שמילים כאלו ימוטטו את היחסים הבין - אישיים התקינים בינינו לבינם, הן גם מהוות איום על כל מחשבה טהורה, לוגית שתעלה. הרי המחשבות מנוסחות במילים. ידעתי שללא החוקים הדקדוקיים הללו לא היינו מסוגלים לקיים חברה מעורבת ומתקדמת כל כך.
חשבתי על אלו שיושבים בפנים, שיכולים לשבת שם ולתקשר איתי בשל הצלחתה של השפה הנקייה.אני, שאלמלא אימצו אותי לבת, לא הייתי מרגישה את מה שאני באמת- אנושית.
הם רצו שאהיה הבת שלעולם לא תהיה להם, ולכן הופכים אותי למכונה, כמוהם. משכיחים את האנושיות שבי. זו כל התמורה שהם רצו. הם לא בקשו שאמציא מילה, הם רק רצו שאלך לבי"ס שיכשיר אותי לעליונות, למחשבה נעלה, זכה. רק רצו שאחזור עם תעודה המוכיחה שהפנמתי את עקרונות המושבה והשפה ואשתקע בקהילה המעורבת. הם רוצים שאקדם את הקהילה, ידעתי, שאגרום להם גאווה: בת האנוש הראשונה שאומצה בידי רובוטים.

בחנתי את הדף שוב.
גם אם הייתי צועקת את המילה, צורחת אותה ממעמקי נפשי ונותנת לה להדהד באוזניהם הם לא היו מבינים. הדבר היחיד שיבינו מצוי בדף זה.
ההחלטה נפלה. לא היו לי ספקות יותר.
פתחתי את הדלת ופניתי לסלון. שם, עמדתי מחוייכת מול הוריי בעלי המבט הכבוי, הנוקשה. הגשתי להם את התעודה ואמרתי : "זהו, אתם יכולים להיות גאים בי. עכשיו אני כמוכם."



נושא נכתב על ידי נשלח
  לשיפוטכם: רותה 04:21 11/10/2003
  הסיפור נפסק בדיוק NY 04:46 11/10/2003
  RE: הסיפור נפסק בדיוק רותה 05:10 11/10/2003
  לרעיון שלך מגיע סיפור ארוך יעל 01:43 12/10/2003
  הרי לך: NY 14:20 13/10/2003
  אתה צודק, כמובן. רותה 12:50 14/10/2003
  לא הבנתי משהו RiverLight 07:44 26/10/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.