בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
מאור עיניים
נכתב ע''י: עינת (IP Logged)
תאריך: 10:27 02/10/2003

בבכורה עולמית ומיוחדת! לאחר ש'חלומות באספמיה' שכנע אותי שיש תוחלת לעמלי (פרט לעתיד טחוב במגרה), החלטתי לחשוף לחיצי ביקורתכם המושחזים אחד מסיפורי הקצרים. ורק להזכירכם, המיכסה מוגבלת לחצי קילו עגבניות רקובות לכל זורק!

עינת

מאור עיניים

"רק אל תשכח להאכיל אותו ", אמר מאיר, ידו מהססת על רתמת העור של ביל לפני שהעביר אותה אלי. "אל תדאג", צחקתי, "אני אטפל בו טוב". מאיר הנהן. "אני יודע, אני מתנהג כמו סבתא זקנה. זה פשוט שמאז שקיבלתי אותו, לא ביליתי יום אחד בלעדיו". מאיר הטה את ראשו, מבע של חשש מכסה את פניו מאחורי משקפי השמש השחורים והמרובעים. מוזר. מעולם לא ראיתי אותו לא בטוח בעצמו. "זה יהיה בסדר. הכל ילך כמו שצריך ומחרתיים ביל יהיה מובטל מעבודה", אמרתי וטפחתי על ראשו של ביל. הלברדור הגדול והזהוב כשכש בזנבו בעצלתיים. מאיר משך בכתפיו כאומר 'נחיה ונראה', ונכנס אל המונית המחכה. "לאן?" שמעתי את נהג המונית צועק. "לבי"ח הדסה עין כרם. ואין צורך לצעוק. אני עיוור, לא חירש", ענה לו מאיר וסגר את דלת המונית.

מאיר הוא חבר-ילדות של אבי. מעודו לא נישא, ובהיותו אדם גלמוד, לקחתי אני על עצמי את הטיפול בענייניו. לא שמאיר היה צריך הרבה טיפול. ביחד עם ביל, ועם מערכת הGPS המדברת שלו, מאיר נע בחופשיות ברחובות ירושלים והיה דמות מוכרת בעיר. כששמעתי על הטיפול החדש לפני חודשיים, פניתי אליו מיד. המחשבה שבערוב ימיו מאיר יזכה לראות חיממה את לבי. להפתעתי, הוא קידם את הרעיון בהסתייגות ונדרשו שכנועים רבים לפני שהסכים לעבור את הטיפול. אבל כעת הוא ישב במונית שנוסעת להדסה עין כרם, ומחר בבוקר יעבור את השתלת העיניים. בינתיים הופקדתי אני על הטיפול בביל, כלב הנחייה שלו ומשוש לבו.

"דורון!" קרא מאיר. "ידעתי שזה אתה". את משקפי השמש החליפה תחבושת גדולה ולבנה. מאיר שכב במיטת בית החולים ונראה עירני להפליא בהתחשב בכך שרק לפני מחצית השעה יצא מחדר הניתוח. פדחתו הקירחת בהקה באור השמש שזרם פנימה דרך החלונות. "שרית ומיכלי נשארו בבית עם ביל. אני לא יודע איך נחזיר לך אותו, מיכלי לא עזבה אותו מרגע שהגיע", סיפרתי לו בחיוך. מאיר גיחך ואמר "אני בטוח שביל קשישא אוהב את תשומת הלב. אתה רואה את הרופא?" עמדתי לענות שלא, אבל אז נכנס לחדר ד"ר שורק. "נו, מאיר, מה המצב?" הוא שאל אותו בעודו מעיין בגיליון החולה האלקטרוני. "אין תלונות, דוקטור. מתי הדבר הזה יורד מהפנים שלי?" מאיר מישש את התחבושת בעצבנות. "אתה לא יכול לחכות, מה? בסדר. נוריד אותה עכשיו. אבל את זו שעל הקידוח בגולגולת אתה חייב להשאיר לפחות שבועיים ולהחליף אותה פעם ביומיים", אמר הרופא בקול סמכותי. מאיר הנהן והתחיל לזמזם שיר, הרגל שהופיע בכל פעם שהיה מתוח. אחות נכנסה לחדר ומשכה את הוילונות לפי הוראתו של הרופא. "בסדר. אני מוריד את התחבושת עכשיו" הודיע הרופא וקילף בעדינות את שכבות הבד הסטרילי.

היתה זו הפעם השניה בלבד שראיתי את פניו של מאיר חשופים בלי משקפי השמש, ובפעם ההיא, כשהייתי רק ילד קטן, נחרדתי ממראה עיניו. מצבען העכור והפלבול התמידי, מן המבט הבוהה והריק. הפעם, היה צבען חום בריא והמבט, למרות שהיה מצועף, התמקד עלי קצרות. היתה דממה ממושכת, כשחיכינו לתגובתו של מאיר. "אני חושב שאני רואה משהו", הוא אמר בקול רועד, "אבל זה הכול מטושטש". "זה נורמלי לחלוטין", מיהר ד"ר שורק להרגיע. "לוקח זמן עד שתאי הגזע שהזרקנו לך מתמיינים מחדש ומשקמים את מרכז הראיה. סביר להניח שייקח לך לפחות חודש עד שתשיג חדות ראיה 6/6". הוא נטל מכשיר והתבונן לתוך עיניו החדשות של מאיר, מהמהם לעצמו בשביעות רצון. "כן, הכול נראה תקין. אני חושב שעוד כמה שעות נוכל לשחרר אותך", בישר הרופא. חייכתי בסיפוק כשהאחות פתחה את הוילונות ובפעם הראשונה בחייו, מאיר ראה אור שמש.

נקשתי על דלתו של מאיר שלוש פעמים. לקח לו יותר זמן מכרגיל להגיע עד לדלת. מראהו פקוח העיניים עדין גרם לי להלם רגעי. "חזרנו", הודעתי, מניח לביל לזנק לעברו של מאיר. "ביל חביבי", קרא מאיר בעונג, עוטף את זרועותיו סביב הכלב. עבר יום מאז שהשתחרר. התעקשתי בתוקף שניתן לו זמן להסתגל למצב בלי שיצטרך לדאוג לכלב. אבל אני חושב שמה שבאמת שיכנע את מאיר לתת לו להישאר היתה תחינתה של מיכלי. "בוא, היכנס, דורון. אני יכול להציע לך תה או קפה?" בלי להמתין לתשובתי, מאיר כבר נכנס למטבח ושמעתי אותו מקרקש בכלים ושופת סיר על הכיריים. מאיר תמיד התעקש להכין קפה שחור בסיר, והתנגד נחרצות "לכל שטויות האינסטנט האלה". ניחוחו של הקפה המתבשל מילא את הדירה, ומאיר לקח אותי לסלון.

"נו, אז איך זה?" שאלתי אותו ברגע שהתיישבנו. "זה כמו שציפית?" "דורון, חביבי, זה שונה לחלוטין מכל מה שדמיינתי לעצמי. תמיד חשבתי על צבע במונחים של טקסטורה כשניסיתי לדמות לעצמי על מה אתם, הרואים, מקשקשים כל כך הרבה. ירוק היה קרמי כזה, ואדום מחוספס כמו עץ לא-מעובד. אבל עכשיו גיליתי שאין כל קשר. זה ממש מימד חדש". זרחתי מאושר על כך שהצלחתי לפתוח עולם זה בפני מאיר. לולא אני, היה מת בלי לדעת לעולם מהו צבע. "והראייה השתפרה?" הוספתי לשאול. "עדיין מטושטשת", מאיר הודה. "לא נורא, הרופא אמר שזה ישתפר בתוך כמה ימים", ניחמתי אותו. "על זה רציתי לדבר איתך", אמר מאיר בשקט. "מחר בבוקר, אני רוצה שתיקח אותי להדסה, דורון". "למה?" נבהלתי. "כואב לך? משהו לא בסדר?" מאיר נענע את ראשו. "אתה לא מבין", הוא אמר. "אני רוצה שתיקח אותי להדסה כדי שיוציאו לי את העיניים". "מה?!" אמרתי, מזועזע לחלוטין. "אני לא רוצה לראות", הסביר מאיר. "אבל למה?" שאלתי. "אני מבין שזה קשה, אבל תן לעצמך זמן להסתגל..."

"אני לא צריך זמן", אמר מאיר בפסקנות. "נסה להבין. אני לא יכול לחשוב כמו שצריך. אני לא מבין איך אתם עומדים בזה. גם כשהעיניים שלי עצומות, אני כל הזמן רואה. הקולות נשמעים לי עמומים והריחות איבדו מעוצמתם. הרופא הסביר לי שזה חלק מתהליך ההתמחות מחדש, אבל אני מרגיש כאילו איבדתי חלק מעצמי, במקום לזכות בו". "כל זה ישתנה ברגע שתתרגל לזה", אמרתי. "זו לא סיבה להרוס את הכול". נימה של ייאוש התגנבה לקולי. כשמאיר היה במצב רוח כזה, כמעט בלתי אפשרי היה להזיז אותו מדעתו. מאיר חייך בסלחנות. "לא, זה לא ישתנה. מלכתחילה ידעתי שמדובר בטעות. אבל התעקשת כל כך... אני משער שהיה עלי לעבור את זה כדי להיות בטוח. הבן, דורון. אני חלק מזן נכחד. ב20 השנים האחרונות לא נוספו עוד נכים. כל אדם שמתעוור, כל ילד שנולד עם פגם, מיד מגדלים עבורו איברים חדשים. השריד האחרון הוא קשישים כמוני, שמוחם כבר התמיין לצרכים אחרים. וכעת, גם המחקר החדש הזה שינה את המצב. הילדים של מיכלי שלך יחיו בעולם נטול נכים". צפצוף הטיימר קטע את דבריו. מאיר קם ממקומו והלך למטבח. ניצלתי את ההפוגה כדי לעכל את מה שאמר. האם מאיר משליך את הכול עקב תחושת נוסטלגיה מוטעית? האם זהו רק כיסוי לפחד מן החוש החדש והלא מובן? הייתי נחוש בדעתי לשכנע אותו לוותר על תוכניתו המטורפת.

מאיר חזר, נושא בידיו מגש ועליו קפה מהביל ועוגיות. "תאכל, קניתי אותן מהקונדיטוריה ברחוב סמולנסקין". הוא בחן אותי במבטו כשהתכבדתי, וכשנחה דעתו שאני אוכל ושותה, המשיך לדבר. "אביך עליו השלום תמיד צחק שאני במלחמה עם כל הרואים. והוא צדק. המאבק העיקרי לא היה עם המגבלות שהנכות שלי כפתה עלי. הטכנולוגיה כבר מזמן דאגה לכך שאוכל לחיות ולעבוד בעצמאות ובנוחות. הבעיה היתה עם הסטיגמות שאנשים מדביקים לך. כמו נהג המונית ההוא. אנשים מדברים אליך כאילו שאתה מפגר, ולא עיוור. תמיד הייתי צריך להתמודד עם הרעיון של החברה שאדם צריך להיות נטול פגמים. והפסדתי. הטכנולוגיה הכחידה אנשים מסוגי. אף אחד כבר לא צריך להיות נכה. והעולם מפסיד מזה. אני לא מדבר רק על התרבות וההווי שיאבדו. חבל לי שאנשים עוד 200 שנה לא ידעו כתב בראייל או שפת סימנים. אבל הבעיה האמיתית היא שמגבלות כמו שלי מניעות אנשים קדימה, למקומות שלא היו מגיעים אליהם אחרת. אתה באמת חושב שסטיבן הוקינג היה מפתח את התיאוריה שלו לולא סבל מניוון שרירים שהכריח אותו לחשוב באופן לא קונוונציונלי? והאם נפוליאון היה מגיע להיכן שהגיע לולא היה גמד? תחשוב על בטהובן, או רוזוולט. אתה מכיר את כל הדוגמאות. ומעבר לכך. בעתיד, כשאנשים לא יצטרכו להסתכל על אנשים חולים ופגומים, החברה תאבד את אבן הבוחן שלה. היחס לחלשים תמיד היווה אמת מידה. כעת, כשמגלים את הקשישים לבתי אבות, ואת הנכים מכחידים, יוותרו רק אנשים בריאים שעומדים בתקן. ובכן, אולי אני לא יכול למנוע את זה, אבל אני בהחלט לא מתכוון לתרום לזה. אותי החברה לא תנצח".

לגמתי ארוכות מהקפה, מנסה להסדיר את מחשבותי. "אני לא יכול להסכים עם מה שאתה אומר. אני לא רואה כל רע בזה שנמנע חולי וסבל". "הסבל הוא מה שעוזר לנו לצמוח, דורון", אמר מאיר. "יש מספיק סבל בקיום האנושי גם ככה", השבתי בלהט. "אני לא אעזור לך לעולל את זה לעצמך בגלל איזה קיבעון מחשבתי". "לא ציפיתי לכך", נאנח מאיר. "אל תדאג, דורון, אני אקח מונית". הוא קם על רגליו. "מצפה לי יום ארוך מחר, ואני עייף. תביא את מיכלי בסוף השבוע. ביל כבר מתגעגע אליה". קמתי והלכתי אחריו לדלת. "לילה טוב", אמרתי בקרירות. מאיר תפס אותי וחיבק אותי. נותרתי נוקשה והוא הירפה לאחר רגע ועמד לאחור, מתבונן בי בעיניו המושלמות. "אני מקווה שבבוא הזמן, גם אם לא תבין, תוכל לסלוח לי. להתראות, דורון". הדלת נסגרה בנקישה מאחורי.



נושא נכתב על ידי נשלח
  מאור עיניים עינת 10:27 02/10/2003
  כתוב לא רע, אבל NY 15:07 02/10/2003
  אני מסכים עם ניר לגבי הפשטנות. בנוסף - גל 03:10 04/10/2003
  תיקון עינת 18:45 04/10/2003
  אמינות החלק הרפואי יולי 09:26 05/10/2003
  RE: אמינות החלק הרפואי עינת 09:31 05/10/2003
  אם כן, כמה הערות נוספות גל 06:17 06/10/2003
  תשובה טכנית למדיי עינת 13:23 06/10/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.