בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
''שמור מרחק!''
נכתב ע''י: פרומקין עידן (IP Logged)
תאריך: 02:41 13/09/2003

"שמור מרחק!"/ פרומקין עידן-
מוקדש לפרומקין שני ומוהל עדי אשר בזכותן אני קורא.

בקצה מרוחק של הפרוזדור ישב אדם. ג'ון היה אדם נעים למראה, בעל עיניים כחולות ושיער שחור באורך בינוני. נראה היה כי הוא מחכה לתשובה כלשהי, תשובה שתשנה את חייו. ג'ון "הארי" מייל נקרא כמו רבים מחבריו ומכריו על שם הארי פוטר, גיבור תרבות של רבים מבני דורם של סבו וסבתו. ג'ון היה מבין אלו ברי המזל שהיו מאושרים בחייהם. את המיליון הראשון שלו הוא עשה בזכות כישורי ההמצאה והתעוזה שלו. ג'ון קנה צי מכונית והסב את שימושן למוניות. הללו שימשו כמוניות לכל דבר פרט לדבר אחד, הנוסע לא נדרש לשלם עבור השימוש בהן. ברגע שאדם תפס את אחת המוניות של ג'ון ברחוב, הוא פשוט עלה עליה וביקש מהנהג לקחתו לכל מקום שרצה. בסיום הנסיעה, האיש הודה לנהג- ירד מן המונית, והלך לדרכו. לנוסעים הייתה התחייבות אחת בלבד- היה עליהם להאזין לפרסומות במשך כל זמן הנסיעה. חברת המוניות של ג'ון הפכה להצלחה מסחררת, והוא התעשר במהרה. כשהגיעו ימי השפל, כפי שהם נוטים לעשות מידי פעם בפעם, וכאשר כולם חסכו כסף רק כדי לחיות- קנה ג'ון יותר ויותר, מכל מה שמצא. כאשר יצא המשק מימי השפל והגיעו תורם של ימי העושר, הזוהר והנהנתנות- עלו שוויים של נכסי "תעשיות הפניקס" במאות אחוזים. ג'ון התעשר, וכפי שלרוב קורה עם כסף- ברגע שיש לך יותר ממה שאתה צריך- הוא נוטה לגדול ולגדול. לג'ון לא היתה אישה, אך הוא לא היה אדם של התחייבויות ארוכות טווח. הוא נהנה לנפנף בכספו ולחזור לביתו עם אישה שונה בכל פעם שיצא מביתו לבילוי כזה או אחר. לשמחתו של ג'ון, התקופה שבה חיי היתה תקופה טובה להפליא לעשירים, כמו כל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית. נראה היה כי כל מבוקשו- נענה. אם יום אחד התחשק לו לבקר את העיר האהובה ביותר עליו בעולם, פריז, יכל כבר לראות את שדרת האליזה המפורסמת בעניין של דקות. אם רצה יום אחד להתפרע ולנסוע למושבה האנושית על הירח- יכל להסדיר זאת תוך ענין של שעות. כן, החיים היו טובים לג'ון, אך ניכר כי משהו היה חסר לו, אחרת למה ישב בקצה של פרוזדור אפלולי וכסס את ציפורניו?

בעניין זה ג'ון היה רק אחד מבין רבים. פה כספו הרב לא עזר לו, ואפילו לא ההשפעה שקנה כספו בפוליטיקה המקומית. הכל התחיל בפרסום של מחקר מדעי בירחון פופולרי לפני שנים רבות, ארוכות בהרבה ממשך חייו של ג'ון. מחקר שנראה תמים כל כך, בעל מסקנות מעטות השפעה לכאורה- עתיד לשנות את חיי העולם שבו פורסם. עורכי המחקר עתידים להיזכר בספרי ההיסטוריה כ"קבוצת המוחות המבריקה שהקימה את השכבה האליטיסטית הנערצת". ועוד לחשוב שנושא המחקר, תאונות דרכים, נראה כה מרוחק ממשפט זה.

המחקר הראה כי למכוניות שעל אחוריהן יש את זוג המילים "שמור מרחק", יש סיכוי כמעט אפסי להיקלע לתאונת דרכים שלא באשמתן. עוד המשיך המחקר והסביר כי כאשר רואה נהג את זוג מילים הללו ברכב שמלפניו- חושי הנהג שלו יתעוררו, יתחדדו והסיכוי שהוא יקלע לתאונה- יורד להפליא. אך, וכאן נכנסת הנקודה שעתידה לשנות את ההיסטוריה, ישנן מגבלות חמורות. החוקרים הראו כי האפקטיביות של זוג המילים הללו עולה, ככל שישנן פחות מכוניות הנושאות אותן. הם הסבירו כי במצב שבו כל מכונית תשא את זוג המילים "שמור מרחק"- הללו יכנסו לתת מודע של הנהגים- והם יחדלו מלשים לב אליהם. עוד הוסיף וטען המחקר כי האחוז האופטימלי של מכוניות עליהן יתנוססו המילים בגאווה הינו 0.96 אחוז.

מכאן והלאה, דבר לא שינה. לא העובדה ששנים לאחר מכן פורסמו מחקרים שסתרו לחלוטין את מסקנות המחקר, לא הסברים של מומחים שטענו כי רוב התאונות נגרמות כתוצאה מסטייה לא נכונה מנתיב הנסיעה (מה שאומר כי לנהג האשם בתאונה לא הייתה אפילו הזדמנות להיתקל בזוג המילים מצילות החיים)- דבר לא שינה. למחרת יום פרסומו של המחקר יכלתם לראות יותר אנשים שעל מכוניותיהם נראה זוג המילים, כי תמיד יהיו אלה שיאמינו לכל מחקר שהם קראו בעיתון. וכעבור חודש- כמעט למחצית מן המכוניות היה את זוג המילים מצילות החיים על אחוריהן, כי איזה עיתון שהיה בחובות כספיים פרסם כי חלה ירידה דראסטית בתאונות הדרכים מאז תחילת השימוש בזוג מילים מופלאות אלו. ואז באה התפנית הגדולה. אנשים נזכרו כי על מנת שזוג המילים יהיה אפקטיבי רק על אחוז מן המכוניות מותר שיופיע זוג המילים מצילות החיים. קמה "התנועה למען האחוז" ועקבו אחריה "שמרו מרחק!" ו"העמותה ללא מטרות רווח למען קידום זוג המילים מצילות החיים". לאחר שהאחרונה מבניהן נסגרה עקב שמה הארוך מידי, החלו שתי הראשונות לצבור תאוצה וכוח, השפעה ועוצמה. אנשים רצו להכניס לחקיקה חוק שיקבע כי לאחוז אחד ובודד מבין בעלי המכוניות יהיה מותר לשים על מכוניתו את זוג המילים המופלאות, מצילות החיים. אנשים לא נתנו את מחשבתם לדרכים בהם יקבעו ברי המזל שלהם ינתן אישור לנסוע במכוניות ה"בטוחות"- אלא פשוט הניחו כי הם מכירים מישהו שמכיר מישהו שכבר ישיג להם את האישור.

הפוליטיקאים לא עמדו בלחץ הציבורי. הפרלמנט אישר את "חוק זוג המילים מצילות החיים" כשנתיים ושלושה חודשים לאחר פרסום המחקר. היה נדמה שגזע האנושות נתקל ביצורים בעלי תבונה בפעם הראשונה בהיסטוריה. הרחובות היו מלאים, הבתים היו ריקים, וכולם חשבו שהנה הנה הגיעה האנושות למהלך המבריק שייצור חיים מושלמים לכולם. כותרות העיתונים תרמו גם הם לחגיגה, כמובן. "הסוף לקטל בדרכים!" או "זוג המילים מצילות החיים יציל את חיינו" היו רק חלק מן האוירה ששטפה את הרחוב. לג'ון יתברר מאוחר יותר כי "זוג המילים מצילות החיים" הרס את חייו.

ואז התחילה ההיסטריה. מי יקבל את כבוד המלכים? ומי ישאר עם תחושת הוסל? כי הרי, זוג המילים מצילות החיים יצילו את חייהם של נושאן. ומה על אלו שנגזר מותם? כולם זוכרים את הימים הנוראיים שלפני המצאתם של זוג המילים מצילות החיים. לנסוע במכונית היה כמו לקרא לשטן בשמות... לאחר ששום פתרון לא נמצא בפועל, וכאשר כל קבוצת אינטרסים מנעה את הצעת פתרונה של מתנגדתה- החלו אנשים לעבור על החוק. יותר ויותר אנשים כתבו את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם. מכונית ללא זוג המילים מצילות החיים עליהן, היו מחזה נדיר יותר ויותר. אך הממשלה לא יכלה לאפשר לדבר זה לקרות! הרי בחוק שהיא עצמה העבירה כתוב כי רק ל- 0.96 אחוז מן המכוניות יותר לכתוב את זוג המילים מצילות החיים על גביהן. מה עוד, שהחוק הבטיח כי לכל חברי הממשלה, הפרלמנט וסגל השופטים יותר לשאת את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם. לכן, החל הממשל באכיפת החוק. בתחילה החליטו כי לשום מכונית, עד להיקבע שיטה מוסכמת והוגנת, מותר יהיה לכתוב את זוג המילים מצילות החיים. הוחלט כי כל בעל מכונית שיכתוב, באופן בלי חוקי, את זוג המילים מצילות החיים יכנס למאסר של ארבע שנים. ולאחר שכשלושה אנשים נעצרו והוכנסו למעצר- הורדו זוגות המילים מן המכוניות.

עתה, תורו של יצר האדם להכנס לסיפורנו. אדם בשם אדם ביגין ראה הזדמנות. אדם היה העוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל. הוא היה אדם שמנמן, נמוך ובעל משקפים מאז היותו בן שש. הוא היה בעל תואר שלישי לפיסיקה גרעינית, ובעל ידע נרחב בתחום הפסיכולוגיה, למרות שמעולם לא למד תחום זה באופן סדיר. ביגין תמיד האמין כי פספס את ייעודו בחיים, וטען באזני מכריו כי יכל להיות פסיכולוג מן המחלקה הראשונה, על אף דעתו הגרועה על שיטת הלימוד של מקצוע הפסיכולוגיה באוניברסיטאות השונות. אדם ביגין חיכה להזדמנות זו כל חייו. תמיד היה ביגין מוקף באנשים נחותים ממנו ברמה המחשבתית. תמיד טען בפני עצמו כי הוא זה הראוי לשלוט בחייהם הנלעגים של סובביו. תמיד ראה אותם, צוחקים, נהנים מן החיים כאילו אין מחר, מעסיקים את עצמם בסוגיות חסרות חשיבות כגון "הוא אמר לי שהשמנתי!" או "הוא לא התקשר אלי כבר יומיים!". אך ביגין ידע שמוחו הוא יתרונו, וכי יום אחד, יום אחד הוא זה שישלוט באותם אנשים חסרי חשיבות. והוא זה שיצחק אחרון. ואז, מישהו המציא את זוג המילים מצילות החיים. את ההתרגשות של ביגין כאשר ראה את ההמולה סביב החוק שהעבירה הממשלה לא ניתן לתאר. סוף סוף יזכה לשלוט. אדם ביגין הקדיש את החודשים האחרונים בניסוח תכנית מושלמת. תוכנית שאף אחד בממשל לא יוכל לסרב לה. בסופה של תכנית זו, הוא יהפוך לשליט היחיד של הממשל. הוא ינצל את זוג המילים מצילות החיים כדי להפוך אותו לשליט העליון.

ביגין ידע שהכוח לא נמצא אצל הפוליטיקאים, אלא אצל העשירים. אם יצליח לשכנע אותם, תבוא תוכניתו אל הפועל. העשירים אומנם היו עשירים, אך בהכירו אותם ידע- הם אינם החכמים והמבריקים מכלל האזרחים, אלא פשוט ברי המזל שביניהם. והרי מי רוצה למות? ברגע שיבטיח להם את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- ישכנע אותם. הוא נפגש במשך שבועות אחדים עם כל אחד ממאתיים האנשים העשירים ביותר במדינה. לא היתה זו משימה קלה, אך הזמן היה מועט- פן תחלוף ההילה סביב זוג המילים מצילות החיים. לאחר שהצליח לשכנע מאה שבעים ושמונה מתוכם כי הוא יודע כיצד אמור מנהיג להוביל את המדינה לעתיד טוב יותר, ולאחר שהבטיח להם את זוג המילים מצילות החיים- הם חתמו לו. ראש הממשלה ושריו הבכירים הוכו בתדהמה. אדם ביגין, האדם השמנמן שכולם חשבוהו לחביב ומבריק- רימה אותם. הוא הציג להם מכתב חתום בידי כמעט כל עשירי המדינה. המכתב הכריז כי לולא תצא לפועל שיטתו של ביגין בנוגע לבחירת ברי המזל אשר יזכו לכתוב את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- הם יעצרו את כל הפעילות הכלכלית שברשותם. מאחר ותשעים אחוזים מכלכלת המדינה הייתה שייכת לעשיריה- האיום היה ממשי ביותר. אם אכן יעצרו את הפעילות הכלכלית, תהפוך המדינה לשדה קרב. האבטלה תצמח לשיאים שטרם נראו, רמת החיים תשתווה לזאת מלפני שבעים שנה- והכל יאשימו את הממשל. מזל יהיה לחברי הממשלה אם יצאו בחיים מכעס ההמון. על כן, לא נותרה בררה לראש הממשלה, והוא הפך לעוד חייל על שולחן השחמט של אדם ביגין, בעל תואר שלישי בפיסיקה ועוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל.

ביגין יצר שכבה אליטיסטית של אנשים הראויים לכתוב את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם. הוא נתן כמובן לכל עשירי המדינה את זכות מופלאה זו- גם לאלו שהתנגדו לו בתחילה, והצטרפו אליו עכשיו בשמחה. הוא נתן גם לכל חברי הממשלה את זכות זו- על מנת שיעשו את מספר הבעיות הקטן האפשרי. ואולי פעולתו החכמה ביותר- הוא העניק את זכות זו גם למעטים מפשוטי העם, כך יכל לשמור על סדר יום ציבורי רגוע. כלפי חוץ, נראה היה כי ראש הממשלה החליט לנצל את הסמכויות שלו- והוא זה שכפה פתרון על אזרחי המדינה בנוגע לבעית זוג המילים מצילות החיים. אך ביגין חייך בליבו- הכוח היה שלו. ביגין ניהל את המדינה, כאשר ראש הממשלה היה לא יותר מאשר בובה. החיים אכן חייכו לאדם ביגין.

הזמן עבר, ובעיות החלו להתעורר. ביגין הבחין כי אכן המחקר טעה. תאונות דרכים פקדו את המכוניות שנשאו את זוג המילים מצילות החיים. אבל אסור היה שמידע זה יצא אל הכלל. זוג המילים מצילות החיים הן הסיבה היחידה לכוחו של ביגין. לא היתה לו ברירה והוא הקים את משטרת הצללים. לכל רכב הנושא את זוג המילים מצילות החיים הוצמד מכשיר מעקב. בכל פעם כאשר רכב מסוג זה היה מעורב בתאונת דרכים שלא באשמתו- נכנסה משטרת הצללים לפעולה. ראשים נערפו, סיפורי כיסויי הומצאו- ובסופו של דבר התאונה נכנסה לעיתונים היומיים באחד העמודים האחרונים, אם בכלל.

חודשים חלפו, והמצב לא השתנה. ביגין, שהיה מוכשר מטבעו, ניהל את ענייני הממשל בצורה טובה למדי- טובה יותר מראש הממשלה עצמו (לפני שהפך לעושה דברו של ביגין). בקרב הציבור הרחב הפכה האליטה שזכתה בזוג המילים מצילות החיים למושא של הערצה וקנאה, הרי הם היו בטוחים מפני המוות הנורא שבתאונות הדרכים. כולם קיוו להיות ברי המזל הבאים- וזכות בפרס הגדול.

שנים חלפו, השכבה האליטיסטית החלה לנצל את השפעתה כלפי הציבור הרחב. מי יסרב לבקשתו של נושא זוג המילים מצילות החיים? השכבה האליטיסטית התעשרה על חשבון הציבור, היא הפכה בעיניה עצמה לשווה יותר מפשוטי העם- אלו שנוטלים סיכון כל יום ביומו ומעזים לנהוג ברכבים הלא בטוחים שברשותם.

עשורים חלפו, אדם ביגין חלף מן העולם. לא ידוע אם הוריש את תפקידו ליד ימינו, או שמא לא היה לא אחד שכזה. בכל אופן, כלפי הציבור הרחב ראש הממשלה תמיד תיפקד כראש הממשלה- וכך היה המצב גם כיום. אך דבר אחד נשמר במשך כל אותם שנים. השכבה האליטיסטית. בשלב זה, כבר זוג המילים עבר בירושה- מאב לבן, מאם לבת. השכבה האליטיסטית הייתה מורכבת רק מעשירי המדינה וחברי הממשל עצמם. פרטים בציבור הרחב האמינו עוד כי יום יבוא והם יזכו בכבוד הגדול וישאו בגאווה את זוג המילים מצילות החיים, אך זו הייתה רק אמונה. מיותר לציין, כי ברשות האנושות הייתה הטכנולוגיה שאפשרה לצמצם את תאונות הדרכים למינימום. הקמת רשת מחשבים שתסיע את המכוניות בעצמה ובניית תשתיות מתוחכמות שימנעו תאונות דרכים קטלניות היו רק חלק מן הפתרונות האפשריים. הממשל, שלא השתנה כבר שנים ורוב חבריו ידעו כי אין שום אמת במיתוס זוג המילים מצילות החיים, ידע כי כל כוחו בא מזוג המילים הללו, ולכן לא היה בכוונתו לפתח טכנולוגיות אלו. להיפך, חברי הממשל התאמצו והקדישו זמן רב ביותר בהכשלת חברות וקבוצות מחקר שניסו ללכת בכיוון זה. על ידי העמסת בירוקרטיה קטלנית על קבוצות אלו, הצליחו פקידי הממשלה לשבש ולנתב כרצונם כל מחקר שהוא. ברוב המקרים, השתנתה כותרת המחקר משיפור בטיחות המכוניות עד לפיתוח סוג חיטה אשר יגדל ללא מים.

עוד מספר שנים עברו, מושא הקנאה של הציבור כלפי השכבה האליטיסטית לא קטן, להיפך הוא רק גדל. גם בתקופה זו אנשים פחדו מן המוות- ורצו להשיג כל דבר שביכולתם על מנת לצמצם את סיכוייהם למות. לציבור נמאס. קם לחץ ציבורי אדיר במימדיו, לחץ שאפילו הממשל לא עמד לו. לממשלה לא הייתה ברירה, היא הייתה צריכה למצוא דרך מסויימת להרגיע את הציבור, ולכן היא החליטה על הקמת המבחן. הממשל הכריז בפומבי כי אחת לעשור- תהיה, לכל מי שיחפוץ, את האפשרות להיבחן במבחן. האדם שיעבור את המבחן בהצלחה- יקבל את הזכות הגדולה ביותר שבן אנוש יכול לקבל על עצמו- לשאת על מכוניתו את זוג המילים מצילות החיים. פרטים על המבחן לא ניתנו, וגם לא כיצד והיכן להשיג את טופס הרישום. אך הסערה הציבורית חשכה. לממשל, כמובן, לא הייתה כל כוונה לתת למישהו נוסף לשאת את זוג המילים היקר, אך חבריו אכן תכננו לקיים את הבטחתם. מקסימום, הוא יספק להם כמה בדיחות טובות.

כאן, אנו חוזרים לאדון ג'ון מייל היקר שלנו. כי על אף היותו עשיר- צבר ג'ון את הונו רק לאחרונה. הוא לא היה אחד מאותם ברי המזל, יורשי זוג המילים מצילות החיים. על מכוניותיו הרבות לא התנוסס בגאווה זוג המילים. כן, היו לו נשים רבות וחייו היו מאושרים למראה, אך ג'ון לא היה חבר באותה שכבה אליטיסטית. שכבת האצולה המופלאה. והרי לג'ון מגיע להיות חבר בה. יש לו יותר כסף מאשר להרבה מחבריה של אותה שכבת אנשים נערצת, מוחו מבריק יותר מרוב אנשי האצולה החברתית הנהנתנית. למה שהוא, ג'ון מייל, לא יהיה חבר בחברה האנושית מספר אחת? ושאלה זו ליוותה אותו כל חייו. בצד האחורי של מוחו, תמיד תהה ג'ון- למה. למה לו, ג'ון "הארי" מייל, לא היתה הזכות המופלאה? זו הייתה רק שאלה של זמן אחרי הכל. אבל מתי? עוד מעט יגיע לגיל החמישים שלו- ואז כבר דבר לא ישנה, זה יהיה מאוחר מידי. הוא צריך לפעול מהר. הוא צריך לעבור את המבחן.

אך סביב מה ניסוב המבחן? כיצד מגיעים בכלל להרשמה למבחן? חייבת להיות תשובה. הוא הפעיל קשרים, חפר בתיקים ישנים והציע הצעות לאנשים שלולא טירופו היה פוחד ללחוץ את ידם. אך לשווא. המבחן לא היה בנמצא. היה זה כאשר ג'ון התייאש ואיבד כל תקווה. הוא החליט כי עליו להשתכר, אבל במקום שונה- הבאר המקומי התחיל להתמלא בעושי פרצופים ואנשים לא חברותיים כלל. אז כך קרה שאדון מייל מצא עצמו בתוך פאב המרוחק מביתו כבערך מאתיים מייל. היה זה פאב מוזר למראה. על הקירות היו ציורי דרקונים מוזרים, ירוקים ויורקי אש. היה נדמה כי הם מנסים להיכנס למערה כלשהי, מערה הנשמרת על ידי שומר עיוור. לפאב המוזר לא היו שולחנות ישיבה בתוכו, הישיבה הייתה סביב הבר בלבד. כשנכנס ג'ון לפאב- לא ציפה כי משהו בחייו ישתנה. הוא צדק. אכן לא קרה דבר מוזר באותו ערב. היה זה רק שבוע אחד מאוחר יותר שבו ג'ון התיישב על אותו הכסא עליו ישב בביקורו הראשון במקום זה והזמין מעובד הבר את המשקה האהוב עליו. "ויסקי נקי בבקשה" אמר ג'ון בקול ישנוני מעט. הברמן החביב רק חייך, הנהן, הגיש לג'ון את המשקה שלו והלך לטפל ביושבי הבר האחרים. ג'ון מעט התאכזב מתגובתו של הברמן, שכן אילו ישב כעת בפאב האהוב עליו- יכול היה לקבל יחס מועדף הרבה יותר מצד הברמן האהוב שלו, אנדרה. בדיוק כשסיים ללגום את טיפת המשקה אחרונה, עמד ג'ון לעזוב את הפאב, לעוד לילה של שינה בודדת. לפתע הרגיש כי אדם התיישב לצידו השמאלי. הוא הסתובב מתוך סקרנות אנושית, וראה כי אישה יפיפייה התיישבה לידו. בדרך כלל, היה ג'ון פותח איתה בשיחה שהייתה מסתיימת רק למחורת בבוקר במיטתו. אך אישה זו היתה שונה. האישה היתה גבוהה, בעלת עיניים ירוקות-בהירות מדהימות, חזה עשיר ורגלים לבנות וחלקות. אך לא צורתה הייתה מה שתפס את עיניו של ג'ון- אלא דווקא מה שהחזיקה בידה. האישה המיסטורית החזיקה חתול, או ליתר דיוק חתולה. ג'ון חשב שאישה המביאה את חיית המחמד הפרטית שלה למקום ציבורי לא אמורה לעניין אותו- ולכן הוא קם על מנת לעזוב את המקום.

"עוזב כל כך מוקדם?" החל לפתע לדבר קול רך וססגוני. ג'ון הסתובב וראה את שיניה הלבנות של הבחורה נחשפות מתחת לחיוכה הנעים. הוא חזר למקומו. "ברמן, שתי כוסות של ויסקי בבקשה."
"אני שותה רק סודה, ותודה ששאלת."
"כוס ויסקי וסודה" קרא ג'ון, מתעלם מקולה הנעלב של האישה בעלת הקול הנפלא כל כך.
"אז מה העניין עם החתולה?" שאל ג'ון בשילוב עם הרמת גבה.
האישה נראתה מעוצבנת מתמיד. "שמה הוא דבי, אתה תמיד כזה חטטן?"
"רק כשאני רואה משהו שמוצא חן בעיני."
היא נרגעה. מכאן השיחה בניהם התנהלה ברכות ובקלות. פרטי השיחה לא חשובים לסיפורנו, ולכן נדלג עליהם. בסיומה של השיחה החליט ג'ון לנסות את מזלו.
"מעוניינת בכוס משקה מאוחרת?"
"הזיכרון הקצר שלך לא מפריע לך במהלך היום?" לא הלך לו...
"ארר.. לא, טוב לי בחיים. לא חסר לי כלום." אמר בקשיחות.
"בוא נראה, כפי שציינת אתה עשיר, מבריק לטענתך, בעל אחת החברות הגדולות במדינה..." ואז היא קמה ויצאה מן הפאב, דבי בעקבותיה.

ג'ון המבולבל במעט, הוציא שטרות כסף, הניחם על השולחן ויצא מן הפאב בריצה קלילה אחריה. שם הוא ראה אותה, נשענת על מכוניתו. מחייכת. "בטוח שלא חסר לך כלום?"

איך היא יכלה לדעת? טוב במחשבה שניה, כל אחד יכול היה לדעת. בימינו אין אחד שלא רצה שעל מכוניתו יוטבע זוג המילים מצילות החיים. ג'ון החליט שהמצב מוזר מדי בשבילו. "לילה טוב." וקול פתיחת המכונית שלו הדהד את החנייה השוממת.
"בורח כל כך מהר?" שוב הקול הרך והססגוני.
"אמרו לך פעם שאת מוזרה?" הוא לא הולך לראותה שוב- אז למה לא להיות כנה?
"אתה חושב שזה מקרה שנפגשנו כאן?" ג'ון חש את ליבו צונח.
"כנראה שלא." הוא ניסה לשמור על קולו הרגיל.
"החתולה שלי עוקבת אחריך כבר שבועיים." ג'ון צחק. לזה הוא לא הולך להאמין, גם אם משהו בחתולה לא נראה לו כבר מההתחלה.
"משום מה, גם הקודמים לך צחקו..." אז היא עוקבת מקצועית, חשב ג'ון. "אני סוכנת ממשלתית. אנחנו עוקבים אחריך כבר זמן מה. כפי שבטח ידוע לך, ישנו לחץ ציבורי לשקיפות רשימת האנשים שנושאים את זוג המילים מצילות החיים." ג'ון חשב ששניהם זרחו מעט לשמיעת המילים האחרונות שלה. "ובוא אני אספר לך שהממשל לא ממש אוהב את זה." פניה נפלו במעט. "בחרנו בך, ג'ון "הארי" מייל, ובעוד מספר אנשים שמצאנו ראויים- להיבחן במבחן. האחד מכם שיעבור אותו בהצלחה יורשה לשאת את זוג המילים מצילות החיים על מכוניתו. כמובן שהדבר ישמש לנו כתעמולה. נוכל להוכיח לעם הפשוט- שגם לו יש סיכוי לזכות יום אחד בכבוד הגדול ביותר שיש לאנושות להעניק לאדם יחיד."

ליבו של ג'ון צנח בשנית. ראוי? מבחן? הוא היה בטוח שאין טעות, או לפחות כך קיווה. האם הוא יכול לסמוך על אישה זו, למרות שכרגע נזכר שאיננו יודע את שמה? האם הוא יצליח לנצל את ההזדמנות שהחיים סוף סוף העניקו לו?

"הרגע נזכרתי שאינני יודע את שמך." אמר בקול רגוע ושליו, כאילו לא עיקל את כל אשר סיפרה לו. "אני חושבת שאתה יודע אותו כבר..." היא השיבה באותו קול רך וססגוני ששבה אותו כבר מן ההתחלה. "אנחנו נצפה לך בעוד כשבוע. השלב הראשון במבחן יהיה לזהות את הכתובת שלנו. להתראות." והיא הסתובבה והלכה. ג'ון לא עקב אחריה, המחשבה אפילו לא עברה בראשו. לא היה טעם, מה היא כבר יכולה להוסיף לו? כל מה שנותר עכשיו- הוא לחכות. שוב.

והוא חיכה. חיכה במשך שבועיים שנראו כמו שנתיים. במשך השבועיים הללו כל מה שעשה היו הכנות לעזיבה. הוא מכר את כל מניותיו בחברת "תעשיות הפניקס" שברשותו. הדירקטוריון חשב שהוא השתגע, וכך גם הכתבים הכלכליים של המדינה- לפי הכתבות שפורסמו. "ג'ון "הארי" מייל מכר את מניותיו בתעשיות הפניקס ללא כל סיבה מוכרת." זעקו כותרות המשנה. אך לג'ון לא היה איכפת. הכסף שכב בבנק, חיכה לו- והוא תמיד חלם על פרישה מוקדמת על מנת שיוכל להנות מטעם החיים הטובים. כל מה שעשה עכשיו היה לחכות. הוא לא יצא מביתו בצפייה שההודעה תבוא בהקדם. הוא שלח את משרתיו לבצע או לקנות את כל מה שהיה זקוק לו מחוץ לבית. אבל כשההודעה לא הגיעה, הוא החליט לנקוט בדרך אחרת. הוא יצא לחופשה. שהם יחפשו אותו. ומכל המקומות הוא בחר דווקא את לונדון כמקום המחבוא החדש שלו. הוא תמיד אהב אותה, את לונדון. ותמיד כשהוא היה בלונדון הוא הלך לראות הצגה. וגם הפעם הוא לא חרג ממנהג אהוד זה. הוא הלך לראות איזו הצגה חדשה שהביקורות קטלו. ג'ון הסכים שהעלילה המרכזית הייתה דיי מטופשת, אך חשב שראוי לציין את הבמאי על האפקטים החביבים. לאחר סיום ההצגה, יצא מן התאטרון וחזר לחדרו במלון מפורסם בעיר. כשפתח את דלת הסוויטה המפוארת שלו בעזרת מכשיר קריאת הכף יד, התחיל לחייך.
"תמיד כיף לראות אישה יפה כשאתה מגיע לביתך."
"מרגלנו טוענים שעזבת את ביתך לטובת לונדון."
"ומה את חושבת בענין?"
"אינני מתיימרת לנחש דבר." תשובתה שמחה אותו משום מה. אולי בגלל ששוב ראה את שיניה הלבנות מתחת לחיוכה המקסים.
"בשביל מה באת לפה? ג'וזפין." הוא החליט להתעלם משמה האמיתי, ולקרא לה בשם שתמיד אהב.
"נכשלת במבחן הראשון שלך. ג'ון מייל." נראה היה כי שמה החדש מצא חן בעיניה. היא חייכה בשנית. "אבל החלטתי לתת לך עוד הזדמנות." יש לה השפעה כלשהי? או שהיא משחקת איתו משחקים?
"איך נכשלתי אם אפילו לא קיבלתי את המשימה?" שאל ג'ון חצי בכעס חצי בעניין.
"היית אמור למצוא את הכתובת שלנו- וכפי שאתה יודע לא מצאת אותה. בעיני זה מראה על כישלון." הוא הסכים איתה. כנראה שהוא פספס משהו שהם שלחו לו. עכשיו זה כבר לא היה מעניין.
"אנחנו קופצים למיטה או שזה ימשך עוד זמן רב?" הוא ניסה שוב.
"הנה הכתובת. יש לך 48 שעות. שלום." ונכשל שוב. היא יצאה.

ג'ון תפס את הטיסה הראשונה לארצו. בעזרת המטוסים החדישים- הייתה הטיסה עניין קצר ביותר ובטוח ביותר, בניגוד לנסיעה במכונית...
לאחר הטיסה, לא הרגיש ג'ון עייפות מסוימת ולכן הלך מיד לכתובת שנתנה לו ג'וזפין. היה זה בניין ישן, בעל אלגנטיות של פעם. עיטורים שונים, עשויים בטון נחו בשלווה על הקירות. הבניין היה גבוה, אך לא מן הגבוהים בעיר. כחמישים קומות עשויות פלדה בלתי ניתכת מחשש לפיגוע טרור נישאו לשמים. ג'ון נכנס לבניין דרך הדלתות הענקיות. מעליהן היה כתוב:

"All the truth in the world
Adds up to one big lie"


הבניין מבפנים נראה שונה לחלוטין. מתכתי, קודר, מבריק או בקיצור- חדיש. ג'ון ניגש לפקידת הקבלה. היא היתה גבוהה ודקיקה, אף עקום מעט ושער מסודר. "בוקר טוב." אמר ג'ון לפקידה. "זה אולי ישמע לך מוזר, אבל אני כאן כדי לעבור את המבחן...." ולפני שג'ון הספיק להסביר לה על המבחן היא שאלה אותו לשמו.
"ג'ון "הארי" מייל." הוא ענה.
"עוד אחד על שם פוטר! הקוסם המזופת הזה עדיין עושה לנו בעיות!" היא חרקה מתחת לשיניה. "קומה 39 חדר 19, יום טוב."
קולה היה בעל נימה סופית, כך שג'ון לא שאל אותה היכן המעליות. הוא החליט ללכת בכיוון ימין. ג'ון ציפה שיהיו יותר אנשים בלובי של בניין בגודל זה, אך מלבדו ומלבד גברת "אני שונאת הארי פוטר" היו רק עוד ארבעה אנשים. הוא הלך בעקבות שלט המורה לכיוון המעליות. הוא מצא אותם. עשר מעליות חדישות ומהירות למראה. ג'ון תהה מדוע צריך מספר כה רב של מעליות לארבעה אנשים. הוא נכנס למעלית, לחץ על קומה 39 וחיכה. חיכה. חיכה. חיכה. הגיע. דלתות המעלית נפתחו, הוא יצא ולפניו נגלה מסדרון ארוך ואפלולי למראה. הוא חיפש את דלת מספר 19. לא היו שלטים אז הוא החליט ללכת לכיוון שמאל. ג'ון הלך מספר צעדים לפני שראה מימינו דלת ועליה המספר 17 הוא המשיך עוד מעט ומשמאלו דלת ועליה המספר 18, הוא בדרך הנכונה. כעבור דקה ראה ג'ון מייל, גיבורו של סיפור זה, את דלת מספר 19. היתה זו דלת כסופה, גדולה אך במעט משאר הדלתות שראה ג'ון.

ג'ון התיישב על ספסל לצד הדלת. "זהו זה" הוא חשב, והתחיל לכסוס את ציפורניו, מנהג שנוא שלא הצליח להיפטר ממנו, "הגיע הרגע. אני הראה להם מי זה ג'ון מייל." הוא קם ודפק על הדלת. לא הייתה תשובה. הוא דפק בשנית, והפעם הוא שמע רעשים. לרוע המזל, הרעש בה מהכיוון ההפוך לו ציפה. ג'ון הסתובב וראה דמות הצועדת לכיוונו. הוא קיווה כי אותה דמות תהיה בעלת אותו קול רך וססגוני, אותו קול שכל כך אהב. הוא טעה. לפניו נגלה אדם נמוך קומה, בעל משקפיים עגולות וגדולות. האדם היה לבוש בחלוק לבן, הוא נראה כמו רופא. אבל הוא לא יכול להיות דוקטור לרפואה, מקומם של אלה הוא בבית החולים...

ג'ון קם למחורת בבוקר. הוא שכב על מיטה נעימה ולא היה מסוגל אפילו לחשוב על להתרומם ולברוח. הוא חשב שהוא מבין. הוא חשב שהם חושבים שהוא משוגע. אבל הם טועים- הוא לא משוגע. באמת מגיע לו להיות חלק מאותם אנשים, אצילי העולם. הם לא יחזיקו אותו במקום הזה רק בגלל שביקש לעבור את המבחן. הוא ג'ון מייל, לשעבר יושב ראש "תעשיות הפניקס" ואחד מן האנשים העשירים בעולם- הוא זכאי.

הוא טעה. הם לא חשבו שהוא משוגע. אם חשבו כן- הוא לא היה מגיע לבניין זה, שוכב על מיטה זו בתוך חדר בעל קירות לבנים זה. הוא שכב עליה כי הוא אכן היה ג'ון מייל, לשעבר יושב ראש "תעשיות הפניקס" ואחד מן האנשים העשירים בעולם. הוא שכב על המיטה כי אם אכן יעבור את המבחן- הוא לא יבייש אותם, את השכבה האליטיסטית.

קול רך עלה לאויר. "אני באמת מקווה שהוא ישרוד את זה, מייקל."
"את יודעת שהסיכויים לכך אפסיים. המבחן מותאם אישית לכל מתמודד. המחשב שלנו בוחן את האישיות של הנבחן ומתאים לה את המשימות הקשות ביותר האפשריות." עלה קול נוסף, מחוספס יותר.
"ואף אחד עוד לא שרד אותו, כן אני יודעת. אני חושבת שהמסכן מאוהב בי."
"האם הם לא תמיד מתאהבים בך, יקירתי? הם רואים אישה נאה, סקסית, מיסטורית ובעמדה של כוח. דיי בכך כדי למשוך את תשומת ליבו של כל אחד. הם לא אוהבים אותך, הם מתאהבים בך. הא ישכח ממך כשהכל יגמר."
"אתה טועה! אולי לא לגבי השאר, אבל לגביו! הוא אוהב אותי." קולה נשמע מעט פגוע.

ג'ון ראה את דלת חדרו הלבן- ורדרד להחריד נפתחת. דבי החתולה נכנסה לחדר, וג'ון לא אהב את זה. דברים מוזרים קרו בסביבתה. אחריה, נכנסה ג'וזפין, ובעקבותיה הרופא שסיממם אותו. ג'ון ניסה לקום, אך הסחרחורת שפקדה אותו השכיבה אותו למיטתו. הוא חשב להתחיל לצעוק. הוא אפילו התחיל לגלגל את ההברה הראשונה על לשונו, עד שהבין כי לא יהיה לזה טעם. הם פשוט יסממו אותו שוב, עד שיהיה נאות לדבר איתם בשלווה.
"בגדת בי." הוא החליט לבסוף שזו התגובה הראויה, והאמיתית.
"אתה טועה, ג'ון." שוב אותו קול. רכות, ססגוניות- ג'ון חשב שצריך להעריץ תכונות אלו. חיוך עלה על שפתיו, והוא לא ידע אם זהו חיוך של מבוכה או של כעס.
"אני באמת לא בגדתי בך, ג'ון." נעימת קולה היתה מעט אישית יותר הפעם.
"אז למה אני כבול על המיטה הזאת?" הוא שאל, ובצדק.
"כי כל אחד לפניך היה כבול עליה, ואתה, אינך יוצא דופן. אם אתה רוצה לנסות ולעבור את המבחן עליך לקבל מספר דברים כפי שהם." נראה היה כי מראהו הכאיב לה, קולה החל לדעוך לקראת סופו של המשפט.
"זה מספיק." ג'ון כמעט שכח ממנו. הקול המחוספס דיבר שנית. "אנחנו פה כדי להכין אותך לקראת הבאות, ג'ון, אנא הקשב. שמי הוא דוקטור מייקל סינג. תפקידי הוא להכין אותך לקראת המבחן. אפשר להגיד שאני האדם שינסה להכשיל אותך בכל דרך אפשרית."
"אז תפקידו של מי הוא לדאוג שאני כן יעבור אותן?" שאל ג'ון בקול סרקסטי.
"שלך." ענה הקול המחוספס ברצינות. "אף אחד לא יעזור לך. מרגע שנכנסת לבנין זה- אתה לבד."
ג'ון תהה אם הדבר שינה משהו. תמיד ראה עצמו כאדם בודד. הוא היה לבד, וכך תמיד היה. אחת מפילוסופיות החיים שלו גרסה כי אנחנו לבד בעולם. אולי בגלל זה לא הייתה לו אישה.
"אני מבין." אמר רק מאחר וחשב שהדוקטור מחכה לתגובה.
"יפה. אם כך שלום. נתראה למעלה." החתולה, ג'וזפין והדוקטור עזבו את המקום כאשר ג'ון נשאר כבול במיטתו.

לא היה צריך להיות גאון כדי להבין את הרמז, ומיד לאחר שג'ון השתחרר מהמיטה הוא הלך לכיוון המעליות. הוא לחץ על הכפתור המורה על קומה 50. חיכה. חיכה. חיכה. חיכה. חיכה. הגיע. המעלית נפתחה והוא יצא. הקומה הזאת הייתה זהה לחלוטין לקומה שממנה הגיע. הוא ניסה לדפוק על דלתות, אך ללא הועיל. לאחר זמן מה, החליט להיכנס לחדר שמשמאלו- אך הוא היה נעול, וכך גם כל שאר חדרי הקומה. "נתראה למעלה." הידד הקול בראשו. אם לא בקומה העליונה- אז כנראה שהדוקטור המשוגע התכוון לגג, לא? ג'ון בחן את התקרה וראה פתח בקצה המסדרון. מן הפתח ירד סולם עד לרצפה. הוא טיפס במהירות על הסולם וקיווה שהפתח לגג יהיה פתוח. הוא אכן היה כך, וג'ון עבר דרכו במהירות. לאחר שהגיע לגג, ראה כי מייקל חיכה לו. "שב." הוא הצביע על כסא מוזר, בעל סוגי מכשור אלקטרוני שג'ון לא ראה מימיו. הוא התיישב על הכסא. לפתע הוא איבד את ראייתו. ג'ון שנא שלא להיות מודע לסביבתו- ואיבוד כושר הראייה הפיל את ליבו. ההרגשה הייתה כאילו מוחו נסתם. הוא נכנע. לא היה לו מושג מה קורה, והוא לא הצליח לחשוב על שום דרך לצאת מזה. ואז ראייתו חזרה אליו. לא קרה דבר מיוחד בזמן שלא ראה. הגג נשאר כשהיה, אפילו הדוקטור לא זז ממקומו. "המבחן שלך התחיל ברגע זה, ג'ון. בהצלחה."

לפתע, השחירו השמים. ג'ון הביט למעלה וראה אותם- עננים שחורים וענקיים, גדולים יותר מכל האחרים שג'ון ראה מימיו. ג'ון נחרד- חלק מאותם עננים היו בעלי צורה של- חתול, או ליתר דיוק חתולה. ואז עשן החל לכסות את הגג. היה נראה כאילו העשן הסמיך נופל מן השמים- בדיוק הכיוון ההפוך ממנו ציפית מעשן להגיע....

לפני שנמשיך בסיפור קורותיו של ג'ון מייל, עלינו להבין נקודה נוספת על אישיותו. ג'ון תמיד התגאה בעובדה שרגליו היו על הקרקע, הוא היה אדם מעשי. תמיד טען שתכונה זו היא שאפשרה את הצלחתו הכלכלית- יותר מכל תכונה אחרת. ג'ון תמיד זלזל בכל המיסטיקות השונות והתיאולוגיות- הוא ראה בהם סיפורים למשועממים לכל היותר, ודברי הבל לכל הפחות. הוא לא האמין בכל השטויות שאנשים סיפרו על אנשים מרחפים ומעבר לעולמות מקבילים. ניתן לומר לכן, שג'ון לא לקח בקלות את האירועים האחרונים. ובכלל זה גם את העובדה שלפתע החלו להיגלות תווי גוף של דמויות מתוך העשן. עוד יותר שיתקה את ג'ון העובדה, שתווי הגוף יצרו את אותה הדמות כולם. ומי לא? אם אותה בחורה, אותה בחורה שתמיד מחזיקה את החתולה שלה, ושהכל התחיל איתה. כנראה שהכל יסתיים בה.

דמויות הג'וזפין יצרו מעגל סביבו והחלו להתקרב. ג'ון חשב שהוא חולם או שהוא משתגע- הם בטח נתנו לו סמי הזיה.
"אתה שלי." אמר קול רך וססגוני. רק שהפעם הוא נאמר בידי יותר מאישה אחת. "אתן לא מציאותיות." הוא ניסה להזכיר את זה גם לעצמו.
הן החלו להתקרב אליו במהירות גדלה. כשהגיעו למרחק מינימלי אליו- החלו ללטף אותו. זה היה יותר מידי בשביל מוחו הסגור של ג'ון. אפילו שבתוכו ידע כי הדבר איננו אמיתי- הוא לא יכל להתעלם. הוא התחיל לצעוק. הוא חשב שצעק שעות לפני שהכל החשיך בשנית...

כשהאור חזר ראה ג'ון שעדיין ישב על הכסא המוזר. ההבנה הציפה אותו. הכסא הכניסו לעולם וירטואלי, מציאות מדומה, שבה כל מה שהמתכנן רצה- קרה. הוא היה צריך לחשוב על זה קודם. כנראה שהמחשבה על זוג המילים מצילות החיים- סיממה אותו, סתמה את מוחו.

"אתה מבין, ג'ון,". עלה קול מחוספס לאויר הלילה. "המחשב שלנו מייצר מבחן שונה לכל אדם שמצאנו כמועמד לנשיאת זוג המילים מצילות החיים. הוא בוחר את המבחן הקשה ביותר שיכול להיות לאדם מסוים."
"אני מבין." ג'ון לא ידע מהיכן השיג את הכוח לדבר עם הדוקטור.
"אתה נכשלת." נימה של שמחה נשמעה בקולו של מייקל.
"אני יודע. היכן ג'וזפין?" כנראה שמייקל טעה...
"אני חושש שזה כבר לא מעניינך, ג'ון. היא הלכה לחפש את המועמד הבא שלנו. המסכנה, היא באמת האמינה שתעבור את זה. היא מתחילה להתייאש."
"היא תתגבר." הוא רצה כבר להגיע לביתו- ולישון במשך שבוע.
"הנהג שלנו יחזיר אותך לביתך. אתה מוזמן לדבר על מקרה זה כמה שרק תרצה- רק תעזור לנו בתעמולה. כאמצעי של בטיחות התקנו בגופך שבב להאזנה. לא נתערב כל עוד לא תחצה את הגבול מטענות כנגד הממשל לפעולות ממשיות. להתראות."

עברו שנים, וג'ון לא חזר לעצמו. שאיפת חייו הגדולה- נגוזה. הוא לא יהיה חבר בשכבת האצולה של העולם. הוא סתם אחד מפשוטי העם- אלה שנידונו למוות בתאונת דרכים נוראית. הוא לא יצא מביתו יותר- מה יש לו לחפש בחוץ? אנשים עם מכוניות הנושאות את זוג המילים מצילות החיים? הוא נשאר אותו ג'ון מייל- אדם פתטי שכל כוחו לא הספיק לו בשביל לשאת את אותן מילים נשגבות. הוא לא שמע יותר את אותו קול רך וססגוני במשך חייו. הוא גם לא ראה עוד שום נציג של הממשל בביתו- לא הייתה להם סיבה. הוא פשוט שכב בביתו, וכתב על פיסות נייר- "שמור מרחק!".



נושא נכתב על ידי נשלח
  ''שמור מרחק!'' פרומקין עידן 02:41 13/09/2003
  כמה עצות NY 04:44 16/09/2003
  RE: כמה עצות פרומקין עידן 14:48 18/09/2003
  RE: כמה עצות NY 22:53 18/09/2003
  NY צודק גל 02:04 19/09/2003
  וחוץ מזה וינסנט 04:09 19/09/2003
  שמור מרחק-מחודש מורן 10:48 26/01/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.