בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שבר אהבה בחזקת מינוס אחד
נכתב ע''י: רקדנית אקזוטית (IP Logged)
תאריך: 15:55 02/10/2003



1-
( ___1___ )
אהבה


סיוטיו עלו על שרטון, דוקטור בולדוג שינה תנוחה על המיטה ספוגת הזיעה. כל חרדה קיומית הציגה את עצמה לפניו, פרסה את נוצותיה המבחילות והתכופפה לקידה סמוראית. באותו לילה הוא נפל ממגדל בוער, רגליו נשרפות ורוח אבק חוררה את עיניו. באותו לילה עורבים ניקרו את בשרו והקימו קן קש, זרדים וורידים על לשונו. התולעים שנמלטו מנגיסות הגוזלים התפתלו לתוך גרונו. באותו לילה הוא התרומם ממרבצו, ראשו סחרחר ומצפצף תחת מיגרנה מחוץ לחישוב סולם ריכטר וכאשר הפשיל את מכנסיו מול האסלה הנוצצת, מקק דו ראשי הביט בו חזרה מהמקום בו אמור היה להיות מוברג האיבר הגברי.
"חלום רע?" שאל המקק. "לפחות לא ריססו אותך."
הוא מצא את עצמו נמלט מתרסיס חונק חרקים בגודל של רב קומות ניו יורקי, שוקע תחת שלג של רעל בתנועה. נקבר, עורו נצרב ומתכלה.

דוקטור בולדוג התעורר, עיניו מתרוצצות, קלסטרופובי ופגיע. מעולם לא היה לו חלום שכזה. מעולם לא היו לו חלומות בכלל. אולי הסיוטים מבצעים בו השלמת חסרים. מחסנאי שטני מוודא איזוני ביעותים על תאי התת מודע.
הוא בדק את מכנסיו ולא איתר שם מקק. דו ראשי או מכל סוג אחר.
הוא הרשה לעצמו לנשום לרווחה.
אותיות חדשות התגבשו במוחו, מתוך ערפל מחשבות לענפי אלף בית מתקרשים. דוקטור בולדוג ניסה לסלק את הרעיון אך צלצולי ההארה איימו לקרוע את ראשו ממקומו. הוא פתח את המגירה, בה שמר שפרפרת וזלין, כדורי שינה וכדורי אקדח. הוציא משם עט ופנקס ובזריזות רשם את המסר המתנדף. אות אחרי אות, מילה אחרי מילה עד הנקודה שבסוף המשפט.
רק אז ניקה את נוכחותו ובערנות צלולה ופתאומית הוא קרא את המסר שכתב.
הוא קרא שוב ושוב. החרדה שעזבה אותו טיפסה עליו בשנית. כנחש על עמוד השדרה.
לאף אחד אסור לקרוא את המשפט הזה, הוא חשב, אף פעם, אף אחד.
דוקטור בולדוג תלש את הפתק ובלע אותו, לעס במהירות לוע בלתי בריאה וניסה לשוב לשלווה.
שש שעות לאחר מכן הוא התאמץ מעל לאסלה, צרח את נשמתו בעוד גוש שואף להיוולד באחוריו. הוא חש בקשיחות ונפח שהרחיבו את פי הטבעות הצנום שלו ולאחר תזמורת רעשי פליטה והתנפחות נימי דם תקפה אותו ההקלה. הוא חש כמרחף בחלל. הוא הביט פנימה לשלולית העכורה וגילה את הפתק התלוש צף ושלם. המשפט מביט בו חזרה.
"לא תיפטר ממני." אמר הפתק.
דוקטור בולדוג התעלף.

([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

"הוגינה שלי מתה. כולה יבשה וסדוקה, מבפנים ומבחוץ. כמו פרי רקוב בתנור. אני שוקלת לפרסם הודעת אבלות בכל העיתונים היומיים. 'הוגינה של גברת טרוצקי נפטרה לאחר ייסורי גסיסה ומצור התנזרות כפוי. המעונינים להביע תנחומים ולבקר את מקום מנוחתה מתבקשים לא להביא מצלמות. תודה.' אתה יודע כמה זמן לא קיימתי יחסי מין? אתה זוכר מתי נכחדו הדינוזאורים? בעלי, שיחיה, הוא אהבתי הגדולה והיחידה אבל יש לו מנוע סקסואלי של דוב פנדה מסורס. אתה שמעת שדובי פנדה מכחידים את עצמם עקב חוסר חשק מיני?
מילא אם לא היו לו אשכים, הייתי מקבלת את המצב בשמחה. אבל הוא פשוט לא נוגע בי. איך אני אמורה להרגיש אהובה במערכת היחסים הזו? אני לא. אני חושבת שעשיתי טעות כשהתחתנתי אתו ולהזכירך אנחנו נשואים עוד לפני שנולדת."

"את לא יודעת בן כמה אני, גברת טרוצקי." אמר דוקטור בולדוג.
"בן 44, חיטטתי בתיק שלך כשיצאת לענות לטלפון." אמרה גברת טרוצקי.

דוקטור בולדוג, גניקולג. ביצע בדיקת צנרת נשית שגרתית לגברת טרוצקי, פנסיונרית מתלוננת וחטטנית.
היא שכבה על כיסא העינויים, פסוקת רגליים ועירומה חלקית. גופה חרוש קמטים, צלקות שמש וכל זן אבולוציוני של צלוליטיס רופס. דוקטור בולדוג למד שלא לחוש דחייה מהגוף הנשי המרקיב. לצערו הוא למד גם שלא לחוש משיכה לגרסאות המרעננות יותר של מודל הנקבה. הוא חקר את קירות מערות המין הלחה של גברת טרוצקי, מחטט בעזרתם של עפרונות פלדה קרים ופינצטות מעוקלות. במצוד אחר גידולי פטרת או הפרשות שהותיר בלאי הגוף.
"גברת טרוצקי, " הוא אמר ומשך מכפות ידיו את כפפות הגומי הלבנות. "הכל תקין אצלך. אני מצטער על השממה שבחיי המין שלך אבל אני גניקולוג, לא סקסולוג. בנוגע לחוסר התחושות שלך באזור הוגינה, אני לא מוצא סיבה רפואית פרט לזקנה. את פשוט תאלצי להבין שעם הזמן אבדן הערך המיני שלך מוביל לתופעות לוואי, את כבר פחות אישה ויותר זקנה. חלק מזה משתקף בקיפאון של כל ריגוש מיני או פיזי דגדגני. את לעולם לא תחזרי להיות רטובה. את משותקת מבחינה חושנית ואין לי שום השפעה בנושא. אני ארשום לך תרסיס לחות, נא לרסס פעמיים ביום, רצוי לאחר הביקור בחדר השירותים."
גברת טרוצקי התלבשה ואספה את חפציה. הנושא חדל מלעורר בושה, היא קיבלה ביאוש את גורלה המריר. הביקורים במעבדת העינויים של הגניקולוג שרתו מטרה חברתית ולא רפואית. כל חברותיה נהגו להתרועע במחוזות ההיפוכונדרייה. הדבר עדיף על סריגת סוודרים או התנדבות לטובת הקהילה.
"תודה על הבדיקה דוקטור," הוא הודתה לו. "ניפגש בשבוע הבא?"
"לא גברת טרוצקי," ענה בולדוג. "אני נוסע לחופשה."
"קצרה?"
"ארוכה."
"לאן אתה נוסע, אם אפשר לשאול?"
"רחוק."
"מתי תשוב?"
"עוד אלף שנה, גברת טרוצקי."
"אני אחכה לך, דוקטור."

גברת טרוצקי הייתה האישה האחרונה להיום ועל פי התכנון השאיפתי של דוקטור בולדוג היא תהיה האחרונה אי פעם עד לקץ קודקוד חייו. הוא לא יכל להמשיך ולמשש נשים לאחר מה שלמד. הוא חייב לברוח, למקום שבו מדברים שפה חייזרית זרה שהוא לא מבין ולעולם לא ילמד. אולי אי טרופי נטוש באוקיינוס השקט שנראה כגרגר אבק על המפה.
את הפקידה הוא שחרר מוקדם, נשק לה בלחי והתאפק שלא לחשוף את סודותיו האיומים. היא תגיע מחר ליום עבודה נוסף ותגלה קליניקה סגורה, קופת כספים מרוקנת ושום פתק נימוסי להסביר את פשר המנוסה.
עדיף שלא להשאיר הסברים מאחור, אף אחד לא יאמין לו ממילא.

([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

"במהלך השנים לא תיפקדי כגבר. הייתי רוצה להאמין שלא היה חסר לך כלום, אוכל על השולחן, בגדים יפים ויקרים, נסיעה לחו"ל פעמיים בשנה. כשהיו בינינו מחלוקות תמיד ידעתי להתפשר, להעניק לך את מה שאת רוצה ולתת מעצמי. אני מאמין שהיו החמצות, כמה, אין לנו ילדים, אף אחד לא נישאר לטפל בנו בשעת זקנה אבל ביחד אנחנו חזקים מספיק להתמודד עם הגיל. הכסף יטפל בנו יפה עם כל התאילנדים שרק נצטרך. ולמרות הכל, דבר אחד תמיד החסרתי ממך ועל כך אני מלא אכזבה כלפי עצמי והערצה כלפייך. תסלחי לי על המילה אבל אף פעם לא קיבלת איבר מין קשה וישר עמוק בתוכך, לפחות לא את שלי, אני יודע שרצית, הסתובבת כמו חיה מיוחמת, מגרדת את הכלוב, מיללת לירח מלא וחופנת את ידייך בין הרגליים, מתחננת לתשומת לב מינית מכל סוג כלשהו. אלימה, סוטה, רעה, אכזרית או רכה, לא משנה מה. רצית לדבר אבל אני התחמקתי, יום, יומיים, חשבתי שהנושא יחלוף, שתפתחי תחביבים אחרים, תפירת וילונות או אולי רכילות מסחרית בבתי קפה. חמישים שנה אני מתחמק ואנחנו נרדמים גב אל גב. נכשלתי כגבר ואני מבקש את התנצלותך."

גברת טרוצקי בהתה בבעלה. מר טרוצקי. לרגע חשבה שעברה ליקום מקביל ומרוחק בו גברים מודים בטעויות. מין היה בגדר טאבו סגור בשלשלאות שתיקה. חסרנו היה כשואה גמדית אישית במערכת היחסים אך גם על שואה (גמדית, יש להזכיר) מתגברים, היא הסתגלה. סתמה את הוגינה בדבק הכחשה דו צדדי אבל עכשיו הוא פתח את הפצע מחדש, דווקא עכשיו כשנשארה רק החרטה. למה?

כשהנושא עוד היה חשוב, לפני ארבעים ותשע שנים בדיוק, היא החליטה לעזוב, פתחה את החלונות ופרצה את הכספות, המזוודה נתמלאה תכשיטים ובגדים, כל הפיצויים החומריים שהרעיף עליה בנדיבות אשמה, כל החצאיות שקנה לה בפאריז, סט הצלחות וסכו"ם הכסף. היא התכוונה להתחיל חיים חדשים, עם איש מערות אמיתי, מתפקע מטסטוסטרון. אחד שיתייחס אליה כמו לשפחת אשפתות זולה ומוכה אבל לפחות ידע לגרום לה לחלל את שמו של אלוהים בהתנשפות שיא של שרשרת אורגזמות מרטיטה. אבל היא לא עזבה, היא החליטה להישאר. המזוודה הייתה כבדה מדי.

מה קרה? למה הוא מזמן שדים מהעבר, צללים כבדים קורעים את הקרום שטוו סביב הנושא. מה הוא רוצה? שאלה גברת טרוצקי.

אני רוצה לברוח. חשב מר טרוצקי.
זו הרכבת שחלפה בראשו כשהוזמן לבמה באותו ערב בידור זול שארגן ועד העובדים מכספי הקופה. הקוסם המזויף ביקש ממנו לבחור מספר, עד מאה, שיתאר את חיי המין שלו.
מר טרוצקי בחר.
"69?" ניסה הקוסם. איש שפעם שלף שפן מת מהכובע לאחר ששכח לנקב חורי נשימה.
"לא." אמר מר טרוצקי, מזיע מול קהל חבריו. שוכח לשקר.
"10?" ניסה הקוסם שוב וקימט את מצחו. איש שפעם החדיר חרב חדה לקופסה ענקית שבתוכה שהתה מתנדבת מצחקקת ועד היום משלם את הפיצויים הכספיים לילדיה היתומים.
"לא, אני מצטער." מלמל מר טרוצקי מול חבריו והתפלל לסופו המהיר של היקום.
"אני נכנע," התייאש הקוסם. "שאני אשלוף שפן?"
"אפס," אמר מר טרוצקי בעצב והקהל נדם. "חיי המין שלי הם אפס."
תושבי המושבים קפאו, הקוסם ניסה לשבור את המבוכה ושלף שפן מכובע אברהם לינקולן שחור.
"אה," אמר בהתלבטות, מביט בחיה הדוממת שהתנדנדה בידו מאוזניה. "יש כאן מישהו עם פה קטן שיודע לעשות הנשמה מפה לפה?"

חודש חלף מאז ועד כרגע. התלבטויות נסוגו וחששות כבו. מר טרוצקי מצא את האומץ ואיבד את הבושה.

עכשיו זה הזמן, חשב מר טרוצקי, כל עוד גופו עומד לו. זמן לפתוח כפתורים ולסגור עניין. הטכנולוגיה שהזניקה את האדם לחלל, שאפשרה לו להביס שמונים סוגים של סרטן קטלני סופני ולהשתיל לב מפלסטיק בגוף של חזיר, זו הטכנולוגיה שחשבה והגתה כדור כחול קטן. כדור שניתן במרשם רופא ועולה עשרה דולר ל 0.2 גרם.

הוא הראה את החפיסה לאשתו.

"איך זה עובד?" היא שאלה בסקרנות. תהליכים כימיים המריצו תאווה טרייה לאיבריה המתים, תחושות נשכחות הזכירו לה את משמעות החיים והנעורים.
"לוקחים אחד, עם כוס מים." הוא הסביר. "ומחכים חצי שעה. העסק אמור להזדקף בגבורה אחרי שלושים דקות בדיוק."
"אולי," היא רמזה בעיניה. "תיקח אחד עכשיו?"
"אני לא יכול," ענה מר טרוצקי. "בלעתי אחד לפני 32 דקות."


([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

המזוודה לא הייתה כבדה לדוקטור בולדוג. גם כרטיס הטיסה שבכיסו היה בדיוק במשקל הנכון.
בדרך האחרונה לדירת הרווקים שלו הוא עצר מול רמזור אדום וחישב את השניות האוזלות על היבשה המקוללת. הוא הביט לצד, דשא צהוב וגבוה השתרע לצד הדרך, להקת עורבים שחורי כנף התקבצו יחדיו, הם הביטו בו חזרה, עין לתוך עין. עופות אפלים קוראים בשמו. מתחננים בפניו שיתנגש במשאית או בקיר או בגן ילדים. הוא פרץ לצומת בדהרת גלגלים עוד בטרם הבהב הצהוב ברמזור.

לא עורבים, לא מזוודות, לא האנשים שאהב ולא הבחורה שבאה פעם בשבוע. אף אחד לא ישכנע אותו להישאר. הוא הקצה מבט אחרון לקירות המאוסים ופנה לצאת לנצח. מסיים את מערכת היחסים עם המציאות המודרנית המקומית. אלה הם הגירושין.
מישהו דפק בדלת. דוקטור בולדוג נעצר במקומו, המזוודה נשמטה מידיו. הוא נפל לחרדה.
"מי זה?" שאל בצעקה. "אני לא בבית.".

דפיקה נוספת ואחריה עוד אחת. יד נקשה ואז יד אחרת הצטרפה ועוד יד ועוד. כפות ידיים תופפו על עץ הדלת, מכות זורמות ובליטות אצבעות הופיעו על ציפוי העץ, דוקטור בולדוג הסתבך בשטיח ומעד לאחור. הדלת התפוצצה ממקומה, הצירים התעופפו וננעצו בתקרה, רסיסי דלת ריחפו באוויר כאבק פעיל, דוקטור בולדוג כיסה את פניו ועצם את עיניו. גם כאשר סגר את חושיו הוא חש בנוכחות בחדר. זרה, פולשנית, עצומה. מוזיקה צחה נשמעה בראשו ומתחת ללשונו נוצר ממרח מתוק. הוא חש את ליטוף גן עדן התיאורטי ואז רגל קוצנית בעטה בפרצופו. אפו נשבר בשמונה חלקים שונים. יד שורפת אחזה במצחו, העין השלישית התעוורה. מחטים מכסף ננעצו בעפעפיו, עיניו נפקחו בכפייה בלתי רצונית ושטף של דם ועור קרוע טשטש את המראה. הכאב הבלתי נסבל היה ההנאה שבחוויה.

הם היו חמישה, רק לאחד מהם היו פנים ברורות, ליתר היה רטש גושי נטול צורה. נוצות מרופטות הרכיבו את כנפיהם הענקיות וקעקועים כתומים ומנומרים עיטרו את עורם. חמצן האוויר נתמלא בשירת נערי מקהלה ותזמורת סימפונית שנגניה כלואים בקופסא מוזיקלית שבתוכה נעצר הזמן והאומנות היא עונש סיזיפי. הם היו מלאכים. ללא ספק. הוא ידע במישור אינסטינקטיבי ראשוני, לצערו. והם הגיעו בגללו. סוכני סיוטים, מלאכי חיטוי. באו להחזיר את הרעיון המרעיל שלהם חזרה למחלקה הסגורה לאלים מטורפים.

"שלום," אמר אחד מהם, ההוא עם הפנים. "איפה אתה שומר את הקפה?"

([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

אנשים בני שבעים מקיימים יחסי מין.
האהבה הפיזית אינה שמורה למושלמים בלבד.
אנשים מכוערים מקיימים יחסי מין.
ליקוקי הפטמות מתקיימות בקרב קהילת הדחויים מדי יום. זה חוקי.
אנשים יפים מקיימים יחסי מין.
הם לא זקוקים לתירוץ. הם פשוט עושים את זה.

אנשים וכלבים הם חיה זהה בשוויון מולקולארי.
דוגי סטייל = אנושות סטייל.
הם לומדים להיות בני אדם ואנחנו לומדים לכשכש בזנב. עונת הייחום החלה, נא להיכנס למקלטים ולמלונות. אף אחד אינו בטוח. הלילה נובחים כולם.

([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

ארבעה מלאכים מתחו את גפיו של הדוקטור, כל אחד מהם אחז ברגל או יד וזרועותיהם הלבנות התמזגו בתוך גופו, עצמותיהם הקדושות התחככו ושברו את מקלות הסידן תחת עורו, הם גיששו באצבעות חדות, קרות וארוכות ובבטנו גיבשו אגרוף מרובע. גרעין האטום התבקע בצווארו ונשמתו התחננה לצאת, המלאכים לכדו אותה בזנבה המתרוצץ והבל חיים נותר בדוקטור בולדוג האומלל.

המלאך החמישי התיישב על כורסת הטלוויזיה וזיפזפ. אנימציה, פורנוגרפיה, פוליטיקה, אנרכיה ביקרו וגורשו מן המסך השטוח. התנגשות תרבויות ודורות בהרף שניות בלתי נקלטות. זבל זמין ומהפנט.
"מאה ערוצים של חרא, אין במה לצפות." הוא התלונן והטלוויזיה התלקחה באש.
הוא קם ועמד מול דוקטור בולדוג, כנפיו הזדקרו לרוחב הסלון, ממלאים את המרחב במוטות נוצות. מחזה מרשים לכל מי שלא פגש מלאך מקרוב.
"אני מבטיח לך גן עדן טהור," אמר. "שבעים ושתיים בתולות מדי יום על פס ייצור ישיר לחדר המיטות הפרטי שלך בקומפלקס עץ החיים פלוס בריכת שחייה."
הכאב התעמעם, הרוק התייבש, דוקטור בולדוג גנח. המלאכים דגדגו אותו.
"למה?" הוא שאל בקול יבש.

המלאך נאנח. " אני אדבר לעניין. אנחנו מצטערים באופן רשמי. 18,000,000,000,000 חלומות עוברים במסחר האשליות המותרות מדי לילה כפול. טעויות מתרחשות, אף אחד לא מושלם. מישהו חולם חלום של מישהו אחר, עותק של סך הניסיון של זר מוחלט מצד אחד של הפלנטה עובר לזר אקראי מהצד השני של הפלנטה. מסרים מתבלבלים, חלומות שכנים עולים על תדרים לא צפויים. בדרך כלל זה עובר בלי צורך לתיקונים פסיכולוגיים או פיזיים אבל לפעמים יש יוצאים מן הכלל. אתה, ידידי, היוצא מן הכלל. מזל טוב. אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לך להתקיים יותר, לא עם מה שאתה יודע, אז קיבלנו אישור חריגה להקפיץ אותך בתור לבית הבא של הנשמה."

דוקטור בולדוג מצמץ בעפעפיים קרועות. "מי אמור לדעת כזה דבר מחליא? מי מסוגל לחלום כזו מן תועבה תעשייתית ולשמור על שלד של שפיות? אתם סוטים, מגפה מוזרה. זונות עם כנפיים, מי בחר בכם? מי נתן לכם את הסמכות? אני מוקיע אתכם. אין לי צורך בגן עדן שלכם או של אף אחד אחר."
הברירה הקלה קרצה לו, הוא רצה לנוח. המילים ששוגרו מגרונו הפתיעו אותו יותר מכל אחד אחר בחדר. הם יכולים להרוג ולהחיות אותו מיליון פעמים. למה הוא מתווכח? הוא לא ידע. אולי כי הדבר מחריד האשכים שביקר בראשו לא יכול להגיע ממקום טוב. אם זה גן עדן, עדיפים כבר ייסוריו של גלגול נשמות בודהיסטי רקורסיבי הפוך. מאדם לחלזון ומחלזון לרכיכה חד תאית על סלע. כל אומץ מתריס שהיה לו נבע מתוך הפחד.
הסיוט היה האפשרות הגרועה ביותר והוא חלם אותו אתמול. מה כבר הם יכולים לעשות לו שלא עשו כבר?
המלאך החמישי הפיק צינור חלול מכיס אוויר שקוף ונעץ אותו בתוך פיו של דוקטור בולדוג המשתנק.
"נפטם אותך בפפריקה רותחת משדות השיבולות של עמק הגהנום התחתון, המעיים שלך יתפוררו לגושים קשים ואתה תחרבן את עצמך. אתה חושב שטחורים גרועים? המוח הרטוב שלך יפרפר פה על הרצפה. איפה הפתק? אנחנו יודעים שרשמת הכל, איפה הפתק המזוין? ? ?"

([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

מר טרוצקי נבר בנשיותה של אשתו, היא גנחה וציפורניה חרצו שריטות בגבו. טעמה של הוגינה הייתה כשל דג מלוח מתוך הבריכה.
הוא אהב דגים. הם התגוששו באינטימיות מיסיונרית, אנאלית וכעת אוראלית. ממלאים צרכים נדחקים, מנהלים מרוץ פנטזיות מטורף על פי ספרי הדרכה ותורות מין עתיקות. קאמה אכול כפי יכולתך סוטרה.
נייר מחוספס עקץ את לשונו והוא התרומם להביט.
"מתוקה, ידעתי שיש לך פתק בתוך ה. . ."

"מה? הה?" שאלה גברת טרוצקי בטון מעולף ומתנשף, שוכבת בזוית כירופרקטית יצירתית. "איך זה הגיע לשם?"
"אני לא יודע?" הוא תהה."להוציא את זה?"
"אתה חושב שרצוי להשאיר אותו שם? אל תהיה מגוחך. תלכלך את הידיים, עוד פעם."
הוא שלח פנימה שתי אצבעות ושלף החוצה פתק מוכתם. מגולגל בגומייה. הוא פרס אותו וקרא את המילים העוקבות. התקף לב קל פרם את חוטי ליבו, הוא הוכה ברעם תודעה והתחשמל במקומו.

"תקריא לי." היא ניערה אותו בבעיטה.
"את. . . את לא רוצה שאני יעשה את זה, לא." הוא מלמל המום, מעורפל.
"תקריא לי, עכשיו. אל תתחכם. הפתק היה בתוכי, יש לי בעלות עליו." אמרה באיום מחויך.
ללא כושר שיפוט ושליטה עצמית, המילים נאמרו, אחת לאחר השנייה. הוא דקלם אותם, מזיע ומכיר בטעותו.
היא עיכלה את חנית המידע. חומר נפץ אסור לשימוש איים על שפיותה, לרגע היא קרסה.
"צא מפה." היא אמרה לבעלה. פנייה התעוותו לקימוט שהבליט את עול השנים.
"אבל. . ." מחה מר טרוצקי בתמימות טיפשה.
"צא! עוף מפה! אני לא רוצה לראות אותך אף פעם. לא אותך ושום גבר אחר. אתה עושה לי בחילה, אתה מחניק אותי, בבקשה, לפני שאני בוכה, לך מפה. לך." היא בכתה ונשכה את לשונה.

מר טרוצקי קם ואסף את בגדיו. אשתו תסתגר בביתה ולא תראה ותריח שום נפש חיה עד יום מותה. תתפרק באופן מילולי ומעשי עד שתגווע לאיטה ותיקבר בחשכה. הוא ידע בוודאות. אם יעיז לחזור היא תהרוג אותו. תינשך ותשרוט את בשרו, כמו חיה. הוא הפך לאויב.

פתק קטן אחד, מקומט באגרופו הקמוץ, בער וצרב. דקר את עור ידו. הוא התמכר לכאב.



([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

"אפשר למתוח את גוף האדם עד חמישה סנטימטרים ללא גרימת נזק בלתי הפיך לגוף האנושי השברירי. אנחנו נמתח אותך שמונה קילומטר, נחתוך אותך לפרוסות דקות ונכרוך אותך מסביב לאגזוזים של מכוניות מרוץ מתרחקות. אל תסתבך אתנו. אנחנו בלתי מנוצחים ואתה תולעת." אמר המלאך החמישי. ושיחק בטבורו של דוקטור בולדוג.

דוקטור בולדוג איבד את הכרתו מרצונו החופשי, דם זורם מחתכים עמוקים בפניו. חלקים מוצקים מגופו שהותכו לנוזל עיסתי טפטפו לשטיח. מותירים צלקות מצחינות ששום חומר ניקוי לא יצליח יסיר.
מדורה קניבלית קטנה עם רגליים טיילה על גופו, בערה והותירה חריכות.

המלאך החמישי חפן את פניו בידיו, אולי הוא טועה בטקטיקה. לוחץ על הכפתור הלא נכון. הוא הניח את הספל הקפה באוויר והתהלך לאורך הסלון. נשימותיו הכבדות של דוקטור בולדוג עקבו אחריו.

"אתה אוהב ציצים?" שאל המלאך.
"מה?" המהם בולדוג, פוקח עין מפונסת.
"ציצים," אמר המלאך החמישי והתקרב לדוקטור. "זכרים בדרך כלל אוהבים ציצים. יש להם עיתונים על ציצים, תוכניות טלוויזיה על ציצים. ציצים הם כיף, אתה אוהב ציצים? נכון?"
"כן," אמר הדוקטור וירק שן שבורה. "אני אוהב ציצים."
"אתה אוהב גם ציצים שחורים, מרוקנים משומן, כמו שקיות חלב ריקות ומחוספסות, מרוטשות ופתוחות?"
"אני מניח שלא." ענה הדוקטור בלחש עייף, אחד המלאכים האחרים הרפה מעט מאחיזתו.
"חבל מאוד, כי זה בדיוק מה שתקבל. אתה לא מבין מה מתרחש לך מתחת לדימום באף אבל אני אנסה להסביר. אולי נתפוס יותר זבובים עם דבש ולא עם חומץ, לא? אתם, המין האנושי, באמת התקדם. בהתחלה בצעדים קטנים ומטופשים, אל תשאל כמה זמן לקח לכם לגלות את האש שכבר הייתה קיימת עוד לפניכם, אבל שיפרתם את הקצב. פתאום מישהו גילה שאפשר לתרבת חיטה ולאפות לחם, שיש עונות לשנה ואפשר לחזות מתי ירד גשם, שהעולם הוא עגול. המצאתם את הבורג והתחלתם לדפוק דברים אחד לשני, לחבר בין רעיונות. ניצלתם את המגנטיות ובניתם מצפנים, כתבתם מפות, סונטות, שירה. יזמתם תרבות. יצרתם רפואה. צילמתם את החלל. המצאתם את הכדורגל. השארתם טביעות מגפיים בגיאוגרפיה בתולית. כל הכבוד, אבל גם עשיתם שטויות, רובים, פצצות, ימי הביניים, השואה, הגזענות, גילו עריות, התעללות בחיות, אוננות כפייתית, צבעי שיער, חומרי טעם וריח אבל סלחנו על הכל, בעיקר בגלל שזה לא היה עניינו. זכותכם להשמיד ולהרוס את עצמכם כמה שתרצו. זו המדיניות. אתם כבר ילדים גדולים. תחרבנו לעצמכם על הראש עם משחקי כבוד מטומטמים. אבל למרות הכל, בניתם דבר גדול ויפה, נגד כל הסיכויים בבורסת ההימורים. למדתם מטעויות, פיזרתם השכלה פה ושם ואנחנו למעלה הבנו שאתם רק בתחילת הדרך. ניסוי לשעות הפנאי שלמד ללכת בפני עצמו. קל ליפול מפה, חרדת ביצועים קולקטיבית, מפולת לחצים חברתיים, טרור בינלאומי, סיבות לצרות יש מספיק אבל על כל גרם פסימיות יש לכם קילו אופטימיות. למרות הכל, היום טוב יותר מאתמול ומחר יהיה טוב יותר מכל דבר אחר. " המלאך החמישי התקרב לדוקטור בולדוג ולחש לאוזנו. "כל מה שאמרתי עכשיו לא שווה כלום, רלוונטי בתחת אם תמשיך לשתוק. אתה חושב שאנחנו מפלצות כי המצאנו את המילים שביקרו וזעזועו אותך. אתה צודק, אנחנו מפלצות, בדיוק כמוכם. נשק להשמדה המונית, חיידקים מלאכותיים, כל אלמנטים האלה הם חטא משותף, שלנו ושלכם. אתה נתקלת באחד מהסודות שלנו, כפתור ההשמדה העצמית של האנושות. אנחנו מנסים לאסוף אותו, למנוע את השימוש שלו,לנטרל אותו, להשמיד אותו. לעקר את האותיות. זה שריד לא רצוי מתקופה שחשבנו שאתם חסרי ערך, שיהיה משהו מהיר לנקות אתו את הפלנטה ולפנות מקום לאבולוציה החדשה. גם אנחנו לא כל כך חכמים כמו שחשבנו, מסתבר. תן לנו לעצור את הסחף המסחרר הזה, זמננו מתקצר. תשאיר קצת תקווה."
דוקטור בלדוג החל לאבד את הכרתו, המלאך סימן בידו וארבעת המלאכים האחרים שיחררו אותו מתנוחת הכלא. הדוקטור נפל והתנשף, אכול הקלה.
"אתה מכיר את השיר של ג'יימס בראון?" שאל המלאך והתרומם.
"This is a mens world, but it would be nothing. NOTHING, without a woman.. זו הסיבה שאנחנו פה. כי אתה אוהב ציצים, כי אתה צריך ציצים. כי אם הדבר הזה ישתחרר, לא יהיו עוד יותר ציצים לעולם. דבר אתנו." הוא התכופף לדוקטור, כנפיו שפופות. "תעזור לי לעזור לך. בבקשה."

דוקטור בולדוג נשבר. פשוט נמאס לו. בן תמותה עלוב בשעשועון גוזל פרסים. אצילות הנפש תמה, הוא נכנע. הכוחות האינסופיים האלה אינסופיים מדי בשבילו. הוא לא ידע מי נגד מי ולמה, רק שנשאב למקום לא מובן.
הוא גילה להם. איש אנוכי, איש קטן שכמותו. לא ידע אם שגה כששתק או טעה כשדיבר. כמו כולנו, אבוד בהחלטותיו.

([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

מר טרוצקי עמד באמצע הרחוב. מוכרי בייגלה אפוי פיתו את ההולכים והשבים בהבטחות למזון נקי מבקטריות. נערות חינניות לבושות ברישול סקסי וסבלים כבדי גוף נשאו ארגזי ירקות. העיר המפלצתית שרקה את המנון השגרה המחרישה, רוח תנועה מלאכותית נשבה בחריצי מכנסיים וחצאיות. הרחוב עלז.
מר טרוצקי עמד על המדרכה ושאג לשמיים מילים נדירות בזוועתן. ציפורים חדות שמיעה נשרו מהרקיע, הנשים והילדות נמלטו בביעותים, ליבן הלם ולא יפסיק עד שייעצר. גברי העם כרעו ברך ובכו.

חמש אותיות לגרום לאישה לשנוא אותך לנצח.

התפשטו כשפעת רעיונית במהירות מידע של מאה מיליארד קסל"ש. המרקם החברתי התבקע בהרף משפט.

מין חד מיני על פני האדמה, מפתח ההכחדה נכנס למנעול דקת הדין והסתובב מכוח האינרציה. לא ישובו שמחה ואושר לכדור כחול ובודד. תמרוקים על פני שפתיים יהפכו לזיכרון חולף ועתיק. האינקה, הרומאים, המצרים הקדמוניים, האימפריה הבריטית ועכשיו האישה. שוקעת כדרכו של בשר פג תוקף.

מאתה ומאילך יהלך גזע קדמוני וסופני, שופע רצח ורוע, ביזת חדרי נקבות מתות ואונס משכב זכר כממתק חברתי משכיח אמת. דור אחד סתום וממנו והלאה נותרים רק סרפדים במדרון הגבעה.

([ --------------------------o-0o--------------------------- ])

צעקה תת קולית של שלושת מיליארד הנשים, כל טווח גיל, יוצאות מדעתן. הופכות לחיות חולות, משוטטות בעיוורון, אלרגיות לרבייה, מהירות על הדק ההתאבדות.
המלאך החמישי גירד את סנטרו. הוא שמע הכל, בדיוק שנייה אחת אחרי תום כל צורות התגובה היעילות. Fuck me, הוא חשב. סתם עשיתי טיול.
"מאוחר מדי." הוא אמר ביגון והרכין את ראשו.

דוקטור בולדוג עמד מולו, משוחרר ואומלל. בריא מפציעותיו וחולה בראשו.
"מה עכשיו?" הוא שאל והתרוצץ בחרדותיו.

"שאלה טובה," ענה והזדקף. "הסוד ברח. באשמתך, אידיוט. הייתי הורג אותך אבל זה ממילא יקרה בלי העזרה שלי. עכשיו אני הולך הביתה. תסתדרו לבד. חבל לי עליכם אבל יש לי חיים משל עצמי ועוד אלף מינים לדאוג להם. אני אחזור לפה כשלא יישאר אף אחד. אל תחכה לי." והוא פנה לדלת, ארבעת חבריו חיכו לו.
"רגע," עצר אותו הדוקטור בגופו. מיואש." מה יהיה אתנו?"
"פנדה." אמר המלאך באדישות עצובה ויצא מהדלת וממישור הקיום.
הבזק מגלקסיה בקצה המרחב האיר את פניו של הדוקטור.

דוקטור בולדוג עמד לבדו וניסה להבין מה הוא מרגיש ולמה. הנוירוטיקה האובססיבית מיצתה עת עצמה.
לא חרדה, לא נשורת של רגשות שליליים. דוקטור בולדוג חש הקלה.
האחריות התנדפה מעליו. הוסרה בהליך כירורגי גס. נכון, גורל המין האנושי היה כלי שביר בידיו והוא עשה את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון.אבל לא נורא, קורה. אם איבדנו את הכל, אין כבר מה להפסיד. חרטה לא מסוגלת להעביר אדם אחורה בזמן. אין בה טעם.
אפשר ללכת לים, להירגע, ללכלך את כפות הרגליים בחול ולהישאר ער עד הבוקר, עם בקבוק ברנדי ריק ונוף נקי לזריחה. לא בוכים על מין אנושי שנשפך.



"אם אשתך אינה לידך, תן לידך להיות אישתך."
(קשקוש מקיר מטונף בשירותים ציבוריים.)

העתיד שייך לאלה שלוקחים את העניינים בידיים.
תהיה אקטיבי. זו הדרך בה ניתן להמשיך לרכב על סוסים מתים. עד ליעד.



נושא נכתב על ידי נשלח
  שבר אהבה בחזקת מינוס אחד רקדנית אקזוטית 15:55 02/10/2003
  קודם כל, איפה אזהרת ''למבוגרים בלבד''? גל 02:57 04/10/2003
  אלמלא הייתי במצב רוח מפויס משהו, NY 05:33 04/10/2003
  תודה על הטיפ רקדנית אקזוטית 09:32 04/10/2003
  גם אני תהיתי.[[ל''ת]] NY 11:30 04/10/2003
  בכל זאת, קצת ביקורת. וינסנט 03:46 10/10/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.