בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שמור מרחק-מחודש
נכתב ע''י: מורן (IP Logged)
תאריך: 10:48 26/01/2004

אוקי אז ככה:
אני מורן. זאת ההודעה הארשונה שלי פה.
אני הכרתי את הסיפור לפני כמה חודשים ואת המחבר לפני הרבה שנים.
אני חייבת להודות בחוסר האימון מבחינת הכתיבה. אני בעצמי ישבתי עם הסיפור ונתתי עמוד וחצי של הערות שוליים על משפטים אלו ואחרים. קיצר, לא היה לעידן כח לשכתב והוא אמר לי שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אז זה מה שעשיתי.
מה דעתכם?
(ד"א אני לא מסכימה עם כמה דברים שאתה כותבים, אבל לא נראה לי שהם רלוונטיים לסיפור הזה)
קריאה נעימה!

שמור מרחק!/ מורן קליימן
מעובד ע"פ סיפור מאת עידן פרומקין

בקצה מרוחק של הפרוזדור ישב ג'ון מייל. כפוף ומכרסם את ציפורניו, נראה היה כי הוא מחכה שתבלע אותו האדמה. ג'ון היה אחד מבני הזונות שהיו מאושרים בחייהם. את המיליון הראשון שלו הוא עשה בזכות מידה נכונה- כך הוא אהב לחשוב- של מזל ושכל. ביום ככל הימים הוא ישב לשולחנו במשרד הקטן ובהה בערימת דפים לא מתוייקים. ואז, כמו תזכיר שנשלח בצינור הדואר השגוי צץ במוחו רעיון לא רע בכלל. הוא כמובן תכנן לשבת ולחשוב על זה, וכך היה עושה- לולא סימני הדולר הקטנים והירוקים שעטרו את שולי הרעיון בעיני רוחו. במקום זאת, הוא שעט אל מחוץ למשרד, כשמסדרונות הקומה עפים אל מולו עד אשר הגיע גם למעלית ולדלת היציאה אשר אחריה, ומשם לסניף הבנק הקרוב. לאחר שחתם על כמה טפסים שהעידו שהבנק רשאי להתנקש בחייו במידה ולא יחזיר את הכסף הוא לקח הלוואה. עם הכסף שלווה הוא קנה צי מכוניות, צבע אותן בכחול, הדביק עליהן כיתוב מודפס ובהה בהן בהערצה. כעבור שבועיים גם שכר נהגים- כמה קרובי משפחה מובטלים שנהגו להזמין אותו לימי הולדת, חתונות ושאר חגיגות הדורשות מהאורחים מתנה הולמת. כמה טלפונים בהולים לכמה אנשים רמי דרג אפשרו לו שלל שעות שיחה עם מזכירות יצירתיות אשר ידעו בדיוק איפה הבוס שלהן לא נמצא, מאיזו ישיבה הוא לא יצא עד החגים ובאיזו שעה הוא לא יבחר להתייצג בבוקר שלאחר מכן. הוא החליט לשנות גישה והתחיל לשקר, להבטיח, לפלרטט. מאוחר באותו החודש השיג את מטרתו. צבועות ומאויישות, המכוניות שימשו כמוניות לכל דבר, פרט לכך שהנוסע לא נדרש לשלם עבור השימוש בהן. ברגע שאדם תפס את אחת המוניות הכחולות של ג'ון ברחוב, הוא פשוט עלה עליה וביקש מהנהג לקחתו לכל מקום שרצה. בסיום הנסיעה, האיש הודה לנהג, ירד מן המונית, והלך לדרכו. הנהגים היו מחונכים למופת- לא קיטרו, לא צעקו, לא עישנו, למעשה הם דממו במשך כל הנסיעה. בתמורה לשירות האדיב, שלא עלה להם דבר, הנוסעים מילאו התחייבות אחת בלבד- היה עליהם להאזין לפרסומות במשך כל זמן הנסיעה. חברת המוניות של ג'ון הפכה להצלחה מסחררת, והוא התעשר במהרה. לאחר שפטר את עצמו מחובות לבנק וממשרדו הקטנטן החל להרחיב את היקף נכסיו הממונעים, להגדיל את תחום הפצתם ולשפר את רמת חייו בכלליות. הוא עשה לעצמו מנהג ללכת לשלוש הצגות בשבוע, לשכב עם לפחות חמש נשים בחודש, לאכול בשבע מסעדות שונות ברבעון ולקנות תשע מוניות נוספות במחצית השנה. בסופו של דבר תפחו כיסיו וחשבונות הבנק של ג'ון במידה כה רבה עד שלא הספיק לכלות אותם בבזבוזיו. נראה היה כי כל מבוקשו נענה. ועם זאת ישב עתה כגיבן וקצות אצבעותיו כבר דיממו וצרבו.
***
מספר נכבד של שנים לפני כן פורסם מחקר מדעי על תאונות דרכים בירחון פופולרי. אותו מחקר נתפס בזלזול אפילו על ידי מפרסמיו, אשר בזבזו עליו דפים מטעם בעיות פיננסיות ועטרו את שוליו בפרסומים ללק מחזק ציפורניים. מסקנות אותו מחקר הצביעו על כך שלמכוניות שעל אחוריהן יש את זוג המילים "שמור מרחק", יש סיכוי כמעט אפסי להיקלע לתאונת דרכים שלא באשמתן. עוד המשיך המחקר והסביר כי כאשר רואה נהג את זוג מילים הללו ברכב שמלפניו- חושי הנהיגה שלו מתחדדים, והסיכוי שהוא יקלע לתאונה יורד להפליא. אך, כמו עם כל דבר טוב אשר עלול להציל את האנושות מכליה, ישנן מגבלות חמורות. החוקרים הראו כי האפקטיביות של זוג המילים הללו עולה, ככל שישנן פחות מכוניות הנושאות אותן. הם הסבירו כי במצב שבו כל מכונית תשא את זוג המילים "שמור מרחק"- הללו יכנסו לתת מודע של הנהגים- והם יחדלו מלשים לב אליהן. עוד הוסיף וטען המחקר כי האחוז האופטימלי של מכוניות עליהן יתנוססו המילים בגאווה הינו 0.96 אחוז.
המאמר עורר סערה צבורית ובשל כך גם דיון תקשורתי ותזרים מזומנים עקבי לבעלי העיתון ועורכיו, ביניהם אנדרה ביגין אשר ירש את חלקו בעיתון מאביו החורג לאחר שאמו תבעה אותו בהסדר הגירושין. דודו של ביגין מצד אביו הביולוגי, אדם, היה העוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל ושנא את הירחון הטפשי. עם זאת הרגיש עצמו מחוייב להתעדכן במתרחש. הוא הנחה את אחוריו לתנוחה מורהרת בכורסתו, הניח ספל קפה בהישג יד והחל במלאכת הקריאה. נחרות הבוז שהפיק לא היו מביישות חזיר בוגר ובאחת הפעמים אף שפך על עצמו מעט מן הקפה כשידו רעדה בצחוק אלים. הרי זה ברור שרוב תאונות הדרכים נגרמות כתוצאה מסטייה לא נכונה מנתיב הנסיעה, מה שאומר כי לנהג האשם בתאונה לא הייתה אפילו הזדמנות לתרגל את שלמד בכתה א' ולקרוא את מלל שתי המילים, שלא לדבר על כמות האנלפבתים שחיים על חשבון המדינה ותוקעים סכינים זה בזה לשם השעשוע. מעבר לכך, שיטות המחקר בהן השתמשו כותבי המאמר היו רחוקות מלהיות מדעיות או אמינות בכל צורה שהיא. ככלל, חשב ביגין, כל הנושא מטומטם להחריד. אך, ללא כל התחשבות בדעתו, למחרת יום פרסומו של המחקר ניתן היה לראות יותר ויותר מכוניות שעליהן התנוססו צמד המילים.
אדם ביגין לא היה אדם טיפש כלל ורגעים ספורים לאחר שקרא את המאמר נשמע בראשו צליל אשר, קטן ככל שהיה, סימן גאונות בפעולה. לאחר שחרש את האפשרויות בקדחתנות צלצל לאחיינו האהוב ובמתק שפתיים הזמין אותו לארוחת צהריים. לאחר שניתק את השיחה ישב והדפיס כמה עמודים על המחשב הנישא שלו, נטה על צידו ונרדם, מזיל ריר מזוית פיו המחייך. ארוחת הצהריים של היום למחרת הייתה מזעזעת אך נשאה בקרבה תגמול. כעבור יממה בלבד פורסמה כתבה מחקרית אשר הוכיחה ללא צל של ספק כי מאז תחילת השימוש בזוג המילים מצילות החיים חלה ירידה דראסטית בתאונות הדרכים. כמובן שהמחקר כולו היה בדייה העולבת באינטיליגנציה של מחברו אך אדם מוכן לשאת עלבונות רבים למען כסף בכמות זהה. כעבור חודש מעל מחצית מהמכוניות נשאו על שלדתן הדפס אדום וברור במטרה לשמור על חיי נוסעיהן. אך זה לא היה הסוף.
ביגין כתב עוד שלושה מאמרים, אשר מכר לעיתונים מתחרים, בהם התריע בקול גדול ומאיים שעל מנת שזוג המילים יהיה אפקטיבי מותר שיופיעו רק על אחוז מן המכוניות. בעקבות זאת קרו מספר דברים- קמה "התנועה למען האחוז", הירחון אשר פרסם את המאמר לראשונה איבד מהפופולריות שלו, אחיינו של ביגין ירד מנכסיו וביגין קנה לעצמו כורסה חדשה. התנועה פעלה באופן נחרץ להכניס לחקיקה חוק שיקבע כי לאחוז אחד ובודד מבין בעלי המכוניות יהיה מותר לשים על מכוניתו את זוג המילים המופלאות, מצילות החיים. עד מהרה העיתונים התמלאו בתמונות של מפגינים נגררים צועקים ברחובות ומסכי הטלויזיה היו אפופים בעשן הצמיגים הנשרפים.
הפוליטיקאים לא עמדו בלחץ הציבורי. הפרלמנט אישר את הצעת חוק, קידם חוק והעביר אותו ללא התנגדות משמעותית, שנתיים וחודש לערך לאחר פרסום המחקר. ביגין נח בכורסתו החדשה, רגליו על ההדום התואם ורפרף על עיתוני השבוע, מתענג על כותרות. צהלות השמחה לרגל העברת החוק הוחלפו במהרה בצרחות היסטריות אשר דרשו מענה מיידי לשאלה החשובה מכל- מי יהיו ברי המזל שישאו על מכוניתם אזהרה מצילת חיים? קבוצות חברתיות שונות החלו מתאגדות יחד בנסיון נואש להשיג את המטרה המיוחלת. ההומואים חטפו מכות מהשחורים, שהוכו על ידי השוטרים, שהושמצו על ידי העיתונאים בגלל שעל מכוניות המשטרה היה כבר צרוב צמד המילים. כל קבוצה חתרה באופן עצמאי ולעיתים לא חוקי בעליל בכדי לצבור כח, ואפילו העבריינים האמיצים ביותר לא העזו לזייף "מדבקות בטיחות" מפחד מהמאפיונרים הגדולים של האזור. העונש על זיוף שכזה עלה לחמש שנים במאסר שכן היה זה סיכון בטחון הציבור. הצעד השני שנקטו השלטונות היה להטביע חותם מרשים ובילתי מחיק של צמד המילים על כל מכוניותיהם- חברי פרלמנט, שופטים, סגני שרים ומשפחותיהם. ביניהם היה אדם ביגין. אך לא ניתן להגיד שהוא היה שבע רצון.
ביגין ידע שהכוח לא נמצא אצל הפוליטיקאים, אלא אצל העשירים. אם יצליח לשכנע אותם, תבוא תוכניתו אל שיא מספק. העשירים אומנם התברכו בממון רב אך לוא דווקא בשכל, והרי מי רוצה למות? ברגע שהבטיח להם את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- שיכנע אותם. ראש הממשלה ושריו הבכירים הוכו בתדהמה. הוא הציג להם מכתב חתום בידי כמעט כל עשירי המדינה. המכתב הכריז כי לולא תצא לפועל שיטתו של ביגין בנוגע לבחירת אלו אשר יזכו להטביע את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- הם יעצרו את כל הפעילות הכלכלית שברשותם. מאחר ותשעים אחוזים מכלכלת המדינה הייתה שייכת לעשיריה- האיום היה ממשי ביותר. האבטלה תצמח לשיאים שטרם נראו, רמת החיים תשתווה לזאת מלפני שבעים שנה. הממשל עלול ליפול, השרים יאבדו את זכויותיהם- את מכוניותיהם. הכניעה הייתה מוחלטת. באופן מידי גיבש ביגין רשימה של אנשים אשר יורשו להטביע חותם ממשלתי זה על מכוניותיהם. הרשימה כללה את אותם אלו שהורשו לכך עד עתה בתוספת המכרעת של עשירי המדינה ואף כמה מפשוטי העם, בכדי לשמור על סדר יום ציבורי רגוע. כלפי חוץ, נראה היה כי ראש הממשלה החליט לנצל את הסמכויות שלו- והוא זה שכפה פתרון על אזרחי המדינה, אך היה זה ביגין שניהל את המדינה מכורסתו הנוחה.
הצעד הבא של ביגין היה הקמת משטרת צללים אשר יועדה לתפקיד אחד בלבד- מחיקה כוללת של כל תאונת דרכים בה הייתה מעורבת מכונית נושאת הטבעה וכן טשטוש סיבות הפציעה או המוות של המעורבים בעניין. ראשים נערפו, סיפורי כיסויי הומצאו- ובסופו של דבר התאונה נכנסה לעיתונים היומיים באחד העמודים האחרונים, אם בכלל. עם הזמן תפח מיתוס שלם סביב אותה אליטה הנוסעת במכוניות בטוחות, וגדל השפעתה הציבורית.
לפנות ערב קיבל ביגין שיחת טלפון תמוהה מאחיינו אנדרה, המזמינה אותו לצאת למרפסת ביתו. למרות שלא היה בראש מעייניו לקום מכורסתו הניח אדם ליצר הסקרנות להשתלט עליו לרגעים מספר. העיתונים של הבוקר למחרת ציירו תמונה מזעזעת של רוצח אלים אשר שילח זעם מטורף על דודו חסר ההגנה שהיה איש שקט, ממושקף ועבד כעוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל.
אדם ביגין היה, אחרי הכל, אנושי, וכמו כל יצור אנושי- בן מוות. ועם המוות הספציפי הזה חל גם שינוי קטן- בהיעדר המושך בחוטים נחו הבובות בלא תנועה. המצב נמשך כשהיה במשך מספר שנים אך בציבור עבר רחש מחאה, אשר התגבר לקול ובסופו של דבר לצעקה אדירה שאיימה לזעזע את המבנה החברתי הקיים. לממשלה לא הייתה ברירה, והיא כוננה את המבחן. המדיניות הכתיבה כי אחת לעשור תהיה למספר מצומצם של אנשים, אשר שמם יעלה בהגרלה, את האפשרות להיבחן במבחן. מי מהם שיעבור את המבחן בהצלחה יקבל את הזכות הגדולה ביותר שבן אנוש יכול לקבל על עצמו- לשאת על מכוניתו את זוג המילים מצילות החיים. פרדוקס האינטרסים הקיים בכך שההגרלה הייתה ממסדית והמבחן תוכנן ובוצע על ידי גורמים ממשלתיים, ללא פיקוח, לא הועלה על הפרק, והסירה החברתית שבה למי מנוחות.
***
לג'ון מייל היה כסף. אפילו לכסף של ג'ון מייל היה כסף. ג'ון אהב לשמור את הכסף שלו מוחשי-בשטרות בלבד. הוא שנא אגרות חוב ושנא לשם כסף בבורסה אבל הוא לא היה טיפש-אלו היו דרכים נהדרות להשיג עוד כסף. בכל תדפיס שקיבל מהבנק לא ראה מספרים אלא שטרות-ערמות על גבי ערמות. מאז שהיה ילד היה יושב ותוהה כמה שטרות הוא צריך בשביל למלא את האולם המרכזי של בניין האופרה עד התקרה ומקיר לקיר-מספר השטרות לאורך החדר כפול מספר השטרות לרוחב. הבעייה הייתה כמה שטרות נכנסים לגובה החדר- היה הבדל בין שטרות דחוסים לרפויים-הוא העדיף דחוסים-זה נראה יותר מכובד. מעבר לזה, הגובה של התקרה השתנה בחלקים שונים של האולם, והיה צורך להתחשב גם במרפסות.
התבגרות הייתה תהליך שג'ון עבר בצורה שונה מרב האנשים. היא בהחלט לא עברה לידו אבל סממנים רבים מתקופת ילדותו נותרו חקוקים עליו כמו צלקות הנותרות מפצעי אבעבועות הרוח. ג'ון אהב לנצח, ויותר מכך שנא להפסיד, הוא היה מוכר את נשמתו בעבור דבר מתיקה, מפחד להשאר לבד בחושך ומתלהב בכל פעם שפתח את תיבת הדואר וראה מכתב עבורו. הוא למד כבר לא להתלהב ממכתבי החשבונות אך מכתבים שהגיעו במעטפות לבנות, עם בול לא מוכר היו בעיניו מראה משובב לב במיוחד.
ביום שלישי הגיע מכתב. המעטפה הייתה דקה, כחולה בקצוות. על גבה היה מודפס בכתב מרובע שמו של ג'ון ולאחריו כתובתו, ממספר תיבת הדואר עד לשם העיר בה גר. על פניה לא הודפס דבר. הבול היה לאומי והחותמת הייתה מקומית. המעטפה נפתחה בקלות ולא היה צורך לקרוע אותה. המכתב היה מקופל בפשטות לשלושה ועל גביו היה מודפס מכתב בן חמש שורות שהזמין את מר ג'.מייל למבדקים, בתאריך של היום למחרת, בשעה שבע וחצי בבוקר. היה עליו לגשת לכתובת הרשומה, לא לאחר ולהביא איתו תעודה מזהה ובה תמונה עדכנית,המלצה ממקורב ואת המכתב הנ"ל. בתחתית הדף היה מידע נוסף על מהות המבדקים- כאמצעי מיון ומבחן אשר בסופם יקבע סופית מעמדו של המיועד וזכות רכושו לשאת את החותם- "שמור מרחק" כשלושה סנטימטרים מעל לוחית הזיהוי.
היה עליו לבוא לאחר שנת לילה מלאה אך ג'ון לא הצליח להרדם. הוא היה מנמנם ומתעורר. שנתו הייתה רדודה ולא מספקת. בשלוש לפנות בוקר כבר היה מהלך לאורך מסדרונות ביתו בחלוק שנלבש ברישול מעל הבגדים שלבש ביום האתמול. מחשבות רצו בחוסר אונים בין אוזניו-ללא ביטוי או דרך להמלט. הוא החל להתארגן-התקלח, התגלח ובחן את עצמו במראה. הוא שפך את כל תכולת ארונותיו על המיטה והביט בבגדים מבלי לראות אותם באמת. הוא בחר חליפה אלגנטית שהייתה לטעמו מכובדת אך עם זאת לא רשמית. הוא התאים נעליים וחפתים, החליט לוותר על עניבה ועל החפתים, ושם חפתים שונים, ובחן את עצמו במראה, והתחרט. הוא התיישב ביאוש מה על המיטה לזמן שנראה כנצח ושקע במחשבות מבלי לחשוב כלל. אח"כ קם,פשט את כל הבגדים והלך להתקלח. כשיצא, לבש את הבגדים שבחר וסרק את שערו לכיוונים שונים עד שהתרצה. הוא בחן את עצמו במראה והעלה על פניו חיוך, ועוד אחד, והבעה מרוכזת, ואז ניסה דרכים שונות להגיד 'כן ו'לא' ולהציג את עצמו. הוא ישב כך עד שעלתה השמש.
כשהיא עלתה הלך למטבח, הכין לעצמו חביתה, לחם קלוי וקפה. הוא ערך הכל בצורה מסודרת על השולחן ולא נגע בדבר. ראשו כאב ובטנו הייתה כרוכה סביב עצמה. הוא סידר את כל שיצטרך על השולחן לצד האוכל והחל למנות את החפצים אחד אחד. הוא וידא שהכל שם, שדבר לא חסר. הוא שם הכל בכיסים שונים, בדק שכלום לא בלט מחוץ לחולצה בקווים לא מחמיאים, לקח את המפתחות והתיישב על כסא. הוא לא התכוון להתיישב- הוא כבר החליט לצאת אך נראה שרגליו אינן מוכנות לשאת את משקל גופו על לדלת. הוא חייג לשכן שלו שהגיע כעבור מספר דקות וסייע לו להגיע עד לרכב. ג'ון התיישב, התניע והניח את ידיו הרועדות על ההגה.
עד שהגיע לכתובת כבר התאושש דיו. הוא יצא מהרכב בזהירות, ופנה אל דלת הבניין שניצב מולו. הוא בחן את הכתובת, מודא שהיא אכן נכונה. הבניין היה רגיל והדלת גם כן. מספר הבניין היה מצוין מעליה בפשטות. בהמשך הקיר הופיעה כתובת גראפיטי אשר בישרה, בשגיאות כתיב, שהקורא מוזמן לעשות דברים שעל פי דעתו של ג'ון היו מצנעת הפרט. ג'ון השיב את מבטו לדלת. הוא הביט בה שניות מספר- לא בטוח אם עליו להכנס או לחכות שיכניסו אותו. הוא הניח יד אחת על פני הדלת ודחף.
החלל בו ניצב היה, מעל הכל, קטן. מימין היה חלון זכוכית שקוף. מבעד לחלון ניתן היה לראות משרד, מרוהט בשולחן עמוס ניירות, כסא מרופט וטלפון מרובה לחצנים. המשרד היה שומם, דלתו נחה פתוחה למחצה ושפופרת הטלפון הייתה מונחת על השולחן, כשרעשי ניתוק בוקעים ממנה. בצמוד לדלת המשרד היה הפתח הנוסף היחיד בקיר וממנו בקע גרם מדרגות. לאותו גרם מדרגות נדחף ג'ון מייל, על ידי סקרנות וחוסר ברירה. גרם המדרגות סבב עצמו ובקצהו מצא ג'ון את הקומה שמעל. היא החלה במסדרון מרובה דלתות ממוספרות, וג'ון פסע לאיטו בראשיתה.
הוא צעד כבתוך חלום, אינו מודע לחלוטין למעשיו. הוא החל לנסות לפתוח את הדלתות ללא הצלחה- כולן היו נעולות. הוא טלטל את הידיות כאחוז טירוף, ודלת אחת נפתחה ברחש. מבעדה יכול היה ג'ון לראות מסדרון, זהה לזה שנמצא בו עתה, מעוטר דלתות ממוספרות. הוא עבר בדלת. ראשו הסתחרר וידיו נטפו זעה כאשר הסתער על שורת הדלתות החדשות. הוא פתח אחת- ומאחוריה נגלה לו מסדרון זהה. הוא פתח נוספת- ושוב אותו המראה. כך היה גם מאחורי הדלת השלישית והרביעית שפתח. בשלב זה הפסיק ג'ון לפתוח דלתות ונשען על הקיר, מתנשף.
כשהרים את מבטו ראה, בהמשך המסדרון ספסל. הוא צעד לעברו, מסוחרר מעט, והתיישב. הוא מחה עגלי זיעה ממצחו והחל לכסוס את ציפורניו. הוא ישב שם, זמן שנראה כמו נצח. ראשו פעם בכאב והוא לא הצליח להסדיר את מחשבותיו. הוא לא שמע את ההד הקלוש של הפסיעות הקצובות והיה דיי מופתע כאשר הרגיש דקירה חדה אחת באחורי זרועו השמאלית. הוא פנה לשמאלו, מבולבל, וגילה את שדלת שלצידה ישב הייתה פתוחה לרווחה. האדם שמולו היה נמוך, ופניו היו מעט גבוהות מאלו של ג'ון היושב. על חוטמו נחו זוג משקפיים עגולות וגדולות. פניו של האיש רצדו באופן מבהיל מול עיניו של ג'ון. הכל הפך שחור, וג'ון כלל לא חש את המכה הקרה- כאשר פגע ברצפה.
ג'ון שב להכרה בחדר לבן, מואר באור פלורסנט, במיטה נוחה. הוא בחן את סביבותיו ולא מצא בהן כל אפיון יחודי חוץ מהצבע הלבן הבוהק שאפף הכל. לבן שהיה, מעל הכל, נקי. סטרילי אפילו. הוא קם וחיפש את המתג של האור, שהחל להכאיב לעיניו בהשתקפו מהקירות הסובבים אותו. הוא לא מצא אותו. למעשה, הקירות כולם היו חלקים לחלוטין, על אחד מהם נתלתה מראה ולצידה הייתה קבועה דלת- גם היא לבנה, אך מעבר לכך לא היה דבר על הקירות. מעבר למראה והמיטה גם לא היה רהיט נוסף בחדר. ג'ון צעד ברגליים יחפות על הרצפה החשופה, הלבנה, ופחד.
הוא הביט על עצמו במראה- על עיניו האדומות, שערו הפרוע והבעת היאוש האופפת כל אחד מתוי פניו. הוא יכל בקלות להבין למה הם חשבו אותו למשוגע, ואולי הם צדקו. אולי הוא משוגע- חולם להשתייך אליהם, להיות חלק מהם- אצילי העולם. לא! הוא היה ראוי- הוא היה מצליח, עשיר, הם היו צריכים אותו ביניהם! יותר מכל הוא היה צריך אותם, צריך להיות חלק מהם. הוא חב זאת לעצמו, זה היה מעמד שהוא רצה גם אם לא הגיע לו. הוא ידרוש מהם לעבור את המבחן! הוא יהיה ג'ון מייל, חבר של כבוד בשכבה האליטיסטית.
כאב חד בקצות אצבעותיו השיב אותו לחושיו. הוא פתח את אגרופו הקפוץ והביט בציפורניו ובדם הקרוש עליהן. כמו מתוך חלום הוא קרב את ידו לידית הדלת מצפה למצוא מאחוריה מסדרון נוסף, הצוחק בפניו. במקום זאת הופתע לגלות שפני הדלת היו חלקים לחלוטין- לא חור מנעול או ידית.
לפתע בקע קול של גבר מרמקול חבוי, שואל את ג'ון המבולבל שאלות. ג'ון היה מופתע אך ענה בכנות מוחלטת ולא ניסה כלל להווריד את תמונת חייו. ג'ון הקשיב לקול והקשיב גם לעצמו, לא לחלוטין מאמין בקיום השיחה ההזויה.
לאחר שעה הפסיק הקול לשאול, וג'ון הפסיק לענות. הדלת נפתחה ומולו יכל היה ג'ון לראות את דלת היציאה. הוא פסע החוצה, עקב לצד אגודל, לא בוטח באמת הנשקפת מולו. הוא פסע צעד נוסף ושמע את הדלת נסגרת מאחוריו. בפרץ פתאומי של הבנה הסתובב ג'ון וראה לא יותר מקיר מאחוריו. הוא החל להכות בקיר, באלימות, בטירוף, אך זה לא נפתח עבורו יותר. ג'ון קרס על הרצפה, מייבב מרות. שם, על הרצפה, היו מונחות זוג נעליו, לימינן היו שורשיו של שער מתכת ומאחוריו גרם מדרגות מוכר. לצד השער היה המשרד, עתה חשוך ונעול. ג'ון נעל את נעליו, דמעות זורמות במורד אפו ועל לחייו. הוא נרעד, התרומם ופסע אל מחוץ לבנין- לעבר מכוניתו החונה. הוא נכנס אליה בשלוות נפש מגוייסת- עיניו נפוחות ודומעות עדיין. ג'ון התניע, אותת והחל בנסיעה המרה לביתו הלא רחוק. הוא הביט בכביש, במכוניות הנוסעות, באנשים הצועקים, צופרים, צוחקים או שרים עם הרדיו. הוא הרגיש כבד תנועה ורפה- אבריו היו כבדים מידי לתפעול. הוא הניח את ראשו על ההגה, ידיו נתלות בו כידיו של איש טובע ורגליו מכבידות על הדוושות. הפגוש של המכונית לשמאלו לא אחר להגיע. המכה האלימה הטיחה את ראשו של ג'ון לאחור ואז לפנים- הישר אל תוך הצופר, שקולו ליווה את מותו של ג'ון בתרועה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ''שמור מרחק!'' פרומקין עידן 02:41 13/09/2003
  כמה עצות NY 04:44 16/09/2003
  RE: כמה עצות פרומקין עידן 14:48 18/09/2003
  RE: כמה עצות NY 22:53 18/09/2003
  NY צודק גל 02:04 19/09/2003
  וחוץ מזה וינסנט 04:09 19/09/2003
  שמור מרחק-מחודש מורן 10:48 26/01/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.