בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שיר ארס
נכתב ע''י: ב. (IP Logged)
תאריך: 06:31 02/10/2003

אימי מהדקת את שיערי לאחור. היא מותחת ומותחת עד שכל שערה משערותיי השחורות מוצאת את מקומה תחת הסיכות ואינה זזה עוד. עד שכואב. איני אומרת לה שכואב אך היא יודעת. תמיד היא יודעת ואינה מפסיקה. כמו כל הפעמים שידעה שכואב ולא הפסיקה ורק לחשה לי, ורק בעיניה: "חכי. עוד יבוא הזמן". ועכשיו היא אומרת שהזמן בא, ושתינו עומדות מול המראה הגדולה ששנאתי כל כך ועכשיו אני אוהבת. אני. "תראי איזה עיניים יפות יש לך", היא אומרת. "ז'ינה", היא אומרת בשפת אימה. "יפהפיה". אני מסתכלת ולא מאמינה שזאת בבואתי.

"הנערה היפה הזאת", אימא שרה בערבית, "היא אוחזת בידיה את ליבי". אני מסתובבת שוב בבית ומסתכלת על הארונות הריקים והרהיטים וכל מה שלא נוכל לקחת איתנו. "הנערה היפה הזאת, היא לא עוצרת להביט בי". אני סופרת את המלבנים והריבועים הבהירים שהותירו אחריהם התצלומים שהיו על הקירות. החלונות מוגפים עדיין בוילונות הכבדים, שלא ייראו, שלא יידעו ("שלא יידעו את הבושה שלי!"). מעל הכניסה לסלון, אני רואה שנותרה תמונה אחת. תמונה בודדה של אבא. בעלה. "ואני יודע שגם לא תעצור, לעולם, גם לא אחרי מותי"; אימא התחילה את השיר, אך המילים האחרונות האלה גוועות על שפתיי שלי.

לפני שנעלה אימא את הדלת חזרתי פנימה, לעשות דבר אחד אחרון.

"כשבאנו לארץ כבר היית בת שנה", היא שוב מספרת לי את הסיפור, כשאנחנו כבר בדרך, במונית, ושוב מלטפת את בטנה, שנשאה רק ילד אחד וכבר מזמן לא יכלה שוב לשאת פרי. "אבא", היא אומרת ועוצרת, מתקנת את עצמה, "ההריון היה ארוך וקשה, ועלי, הוא חיכה לך יותר ממני. היית תינוקת שובבה. עלי כינה אותך עקרות, בחיבה. היינו רק ילדים". עלי הילד, שהפך לאלי הגבר, שהפך לתמונה בודדה מעל הכניסה לסלון. שהופך עם כל שקל במונה המונית לזיכרון רחוק של הארץ הזאת, וילדותי.

כמה שנאתי את ילדותי. ואמנם אסור לומר זאת על המתים, אבל שנאתי גם אותו. את עלי. אבא שלי.

בתמונות הישנות היה לו שפם מצחיק. בעיקר בתמונות החתונה, ושם אימא נראתה כמו גרסה מוצקה וכהה יותר שלי. כשהייתי רוצה להקניט אותה הייתי מביטה בתמונות ואומרת: "אני לא יודעת השפם של מי יותר יפה, שלך או של אבא". והיא הייתה צוחקת ואומרת: "אם לאבא יש שפם, ולאימא יש שפם, מה יהיה לך יא בינתי?", ושתינו היינו צוחקות. עכשיו אני חושבת: אם לאימא היה שפם... מה היה לאבא? מה היה לאבא, אימא? ומה יהיה לי, יא אומי?

היא ממשיכה בסיפור למרות שעיניי ומחשבותיי נודדות. גם ככה שמעתי אותו עשרות פעמים. ובליבי שמעתי מאות פעמים. אולי רבבות. "שנינו נולדנו בכפר קטן, ואראזאזאת, לרגלי ההרים. רוב האנשים מתו שם מאוד מהר באותן שנים, אימי נפטרה כשהייתי בת שנה, ושלושת אחיותיו של... עלי, גם הן נפטרו ממחלת הטיפוס. ואיש אינו יודע את שמן. לאף אחד מאיתנו אין תאריך בתעודת הזהות", היא אומרת ומראה לי את התעודה, עם התמונה המהוהה, ומחזירה אותה לתיקה, לצד הפספורט.

"לאבי היה בית מסחר קטן, היום לא יותר מהחנות הכי עלובה ברחוב, חנות פינתית חשוכה, עם אותיות דפוס עתיקות כשלט כניסה. מהסוג שלא היה מושך אליו ילדות קטנות כמוך. אבל בואראזאזאת זאת הייתה החנות היחידה, ובארץ שבה יש מלך אמיתי, בכפרנו היו לאבי יותר כוח ויוקרה. הייתי בתו היחידה והצעירה, אחיי כולם היו כבר גברים נשואים ובעלי ילדים משלהם, וגברים צעירים מכפרים סמוכים היו באים אל החנות ומתהלכים בהדר ובשקט, כאילו באו אל ארמון המלך, ובחנו אותי, ודיברו עם אבי, למרות שאיש מהם לא העז לדבר איתי. עלי היה יתום מאם ואב, היה לו רק אח גדול ואף כבוד או כסף שנלווה לשמו. אבי לא הסכים אפילו לשמוע אותו כלל."

בקרוב היא תגיד, "הייתי לא יותר מבת 13". בפעם הראשונה שסיפרה לי את הסיפור, שכבנו שתינו על קודש הקודשים – המיטה הזוגית הרחבה שבנה עלי והייתה אסורה עליי, ולה ראש עץ כהה מלא עיטורים – ואני שאלתי ברעדה, "כשמה, אימא? לא יותר מבת 13 כשמה?". והיא שתקה ולא ענתה. לבסוף, לאחר דקות ארוכות, ענתה: "כשידי הובטחה לעלי", והמשיכה לומר שלא היה זה לא נפוץ להתארס בגיל כזה, לא באותם שנים, אבל עיניה סיפרו את האמת שמעבר לאמת, ולחשו - שאיטן.

השם שאני שומעת בחלומותיי מאז חלמתי, ועוד לפני, אולי.

"כשנולדת חשבו המיילדות שמשהו לא בסדר איתך", היא אומרת. "הלידה הייתה ארוכה וקשה, והם אמרו לעלי, לפני שאמרו לי אפילו, "יש בעיה עם התינוקת". אבל אני ידעתי שהכול בסדר, הכול כשורה. עלי קיבל את זה קשה, ויותר קשה קיבל את הידיעה כי זה יהיה ילדי האחרון: הלידה הקשה הותירה אותי עקרה. גבר ממוצאו, אב ללא בנים, בלי סיכוי לעוד צאצאים, ורק עם ילדה אחת, ועוד פגומה. אבל אני ידעתי שהכול כשורה".

אימא מבקשת מנהג המונית למהר. אוי ואבוי לו אם נאחר, היא אומרת. אני מביטה בהשתקפותי במראת הנהג, משקפיי השמש השחורות מכסות חצי מפניי. אימא ממשיכה.

"כשהייתי בת 13, ביום שלאחר יום הולדתי, נכנס לחנות שלנו גבר. הייתי לבדי מאחורי הדלפק, אבי נסע אל העיר הסמוכה כדי להביא סחורה טרייה. תחילה לא דיבר, קיוויתי שיאמר כבר מה מבוקשו, כי גרם לי לחוש לא בנוח. על קצות עצביי. חיכיתי שידבר, כפי שדיברו אליי המבוגרים, בעיקר הגברים, במילים קצרות וקשות בהן פירטו מה רצו וחיכו שארוץ להביא להם, לחם או אפונים צהובים או קמח או תבלינים או עוגה, אבל הוא לא דיבר. רציתי שילך, הוא גרם לי לאי-נוחות עזה: האיש היה עיוור. בד לבן כרוך סביב עיניו. אבל לא העזתי לומר כלום, והמשכתי לשאול בנימוס "מה תרצה, אדוני", והוא עדיין לא ענה. אבל הוא מצא את דרכו בחנות, וחששותיי שמא ישבור משהו התבדו, למרות שזה לא הפחית את תחושת החרדה שלי; הוא לא הפסיק לחייך משום מה."

נהג המונית מביט אחורה אלינו. לא כל יום הוא שומע שיחות במרוקאית, מסתבר. הוא אינו רואה את עיניי, אך בו ברגע שהוא פוגש במבטי הוא מסב את פניו. בחופזה מתונה. מעניין איך נשמע סיפורה של אימא לאיש שאינו מסוגל להבין את המילים שלה. מה הוא חושב עליה, האישה הזאת ששפתה היומיומית כה דלה, אך כשהיא חוזרת לשפת ילדותה היא מתבטאת בלשון צחה של מלכה. וגם אני, כשאני חושבת בשפה הזאת שלה, נהיית לי פתאום שפה אחרת. יותר מלאה, יותר רהוטה. לעולם לא יצליח לדמיין את שהיא אומרת לי עכשיו. באף שפה וגם לא בעוד מיליון שנה.

"לבסוף לקח הגבר שני תפוחים מסלסלת קש, קירב אותם אל פניו, כמו בוחן אותם, והחליף אחד באחר. אחר כך התקרב לדלפק. הוא נגס באחד התפוחים, נגיסה גדולה, ועוד אחת, עד שכמעט כילה את התפוח, ואז הגיש לי את השני ואמר: "מזל טוב, כלה". אחזתי בתפוח בשתי ידיי כבאוצר קטן, ואז הוריד הגבר את הבד מסביב לעיניו וליטף את פניי.

התפוח נפל מידיי.

שאיטן.

"כשהלך נותרתי על רצפת העפר של החנות, רועדת, דם מתפרש בין רגליי ומכתים את כותנתי הלבנה. טעם עסיס התפוח עוד על שפתיי ואני ממלמלת את שמו.

"הייתי לא יותר מבת 13. אבי הסתיר את הסיפור, שאיש לא יידע. שאיש לא יישמע את הבושה הגדולה. וזה מפתיע, שבכפר קטן כמו ואראזאזאת הסיפור אכן לא יצא, ואבי אמר שבוודאי לא היה האיש מבני הכפר, אחרת היו יודעים כולם, ואני ידעתי שזה נכון. וכשהחלה בטני להתעגל לא הורשיתי לצאת מהבית. וכך, פחות מחודש לאחר יום הולדתי, ניתנה לעלי הרשות, הזכות לידי".

אנו עוברים במנהרה חשוכה, וכשהאור שב לחמם את פניי אני נזכרת, רק לפני דקות זה היה. אימא חיכתה ליד הדלת ואני נכנסתי פנימה, להביט פעם אחרונה בוילונות האדומים. הייתי חייבת.

עכשיו תספר איך השביע אותה אביה שלא לספר את האמת לעלי על הריונה. איך נשאה את קרבת גופו בניגוד לרצונה שוב ושוב כדי שיאמין, שאני שלו. ושוב תספר איך התאכזב כשאמרו המיילדות: "זו ילדה", ואיך נשבר עוד יותר כשהוסיפו: "התינוקת עיוורת כנראה. ולא תוכל לראות לעולם". "אבל את היית מושלמת, ראיתי את זה בכל אצבע ובכל שן ובכל עין, ואהבתי אותך, כמו שהוא אהב אותך, כאילו היית בתו. כמובן שלא ידע, איך אין זה משנה את אהבתו. זאת אולי הייתה טעותי, עלי היה אדם טוב. הייתי צריכה לגלות לו. כי שאיטן עקשן, ושאיטן גאה במה ששלו. וגאוותו חצתה את הים".

"כשהיית בת 5 הזעיקה אותי הגננת לגן. משהו קרה לעינייך והיא פחדה ולא ידעה מה לעשות. חשבה שצריך לקרוא לרופא. למרות שלא ידעתי מראש, הבנתי מיד מה קרה. עינייך השתנו, זה הכול. הודתי לגננת ולקחתי אותך הביתה חזרה.

"בבית סיפרתי לעלי שאת חולה, ונשארת במיטתך, אבל הוא הרגיש שמשהו אינו כשורה. בבוקר המחרת התעורר ואמר לי שהוא חלם חלום. ובחלום ראה שאני לא נאמנה לו, והחל לצעוק. אינני יודעת מה ראה בחלומו. הייתי נאמנה, בגופי, את זה שנינו ידענו. אבל ליבי וחלומותיי מעולם לא היה שלו. הוא צרח וגידף כמו שלא עשה מעולם, כמו ילד קטן בהתקף זעם הוא שחרר את האמת, מילים שלא אמר, לא בעברית ולא בערבית ולא בכלל, על המתח שתלה בינינו תמיד, על המרחק הזה שתמיד שמרתי ממנו. אף פעם לא ראיתי אותו כך. בסוף קם ואמר שהדבר הטוב היחיד שיצא לו ממני היה את. וכשאמר את זה, כמו הבין משהו. אז נפלו פניו, והוא החל לסטור לעצמו שוב ושוב.

" גם אני בכיתי. עלי קרע את חולצתו מעליו ורץ לחדרך --

-- ואז הוא הרים מעליי את השמיכה והביט בעיניי ואמר: הילדה לא שלי", אמרתי, בעברית כנראה, כי נהג המונית שוב הסתכל ונראה כאילו הפעם הבין.

"נכון", אמרה אימא. "ומאותו יום שנא אותי ואותך, אך לא ביקש להתגרש ממני. לא הבנתי למה. אולי ידע שיוכל לגרום לי, ולך, יותר צער אם יישאר קרוב. והוא גרם. לא הייתה נקמה קשה יותר מנקמתו. הוא לא הביט בי יותר בעיניים, מאותו יום החליט שלא תלכי עוד לבית הספר, ולא תשחקי עם הילדים האחרים, ולא תצאי החוצה כלל. "את רוצה שיראו את הילדה הזאת שלך?" אמר בלעג. "אני עושה לשתיכן טובה". כשרצה אותי היה לוקח בכוח, לא מבקש, רק מביא את עצמו לפורקן. לא חשבתי אפילו פעם אחת להתנגד לו."

כשדיברה על היום בו הפסקתי ללכת לבית-הספר, הפסקתי לשמוע את המשך דברים, ונזכרתי במקום באותו יום, מתישהו אחר כך, כשהתקינו את הווילונות הכבדים האדומים שהחשיכו הכול. למשך עשר שנים. ובאותו לילה חלמתי חלום בלהות. כשהתעוררתי היה על שפתיי שיר ערש קטן.

שיר בשפת שאיטן.

היא המשיכה לדבר זמן מה, מזכירה לי איך תמיד שרתי לעצמי, שהייתה קוראת לי עספור, ציפור קטנה. אחר כך הפסיקה. אני המשכתי את הסיפור, בראשי, מספרת לעצמי לראשונה דברים שלא ידעה מעולם, לפחות לא בקול רם, דברים שלחשתי לה רק בעיניי. כמו החשכה הבוהקת שעטפה כל חלון. אני הייתי מתרוצצת מאחד לאחד, אבל הוילונות היו כולם קשורים. שוליים זוהרים עטפו את המסגרת, אימא כינתה אותן "לשונות אש", ואנו לא הורשנו לפתוח את הוילון. גם לא בקיץ ולא חשוב עד כמה חם היה. אז בלילה שרתי לו, ממרחק קיר, בשנתו. כי אני הייתי ציפור קטנה. כמה שנאתי אותו באותה עונה.

חיינו היו ליקוי חמה.

השמש כבר ירדה, החום נשבר והנהג נראה עייף. בשדה התעופה יש יותר אנשים משראיתי בכל ימיי חיי, אלו שעברו ואלו שעתידים לבוא. אני לא יכולה לחשוב על היום בו קברנו אותו. לא שאיני רוצה, איני יכולה להיזכר אפילו. אין במוחי מקום לזה, הוא מלא בשיר. וכבר איני שומעת את אימא מדברת, או את המיית האנשים סביבנו, הממהרים לדרכם עם מזוודות וקופסאות וחפיסות שוקולד. מרחוק נשמע קול ילד בוכה, או צליל סירנה, או קריאות שמחה. ידיי רועדות, כפי שרעדו כשעקרתי את הוילונות ממקומן ואני מנדנדת את רגליי, כמו רוצה לרוץ. משהו מחכה לי ואני לא יודעת מה. משהו קורא לי, ציפור קטנה. אני מסדרת את משקפי השמש השחורות ותוהה, אם לשונות אש עוטפות את מסגרתן.

אימא עוברת שוב על כל התעודות והמסמכים. על החלונות האדירים של שדה התעופה אין וילונות. וכלום כבר לא אסור. אבל אני עדיין שרה בשקט. אולי תמיד אשיר. כשהייתי קטנה קראו לי עספור.



נושא נכתב על ידי נשלח
  שיר ארס ב. 06:31 02/10/2003
  סגנון לא רע ודמות מעניינת, NY 13:58 02/10/2003
  RE: סגנון לא רע ודמות מעניינת, ב. 17:26 02/10/2003
  ובכן, NY 00:40 03/10/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.