בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
אבט''ש (נסיון שני)
נכתב ע''י: ח. א. (IP Logged)
תאריך: 10:32 12/08/2003

'.. הגלקסיה היא כמו הגוף שלכם. כשאתם מרימים יד, או אוכלים, או רוקעים ברגלכם, כל הגוף מרגיש, נכון? זאת הכוונה כשאתם שומעים את המבוגרים מדברים על הגלקסיה כעל 'יחידה אקולוגית אחת'. הם אומרים בעצם שהגלקסיה היא גוף אחד גדול. כל כך גדול, שעדיין אין אנו מבינים את כולו. שמעתם את המבוגרים מדברים על 'איסור התערבות בתהליכים קוסמולוגיים'. הם אומרים בעצם שהכל תלוי בהכל, ואם נגרום לכוכב רחוק רחוק להזדקן מוקדם מדי, או אם ננסה למנוע ממנו להתפוצץ אם זה מה שהוא רוצה (כי גם אתם רוצים לפעמים לרוץ ולקפוץ ולעשות הרבה רעש, נכון?), אולי נתעורר בוקר אחד ונגלה שמשהו השתנה גם בכוכב שלנו.' (מתוך 'הפלנטה שדרכו עליה בטעות', ספר הסברה לילדים בנושא עקרונות אקולוגיים בסיסיים בחברה הבין-פלנטרית).

X: בוקר טוב. אה! 'אנחנו לא מוותרים'. כמה טוב להיות בבית.
המפעיל: סליחה?
X: מוטו הסוכנים של דאו-היי. סטיקר שקיבלתי. רוצה אחד? תמיד מזכיר לי למה הצטרפתי.
המפעיל: בגלל הנחישות?
X: בגלל הבחורות. אתה המפעיל החדש שלי?
המפעיל: כן, ואם יורשה לי לציין, גם מומחה בנושא ארץ. אולי נתקלת במחקרים שלי במסגרת –
X: ראית איך אני? רק לפני יומיים חזרתי וכבר ביקשתי עוד משימה.
המפעיל: הוועדה הבין-פלנטרית גאה בך. אני קצת פחות.
X: אה?
המפעיל: אני לא מאמין בסוכנים שמסכנים את עצמם שלא לצורך, ואתה, ידידי, עם כל הכבוד, רק במשימה החמישית שלך. קצת מוגזם להוציא אותך למערכת השמש, בטח שלא לארץ.
X: רציתי קצת לגוון. להסתובב עם שם בדוי וכאלה. עדיין לא יצא לי להיות סוכן סמוי.
המפעיל: אז ארץ היא בהחלט לא המקום בשבילך.
X: דווקא נראה לי שאני אסתדר עם הקטע של האזורים הלא ממופים.
המפעיל: תגיד לי, מי עדכן אותך? ארץ היא לא שלב ג'. היא שלב א'.
X: אה. אהמ. מה, כן?
המפעיל: באמת מי עדכן אותך?
X: אז.. רק תצפיות?
המפעיל: וכמה הקרנות, כן. אתה ומאתיים תשעים ותשע הסוכנים האחרים תהיו הראשונים שכף רגלם *תדרוך* שם. מי אמרת שעדכן אותך?
X: אהמ.
המפעיל: אני מבין שקיבלת מידע לא מלא.
X: כן..
המפעיל: אם זה היה תלוי בי –
X: מותר לי לוותר על משימה אחת בשירות, נכון?
המפעיל: בהחלט.
X: שלב א'.. אתה יודע מה, נראה לי שאני הולך על זה בכל מקרה.
המפעיל: בשביל ההרפתקה?
X: (ניצוץ של תקווה בחמש עיניו) שמעתי שגיליתם שם בחורות בעלות עשר זרועות.

דודו מגיע לאבטחת יישובים בהתנחלות ג – , מגיע במעלה המשעול המאובק, הארוך המוביל אל הכביש הראשי ואיש לא שואל מאיזו יחידה, גם לא החיילים הלנים בחדר השומרים. טוב שכך, חושב דודו. הוא מתבונן, קולט. נדהם שוב ושוב עד כמה המבט ממעל שונה מן המבט פנים אל פנים, כמו ההבדל בין לראות אדים עולים ממים רותחים, ובין להישלק בהם. כמעט מבלי שיבחין בכך, בשולי תודעתו, מתחיל לחלחל אליו משהו. לפנות ערב בוחן את מחשבותיו ותמה, איך ייתכן שמשהו משתנה בי, עוד לפני היד הראשונה שלי. ומה יקרה *כשזה* יגיע. רגש לא מוכר גואה בו. דודו קם על רגליו, ניגש להסתובב ביישוב. האוויר הצלול משיב לו את שלוותו. הוא עוצר בדרך, משוחח עם נערה החולפת על פניו. מחייך. הוא קולט ממנה חום מיידי. היי, תירגע, הוא אומר לעצמו, לא על היום הראשון.. – אבל כמה יפות הן בנות האדם.
בלילה הראשון, בעת שמירה, דגדוג באצבעות. שדר תת-עורי ראשון מן המפעיל.
דודו: מה קורה?
המפעיל: הוצאת לי את המלים מהפה.
דודו: תגיד, איזה דיווחים אתם מקבלים מהסוכנים האחרים?
המפעיל: יש לא מעט קשיי הסתגלות. ואצלך?
דודו: אני יוצא מנקודת הנחה שזאת רק המשימה החמישית שלי, שלא ראיתי הרבה בחיים כנראה, ושיש עוד מקומות כמו ארץ בגלקסיה. אני רק מקווה שלא הרבה.
המפעיל: אני מרגיש בהומור שלך צבע אדמדם של מרירות.
דודו שותק. זו לא בדיוק מרירות, ובכל מקרה לא ישדר את זה למפעיל. טלפתיית רגש היא עניין אינטימי מאוד, תלוי הסכמה הדדית.
דודו: בוא נאמר שאם בני הגזע שלנו היו מעזים להרגיש בעוצמות שמרגישים בני המקום בו אני נמצא, היינו משמידים את עצמנו מזמן. זה מאוד מרענן.
המפעיל: *אם* היית לוקח את הקורס בהיסטוריה מוקדמת –
דודו: טוב, הסברתי לך למה ויתרתי עליו..
המפעיל: הסבר *מאוד* משכנע. בכל אופן, *אילו* היית לוקח את הקורס הנ"ל היית לומד שלפני חמישים אלף שנה גם אנו היינו כאלו.
דודו: ומה קרה?
המפעיל: טוב, הייתה איזו שואה גרעינית קטנה..
דודו: תודה.
המפעיל: אני צוחק. ידוע לי שזרקנו אותך למים –
דודו: לחומצה, הייתי אומר.
המפעיל: עכשיו, ברצינות. מה איתך? ציניות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלך, ונדמה לי שאתה קצת שוחה בזה כרגע.
דודו: אה, אני אסתדר.
המפעיל: אתה בטוח?
דודו: סמוך.
המפעיל: סליחה?
דודו: סתם איזה ביטוי שקלטתי פה. אומרים את זה כדי להביע שליטה במצב –
המפעיל: אה.
דודו: בדרך כלל רגע לפני שהוא מתפוצץ.
עוד יום חולף. דודו עדיין לא מעז לפעול. משהו מתחיל להעיק עליו.
טוב, מספיק, חושב דודו ביום השלישי. כבר הפכתי מסוכן חשאי לסוכן רדום.
שולח פעימה אלקטרו-פרומונית. ידיד. ידיד. כאן.
מן הגבעה הסמוכה, מהישיבה הקטנה של חוזרים בתשובה, אברכים צעירים ואובדי דרך למיניהם, יורדים שלושה אל שער היישוב. דודו רואה אותם, כיפות לבנות גדולות חוצות את שדה הבור שהרחק מאחורי גבם הופך למטע זיתים בסמוך לכפר הערבי ע – . הם מגיעים אליו, לא לגמרי רגילים להעביר את זמנם בשיחה עם החיילים שמתחלפים כאן כל פעם. תחילה פונים אליו מעט בחשש – אין לו כיפה על ראשו. חייזר. אחרי זה מציע להם כיבוד. חייזר עם במבה.
מספרים לו על החיים שלהם. באו מישיבת מרכז הרב בירושלים לפני שנה ללמוד באווירה קצת אחרת וגם ללמד. התלמוד הירושלמי נראה שונה על רקע השדות האלה. דודו מהנהן. עם כל מילה שלהם צונחות עליו המוני תמונות נושמות, מדברות, בשידור חי, עם מגוון ניחוחות הזיעה שמהדהדים רגשות אנוש. הוא קולט אותם מהר משציפו. הם מוצאים בו מאזין קשוב ומבין מאוד. מאוד סקרנים. רק אחד מהם ששירת כחצי שנה בצבא מכיר קצת את הצד השני, כך הם אומרים, כך הם מכנים כל חילוני שהם פוגשים. אבל דודו לא מספק יותר מדי מידע ומנתב את השיחה בקלות חזרה אליהם.
תוך כדי שיחה איתם, דודו רואה נער יורד מהישיבה שעל הגבעה. מידע. שם: יוחאי. גיל: 17. וידאו-אודיו: יד מגוידת נוחתת בחמת זעם. על יוחאי. על אמא. רעם מהדהד באוזני ילד בן חמש. יד מגוידת של אבא מרימה כסא כבד לזרוק על אמא. יוחאי בן 16 מכה חזרה. סיפוק אדום. רץ ברחובות. פנים של אבא מיטשטשות אל איש בגן. ועוד אחד. ועוד אחד. מבוכה. בקשת סליחה מבולבלת. כן. כך. אחרי הרבה ימים. רעֵב. קצת מסומם. ישיבה. כתלים מחוספסים. ניחוח צלי ויין-קידוש נשפך על מפות חד-פעמיות של שבת. מקום סגור, עדיף כך. יותר פשוט. כמה ימים אחרי כן רב צעיר מסביר, מורה באצבע עדינה על הכתב. חום נעים מבפנים. יוחאי רוצה להכיר תודה. מנסה לעשות זאת בדרך היחידה שמכיר. רב צעיר נבהל, נרתע לאחור. כעבור שבועיים – בירור – אבא אמא איפה? לא ידוע – יוחאי נשלח לכאן. כאן כבר שלושה שבועות. בגדו בי. מי? לא יודע. תולעת אדומה של זעם יד גדולה אני אראה לך מה זה יורדת מן ההר מן הראש עד קצות האצבעות.
דודו מביט בעוד תלמידי הישיבה מנופפים לשלום ליוחאי שמצטרף אליהם בביישנות. "בחור חדש אצלנו. הוא דווקא באמת רוצה ללמוד," אומר אחד האברכים בשמץ לצון. יוחאי מהנהן בחיוך דק מלא שנאה כבושה.
מכונית מתקרבת במעלה המשעול. אחד יוצא החוצה. דודו ניגש אליו. שלושה ערבים ישראלים באים לעבוד ביישוב. דודו לוקח תעודות זהות, הולך, מתקשר לקמב"ץ (קצין המבצעים – אדם בעל חשיבות מרכזית בכל יישוב כזה וגם אחראי על המילואימניקים, הסביר המפעיל). דודו מקבל אישור. תוך כדי שיחה מציץ בעד חלון ביתן הבטון. רואה את הנער יוחאי ניגש בנחישות, מתחיל לבעוט בגלגלי הרכב. השניים האחרים שיושבים בפנים יוצאים במהירות החוצה. מתחילות צעקות. מכות. יוחאי לא מפחד. מחזיר. צועק. תלמידי הישיבה ממהרים לנסות להפריד. דודו רץ גם הוא. תפסיקו. תפסיקו. מפריד בין הנצים. רץ אחורה, מתקשר לקמב"ץ תגיע מהר. אחד מהאברכים אומר ליוחאי בכעס תחזור לישיבה במילא עוד מעט תפילת מנחה. הערבים מיישרים את בגדיהם עדיין זועמים מה רוצה זה. הקמב"ץ מגיע. לוקח אותם איתו. פונה לתלמידי הישיבה. רק צרות אתם עושים לנו. הולך. הרכב נשאר בחוץ. תלמידי הישיבה פונים לעלות חזרה. אומרים ליוחאי בוא. לא רוצה עזבו אותי. מושכים בכתפיהם. לא אומרים אבל בעיניים – גם כאלה יש לנו, מוציאים שם רע למקום. נשארים: דודו ויוחאי.
יוחאי מזיע, כועס עדיין. דודו מביט סביב. אין איש. ניגש במהירות לביתן, נכנס פנימה, רוכן אל הקרקע, מקמר ידיו. ביניהן עולה זוהר פתאומי, ערטילאי, מתגבש במהירות לנוזל זהבהב ומעטפת פלסטיק סביבו. הוא קם, יוצא מן הביתן.
"לשתות?" דודו מגיש ליוחאי בקבוק תפוזינה. יוחאי מהסס, בסוף מסכים. לוקח לגימה ארוכה. דודו מתיישב בכיסא פלסטיק שהוציא מן הביתן. רוח איטית נושבת.
"לא סובל אותם," אומר יוחאי פתאום. "לא סובל את המקום הזה." מביט במעלה הגבעה, אחר כך אל המכונית, יודע שדודו לא יניח לו לבעוט בה שוב (אח גדול? עצב רגעי, צורב), בועט בקרקע במקום. "ערבים מסריחים." עיניו נדלקות פתאום. "יש לי כמה חברים שם למעלה – " דודו קולט מיוחאי חום גדול, אחוות זאבים פצועה. "זה עוד כלום. פעם שרפנו להם את המכונית כשהם עבדו בפנים. אף אחד לא ידע שזה אנחנו. מחר אנחנו נלך למטע הזיתים שלהם ו – " משתתק, מבוהל מעצמו פתאום. מביט בדודו (לא תספר? תשכח שאמרתי? נכון? אח גדול מגן עליי). דודו משיב לו מבט אטום. בליבו גומלת החלטה. שדר תת-עורי אל המפעיל: יש לי יד ראשונה.
מהמפעיל לדודו: באמת הגיע הזמן. חשבתי שכבר ברחת לי עם מישהי.
דודו למפעיל: זה בתכנון..
יוחאי פונה לאט לעלות חזרה אל הישיבה.
"חכה רגע!"
יוחאי מסתובב. דודו קם וניגש אליו. "יש לי משהו בשבילך." עיניו של יוחאי מתרחבות בפחד, מצטמצמות בחשד. דודו שולף דיסקית שחורה, עגולה, כזו שניתן לסגור עליה את כף היד. נראית עשויה מגומי גמיש. מגיש אותה ליוחאי. יוחאי אינו נוטל אותה. "מה זה?"
"קוראים לזה מה"ס."
"מה זה מה"ס?"
"זה ראשי תיבות."
"כן, אבל של מה?"
דודו מחייך. "זה סוד. אבל תיקח, מתנה ממני לך."
יוחאי באמת לא יודע מה לחשוב. דודו שולח שדר אלקטרו-פרומוני. רגוע, אין מה לפחד.
יוחאי נוטל את הדסקית בידו.
ידו אומרת: לא גומי, עור. רך ונעים. לא מזכיר לו כלום. אבל המגע טוב.

X: אז מה, אותי עצמי אתם כאילו משאירים פה?
המפעיל: קודם יש את העברת הזכרונות ודפוסי החשיבה שלך אל הגוף הסינתטי. אחרי זה הקפאת גופך שלך, עד שתחזור –
X: ונניח וקורה לי שם משהו?
המפעיל: כראוי לסוכן של הוועדה הבין-פלנטרית, תשמח לתרום את גופך למדע.
X: עכשיו באמת עשית לי את היום.
המפעיל: טוב, בוא נתחיל לעבוד. יש לנו רק 36 שעות עד ארוחת הצהריים.

דודו יורד משמירה. הולך לאיטו ביישוב. רואה בחור צעיר משרך רגליים. מידע. שם: אבנר. גיל: 16. כותרת מהדהדת מעל הראש – שבאבניק; טרם נתקל במונח. מה זה אומר? המפעיל משיב: הם קוראים כך לפרחחים, אלה שלא נכנסים למסגרת, תפוחי אדמה לוהטים מדי בשביל המגזר; מחפשים צרות. דודו למפעיל: תוסיף נתונים. תשובה: יש לו על הראש כיפה ג'ולה, ז"א קטנטונת, עומדת ליפול, חפיפניק לא בסדר. (דודו תמה – זה מה שמטריד אותם? המפעיל מושך בכתפיו בצד השני. אני אמרתי תל-אביב, אתה התעקשת לבוא לכאן, עכשיו תאכל חרא. דודו צוחק במסר תת-עורי). הבחור היה נוהג לשבת בכיכר בירושלים, לעשן מה שהם מכנים סמים קלים. הוא רגיש מאוד, אתה חש בזה.
להוציא עליו מה"ס? משדר דודו אל המפעיל, שהוא יהיה היד השנייה שלי? המפעיל לא מוכן להתחייב. החלטה שלך, משדר חזרה אל דודו.
נערה תמירה חולפת על פני אבנר מבלי להתבונן בו. בת רב היישוב, אדווה, שם לא צפוי כאן. אבנר מביט בה בפה שמנסה להיות לא פעור. מסיט מבטו. אין סיכוי. גם דודו מביט בה בהערכה. אבל מתנער. קדימה. חזרה לעבודה. חזרה לאבנר. ובכן, אבנר – זכרונות: גניבות קטנות, ידיים שלא חושבות הרבה; היה כבר עם כמה בחורות. קולט רמזים, ודווקא כאן אין שום רמז. דווקא ממנה אין. אה, אדווה.. אבנר הולך קצת שפוף יותר. דודו מחליט; חולף על פניו, שומט מכיסו בהיסח הדעת דסקית שחורה, עגולה. הולך מהר. אבנר עוצר לרגע, כמעט קורא אחריו – (לא יכול להיות! חושב דודו משועשע, לא מתאים לפרופיל) – אבל משתתק. אבנר רוכן, חופן בזריזות את הדסקית אל כיסו. היום בערב יישב ויתמה מה זה. המגע מזכיר לו מכנסי ויניל של נערה שהכיר בירושלים, לפני שהוריו גירשו אותו לכאן כדי לגור עם גיסו, קמב"ץ היישוב. ואיזה צרות שהוא עושה לו! (לא! משדר דודו. צא מזה. המגע. האצבעות.) אבל המגע הרך בידו.. נעים. ישמור את זה לעצמו.

X: אבל למה??
המפעיל: (בייאוש) כי צריך *להסוות* אותך. בשביל זה קוראים לזה סוכן *סמוי*.
X: לא יכולתם לבחור גוף אחר? יש לזה רק שתי ידיים!
המפעיל: אז?
X: וזוג עיניים אחד. אני אפילו לא יכול לראות מה קורה לי מאחורי הגב.
המפעיל: שום דבר, אם יש לך מזל.
X: ורק אף אחד! עם *שני* נחירים!!
המפעיל: אה.. כולם שם נראים ככה, אתה יודע.
X: *כולם?*
המפעיל: תגיד, באמת חתמת על המשימה הזאת בלי להכיר את הפיזיולוגיה שלהם?
X: אתה רוצה להגיד לי שהסטודנטים בביולוגית עבדו עלי? *אין* בחורות עם עשר זרועות?

לפנות ערב. ארבעה ילדים מן היישוב משחקים ליד חדר השומרים, נהנים ממבטים גנובים במילואימניקים הזרים שתמיד מתחלפים. דודו עומד בחוץ, נשען על הכותל, נשקו מונח עליו בהצלב, עוד מעט עולה שוב לשמירה. אחד הילדים ניגש אליו בהיסוס. "אני רוצה לשחק בזה," מורה על ידית הדריכה של ה M-16. דודו צוחק ומניד בראשו ללאו.
"במה אתם משחקים בדרך כלל?" שואל דודו.
"אבא אומר שאתם חילונים ואסור לדבר איתכם," אומר הילד, מתבונן מוקסם בנשק שמבהיק, שחור, בשמש השוקעת.
"ומה עוד אבא אומר?"
"הערבים בכפר ממול.. הם לא רעים אבל – "
"לא נכון, לא נכון!" צועק אחיו שהתקרב אליהם בינתיים. "הוא אמר לא רעים אבל לא טובים. ואסור לנו ללכת אל הכפר, ואפילו להתקרב אליו, וצריך.. וצריך.." הוא נעצר. "לא זוכר מה עוד," מסיים, מבויש.
דודו שולף דסקית שחורה, עגולה. "זה שלך," אומר לילד האחרון שדיבר. הילד חוטף אותה בעיניים נוצצות. מגע רך, רך כמו השביס של אמא חוטי צמר דקים מלאים אהבה. "מה זה? מה זה?" שואל, קופץ.
"זה מה"ס," אומר דודו.
"מה"ס," טועם הילד את המלה. אחיו מנסה לחטוף לו את הדסקית, והוא קופץ לאחור. הילדים האחרים מצטרפים אליהם. "מה זה? מה זה?"
"זה מה"ס ורק לי יש אחד!" צועק הילד, "זה המה"ס *שלי!*"

המפעיל: איך אתה מרגיש?
X: מוזר. לא היה יותר פשוט אם הייתם נותנים לי ללכת כמו שאני? זה עבד בארבע פעמים הקודמות. בדקת את הרזומה שלי?
המפעיל: לאור היכרתנו הקצרה אני קצת מתקשה לקבל אותו כלשונו. אתה בטוח שלא החלפת מסמכים עם מישהו?
X: בפלנטה האחרונה שהייתי בה מנעתי שלוש מלחמות, הבאתי לחתימת חמישה הסכמי שלום ושלושה הסכמי סחר, ופישרתי בין חמישים זוגות, ככה מהצד, אתה יודע.
המפעיל: כן, כן.
X: לאף אחד לא הפריע שיש לי שמונה זרועות.
המפעיל: עברת כבר על המצגות שנתתי לך?
X: אה, לא הספקתי. אתה מבין, אתמול הייתי –
המפעיל: בוא אני אבהיר לך משהו שאולי טרם קלטת. ארץ היא לא סתם אזור שלב א'. הם בכלל לא יודעים עלינו. אפילו לירח שלהם הם בקושי הגיעו.
X: זה מחוסר התעניינות?
המפעיל: (כמעט חובט ראשו בקיר) זה כי אין להם מסע בין-פלנטרי! אתה *בטוח* שאתה רוצה את המשימה הזאת?
X: כן, למה לא.
המפעיל: אז תלמד את המצגות שלך לכל הרוחות! עכשיו תנסה לדבר.
X: סליחה?
המפעיל: תדבר אליי.
X: זה מה שאנחנו עושים, לא?
המפעיל: לא בטלפתיה. עם הפה.
X: (מזועזע) אבל אני אמור *לאכול* איתו!
המפעיל: פשוט תעשה מה שאני אומר לך. אנחנו עוד נעבוד על הפרטים.
X: טוב. בסדר. אה, "כאילו, ככה?"
המפעיל: בדיוק.
- "זה נורא מוזר, אתה יודע?"
המפעיל: חשבתי שכבר התרגלת אחרי ארבע משימות.
- "אין לי בעייה לעבור למצב תקשורת לא טלפתי. פשוט, אף פעם לא יצא לי לדבר עם *הפה*. היי, תשמע קטע. במשימה הראשונה שלי שלחתם אותי לנוואקס, כן? וכולם שם מדברים עם הרקטום, אז אני נוחת ואשתו של שר הפנים ניגשת לברך אותי, מסובבת אלי את הגב ו – "
המפעיל: תגיד, מה קרה למפעיל הקודם שלך?
X: יצא לפרישה מוקדמת, למה?

במהלך היום מוצאים אנשים בהתנחלות ג – דסקיות שחורות ועגולות על שולחנות, תחת ספסלים, בתוך ארון הקודש בבית הכנסת, בין כלי המטבח, על דפי גמרות פתוחות שהניחו מידיהם כששמעו צלצול בדלת וניגשו ואיש לא היה שם.
דודו הולך לישון מספר שעות וקם בלילה לעלות לשמירה. המילואימניק שנמצא אותה עת בחדר השומרים מספר לו שדברים מוזרים החלו להתרחש ביישוב. "מוזרים טובים או מוזרים רעים?" מתלוצץ דודו. "רעים," משיב הלה במשיכת כתף, "אבל אל תדבר על זה. במקרה שמעתי מהקמב"ץ. הוא לא רוצה שזה יופץ ברבים."
אשה אחת תלתה את עצמה, לא לפני שכתבה לבעלה מכתב שגרם לו להיכנס לרכבו ולעזוב את היישוב. אשה אחרת קמה והלכה ללא הסבר, מותירה את בעלה והילדים לבד. הבעל כעס, או רצה לכעוס. משהו במבטו העיד על אשמה שנחה שם כבר כמה חודשים, וכעת הייתה רקובה מכדי להיוותר חבויה. נערה אחת שקמה מן השולחן אליו ישבה לצד אביה לאכול ארוחת ערב ונמלטה מן המקום, נמצאה כעבור שעה מסתובבת בשדות מחוץ ליישוב, מבטה ריק, אחת מידיה מאוגרפת סביב חפץ כלשהו והשנייה מתנופפת בזעף להסיר מעליה תוקף דמיוני. היא איבדה את שפיותה. כשמצאו אותה הקמב"ץ ואביה, השליכה לעברם אבנים, צורחת על אביה דברים שגרמו לו לקפוא על עומדו ולקמב"ץ להחוויר מהלם. אחר כך התמוטטה על הקרקע, שומטת מידה הקפוצה דיסקית עגולה ושחורה.

המפעיל: ואז אתה מעביר אותו לכאן –
X: כן.
המפעיל: בשתי הידיים. ומזיז עוד רגל אחת, בלי לנסות לסובב את הראש –
X: כן.
המפעיל: ומזיז עוד רגל –
X: כן.
המפעיל: קרה משהו?
X: אה?
המפעיל: אתה מאוד שקט היום.
X: אה?
המפעיל: אולי תגיד לי מה הענין?!
X: אני.. אה, עברתי אתמול סוף סוף על המצגות.
המפעיל: רק *אתמול*?
X: כן.
המפעיל: על *כולן*?
X: כן.
המפעיל: תשמע, אני לא רוצה להטיף, אבל לעבור ברפרוף זה לא –
X: סין. מדינה בדרום מזרח-אסיה, שטח, 9,572,855 קמ"ר, תושבים, 1.66 מיליארד. צ'ילה. רפובליקה בדרום אמריקה. שטח, 784,194 קמ"ר, תושבי, 13.5 מיליון. ונצואלה –
המפעיל: בסדר, בסדר.
X: יש לי תפיסה מהירה. אבל.. אה..
המפעיל: כן?
X: בכנות. אתה מאמין שיש לזה סיכוי?
המפעיל: (שותק). זה מסובך.
X: כן?
המפעיל: כשהתחלת את ההכשרה שלך, לקחת את הקורס בהיסטוריה המוקדמת של הוועדה?
X: זה לא היה לגמרי קורס חובה.
המפעיל: אהה.
X: זה היה או זה או דרכי רבייה שהתפתחו במורדרקס-G בשלוש מאות השנים האחרונות.
המפעיל: אהה.
X: לבחורות במורדרקס-G יש *שמונה* שדיים! *אף אחד* לא הלך ל'היסטוריה מוקדמת'!
המפעיל: בכל אופן, כיוון שקשה לי להאמין שפיתחת סקרנות טבעית לנושא, אני יוצא מנקודת הנחה שלא קראת את האמנה הראשונית.
X: בשביל מה?
המפעיל: בניגוד למה שמקובל לחשוב, היא מעולם לא בוטלה.
X: רגע, לא נכון, אני למדתי –
המפעיל: חלקים מרכזיים ממנה בוטלו. לא שמעת על חיסולי גזעים בחמשת אלפים השנים האחרונות, נכון?
X: שמעתי על ניתוקי קשר מפלנטות.
המפעיל: זה *המקסימום*. שני סעיפים עברו מהאמנה הראשונית לחדשה, וגם הם ע"י התחייבות כלפיהם באיזו תת-פיסקה. הם לא ממש מופיעים שוב בכתב.
X: נשמע לי קצת עקום.
המפעיל: לא רק לך. אבל אין לזה מודעות ציבורית כי הסעיפים עוסקים במקרים קיצוניים, תיאורטיים מאוד. אחד מהם, זה שנוגע לעניינינו, קובע שכל כוכב שהאלימות בו תרד מתחת לסף נתון יקבל זכאות אוטומאטית לחברות בוועדה הבין-פלנטרית.
X: טוב, זה לא חדש.
המפעיל: *כל* כוכב. כולל כאלו שאין כמעט סיכוי שזה יקרה בהם. כולל כאלו שכבר הוכיחו שהם פשוט מסוכנים מכדי להתעסק איתם. כיום אתה נותן את המה"ס לבריות שבדרך כלל מוכנים אליו. אתה משכנע את המשוכנעים. אם היית קורא יותר היסטוריה היית מודע לכך שהחיים לפני עשרת אלפים היו הרבה יותר אלימים, עם הרבה פחות קשרי מסחר ותרבות בין-פלנטריים. המון כוכבים היו מסוכנים. הוועדה לא יכלה פשוט לוותר עליהם.
X: טוב, ארץ כל כך *בשוליים*. למה שלא פשוט תוותרו *עליהם*?
המפעיל: אתה זוכר את המוטו של דאו-היי שאתה כל כך מתלהב ממנו?
X: טוב, לפעמים צריך ללמוד לוותר..
המפעיל: ידידי, כמו כל כך הרבה דברים שכתב הסוכן הפופוליסט הזה, גם המוטו הזה הוא הפשטה של משהו הרבה יותר מסובך, ולצערי, גם קצת פחות הגיוני – הסעיף השני ששרד מן האמנה הראשונית. 'גם אם יגרום הטיפול במה"ס לאבדות בנפש, בקרב תושבי המקום או בקרב הסוכנים – '
X: מה?!
המפעיל: ' – עדיין ימשיך הטיפול עד שתגיע האלימות בפלנטה המטופלת אל מתחת לסף הנתון. מחובתנו להפיץ את המה"ס עד שנקיף את מירב הגלקסיה. התחייבנו בפני בוחרי הוועדה הבין-פלנטרית ליציבות פוליטית וכלכלית. לא נוותר עד שנמלא את חובתנו.'
X: ואתה רוצה להגיד לי שאת *זה* השאירו באמנה הנוכחית?
המפעיל: כמה סוכנים אתה מכיר שנהרגו בעת מילוי תפקידם?
X: אה..
המפעיל: אף אחד. כמו שאמרתי, זה שריד מתקופה אלימה יותר, שהפך להיות תאורטי לחלוטין כיום. לפחות עד שגילינו את מערכת השמש, ואת ארץ. אנחנו לא יודעים עד כמה הם מסוכנים. אנחנו לא יודעים איך הם יגיבו למה"ס. אבל ההתחייבות בעינה עומדת.
X: על גופתי המתה?
המפעיל: בדיוק. נו, אל תיראה כל כך מבוהל. אנחנו נשלוף אותך במקרה הצורך.. אני חושב.
X: תודה. סתם שאלה. מה בדיוק קרה כשנתקלו בעבר בפלנטות אלימות מדי? המשיכו לשלוח לשם סוכנים עד שאלה נגמרו להם או משהו?
המפעיל: אחרי מספר נתון של אבדות בנפש, הוגדר הכוכב כ'מסוכן לגלקסיה', והבעיה טופלה. לכן היו בעבר כל כך הרבה חיסולי גזעים.
X: רגע, זה לא הוגן. *כפינו* את זה עליהם! היה אפשר פשוט לנתק קשר, כמו היום.
המפעיל: התקופה הייתה הרבה יותר אלימה, וזו הדרך בה הדברים פעלו.
X: לא נשמע לי משכנע.
המפעיל: (מביט ב-X דקה ארוכה).
X: מה?
המפעיל: אתה יודע שאתה הסוכן הראשון שאומר לי את זה? האחרים פשוט מקבלים את זה עובדתית.
X: כמה מדהים. יש לי שכל כנראה?
המפעיל: לא.. האחרים פשוט נכחו בקורס להיסטוריה מוקדמת. קדימה. נותרו לך היום פחות מחמש שעות להתאמן על הגוף הסינתטי שלך, ואנחנו עדיין בהסתגלות מוטורית. בוא ננסה שוב את החתול. תזכור, *בשתי* הידיים, *ולא* לתפוס אותו בזנב –

דודו עולה לשמירה. בחשכת הלילה איש אינו יכול לראות אותו רועד.
באחת אחר חצות חולפת לא הרחק ממנו אשה במרוצה, אחריה אץ גבר צעיר. שניהם לא מבחינים בו, שקועים מדי בכאב פרטי.
"אל תתקרב אליי!"
"מה קרה לך פתאום?"
"אני יודעת עליה. אני יודעת הכל!"
"מה?"
"אני יודעת!"
"את מדברת על מה שאני חושב שאת מדברת?" הגבר צוחק בכעס, מנסה לפייס אותה, "ועוד אחרי האירוסין? ככה את מכירה אותי?"
האשה עומדת, נועצת בו מבט ישיר. "עיניים שחורות," היא אומרת. "שיער אדמוני, שמלה בגווני פסטל. היא הולכת במדרחוב בירושלים ואתה הולך אחריה, ממהר. היא מסתובבת אליך בכיכר מול בנק הפועלים. אני שומעת אותה אומרת לך, 'דויד', ואני יודעת מקולה שהשם שלך טבוע בה יותר זמן משהוא טבוע בי. היא נוגעת בך והיד שלה מכירה אותך יותר ממני." הגבר הצעיר קופא ככל שהיא מדברת. האשה מביטה בו, כמעט מבוהלת גם היא ממה שהיא עומדת לאמר, אבל הדבר חייב להיאמר ולכן היא מתקרבת אליו כדי להביט עמוק בעיניו. "אתה לוחש לה, 'סיגל', והיא מחייכת."
הגבר אומר לאט, "אבל איך - ?"
"אני לא יודעת," היא משיבה בפשטות, בדמעות. "רגע אחד פתאום ראיתי. רק רגע אחד, משום מקום. אבל אני יודעת שזה נכון." היא מתנשמת, "ואני כועסת, אבל רק על זה שניסית לשקר לי. אני לא מסוגלת.." היא מנידה ראשה כמו מנסה להסיר משהו שחונק אותה מבפנים, "אני כל כך רוצה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לכעוס עליך על זה שאתה אוהב אותה."
היא מפנה לו את גבה ופוסעת חזרה אל היישוב, אל ביתה שלה. דודו רואה את הגבר עומד עוד שעה ארוכה ומביט אחריה.
לא חייב להיות בגללי, חושב דודו. לא זוכר את הפנים שלה. אולי לא נתתי לה. הם מספיק רגישים גם כך. אולי היא כזאת באופן טבעי. אולי. אולי..
לבסוף אוזר אומץ. שולח את מחשבותיו אחרי האשה. הוא רואה אותה נכנסת לאט אל הסלון, בגו שפוף, ניגשת אל השולחן, מניחה עליו מבלי משים את הדסקית השחורה, העגולה, עמה שיחקה בידה בהיסח הדעת מאז הצהריים.

המפעיל: זה מדהים אותי.
X: מה?
המפעיל: איך שאתה נעשה כל כך שקט לפעמים. כאילו אתה שני אנשים.
X: אל תראה אותי ככה. אני מאוד לוקח דברים ללב.. כאילו, ללב השמאלי שלי. הימני די אדיש.
המפעיל: מאוד מצחיק. לא, באמת, מה נפל עליך היום?
X: לא יודע. החומר הזה שאני קורא. אני חוזר כל הזמן על המצגות האלה. שבוע שעבר לא יצאתי יומיים רצופים מהבית.
המפעיל: כל הפלנטה הזדעזעה.
X: אל תצחק, קיבלתי המון תשדורות לברר אם אני עדיין חי.
המפעיל: אם תרצה שאבדוק בשבילך אם תוכל לצאת מהמשימה -
X: אחרי שלמדתי ללכת על שתי רגליים ולהריח באף אחד? אל תצחיק אותי.
המפעיל: אז מה העניין?
X: לא יודע. אני פשוט מתחיל להיות כל כך רציני. השותפה העירה לי אתמול שאני כל כך שקוע במה שאני לומד שכבר חצי שעה לא זרקתי אפילו הערה מטומטמת אחת.
המפעיל: גם זו לטובה.
X: זה עולה לה על העצבים. האמת, גם לי.
המפעיל: זה דווקא טוב בשבילך. למרות כל ההצלחות שנחלת עד עתה, הגיע הזמן שתפסיק לקחת את המשימות שלך בקלילות –
X: היי, יש לך מושג כמה אשתו של שר הפנים של נוואקס *שוקלת*?
המפעיל: אה, אי אפשר לדבר אתך רגע ברצינות. דרך אגב, אתה כל הזמן מזכיר אותה. אתה בטוח שלא נקשרת אליה רגשית?
X: טוב, לא צריך להגזים..
המפעיל: אבל היא הייתה היד הראשונה שלך שם, לא?
X: כן. תראה, אני מודה שזה היה יותר רציני מן האחרים –
המפעיל: 'חבר'ה, יותר רציני זה תירוץ. אין לכם באמת ברירה. תקשיבו לאבא. תמידשלוש הידיים הראשונות שאתם מניחים בהן את המה"ס' -
X: *שאתה* תצטט את דאו-היי?
המפעיל: אה, נו. לפעמים הוא מנסח לא רע אמיתות אוניברסליות..
X: הא! למרות הפרצופים שאתה עושה כאילו תקעו לך להביור בתחת אני בטוח שגם לך יש בבית את 'מדריך הסוכן האסרטיבי'.
המפעיל: צריך להתעדכן מדי פעם.. כדי להבין את הראש של הצעירים..
X: האמת, אין לי מושג למה דאו-היי מדבר על שלוש ידיים. אני תמיד נקשרתי רק לשתיים הראשונות.
המפעיל: טוב, זה משתנה לפי רמת השטחיות של הסוכן –
X: רוצה חתול בפרצוף?
המפעיל: אבל תגיד לי. מה באמת יושב לך על הלב? השמאלי?
X: זה מביך.
המפעיל: תרגיש חופשי.
X: הממ.. אני מסתכל על איך שהם חיים שם, בארץ. ישבתי אפילו כמה שעות בעמדת תצפית. אל תיראה כל כך המום. אני באמת משקיע כשאתה לא מסתכל. בכל אופן, אפילו ממרחק כזה, אפילו רק מהתבוננות בהם, אני מרגיש איזה עניין, איזו משיכה.. זה כאילו שמישהו משדר אליי רגש בלי להודיע לי מראש, ובלי שאני אוכל להתגונן. ו.. אה, זה מביך.
המפעיל: כן?
X: לפעמים.. אני מרגיש כאילו בא לי לשדר רגש חזרה.
המפעיל: (בעדינות) הרגשת כך פעם בעבר?
X: (שותק). זה אף פעם לא קרה לי לפני לכן. אוף, זה כזה כבד –
המפעיל: מותר לפעמים, אתה יודע.
X: וזה *אני*, אתה מבין. הייתה בחורה במשימה השנייה שלי שלא רצתה שאני אעזוב. היא הייתה היד השנייה שלי. די כאב לי ללכת, אבל אתה יודע, לא יותר מדי רציני. וגם היא בטח התגברה על זה. ופה – פה אני לא יודע מה יהיה.
המפעיל: טוב, בתור מומחה לענייני ארץ, אני יכול להבטיח לך שיש סבירות נמוכה מאוד שתגרום לפגיעה *פיזית*.
X: כמו אז, כששר הפנים של נוואקס תפס אותי עם אשתו ונעלתי אותו בתוך ארגז?

כשמגיע השומר להחליף אותו בחמש בבוקר דודו אומר לו, "תחזור לישון. אני ממשיך עוד שש שעות."
"הכל בסדר?"
"אה.. כן. כן. לך לישון." לך לישון, אתה עייף, לך כבר לעזאזל לישון, שולח אליו דודו שדר אלקטרו-פרומוני פרוע.
המילואימניק תוקע בו מבט שתמיהה והכרת תודה משמשים בו בערבוביה. "לילה טוב," אומר לבסוף לדודו ופוסע חזרה, הזריחה בגבו.
השעות עוברות לאט.
אני יכול לשלוח את מחשבתי אליו, חושב דודו על היד הראשונה שלו.
לא מעז.
לקראת צהריים נשמעות צעקות מן הגבעה.
הן נמוגות.
כעבור שעה יורדים שני אברכים לכיוון היישוב. לא ברור מה בכוונתם לעשות. כשהם מגיעים אל דודו מציע אחד מהם להתקשר לקמב"ץ, השני לא בטוח אם כדאי לערב אותו, הרי בסופו של דבר לא קרה כלום עם אנשי הכפר ע – . אמבולנס מרוחק צופר ומתקרב ועולה אל הגבעה. דודו ושני האברכים מביטים בו. כעבור דקה ארוכה דודו שואל, "מה קרה?"
אחד האברכים כבר מכיר את דודו מאתמול. "אתה זוכר את הבחור העצבני שהיה כאן? יוחאי?" דודו מהנהן. "יש לנו עוד כמה בחורים כאלה שם למעלה. הם כל הזמן עושים צרות, אבל היום בבוקר הם באמת הגזימו. יש את מטע הזיתים של הכפר ע - . המשוגעים האלה החליטו ללכת ולשרוף אותו."
האברך השני מחייך חיוך קטן וסלחני. האברך הראשון נועץ בו מבט זועף מאוד וממשיך לספר, "הם היו חמישה חבר'ה, יחד עם יוחאי. הם חזרו אחרי חצי שעה, ארבעה בחורים נושאים את יוחאי על הכתפיים." האברך ממשיך לדבר אבל דודו כבר לא לגמרי שומע אותו. הוא שולח מחשבתו אל האברך, קולט פנים צעירות, שולח שדרים מגששים אחרי הדמויות שמאחורי הפנים, קולט אותם, שואב מהם תמונות.
אחוות זאבים נרגשת. עצי זית מרווחים, ערפילי בוקר עוד מטיילים מסביב. בין העצים, חמישה גברברים צעירים, נושאים מקלות שבראשם בדים ספוגי שמן, אחד מהם אוחז מצית (ונר למקרה הצורך). הם מסתודדים, מדברים בלחישה בהולה מאוד. יוחאי איתם, אבל קצת מרוחק. בכיסו דסקית עגולה ושחורה. מאז אתמול שיחק איתה, נגע בה, תמה עליה, ולא כפי שתמהים על משהו שמנסים להפעיל אלא כמו שמשתוממים על משהו שכבר החל כנראה לפעול אבל לא יודעים באיזה אופן ומחפשים סימנים לכך – האם משהו השתנה באוויר? רצים אל המראה – האם משהו השתנה בי? התשובה הנוראה – כן, אבל עוד לא ברור מה: משהו שעודו בלתי נראה זוחל מתחת לעור. אתמול בלילה יוחאי מביט בהשתקפותו במראה ולפתע הוא יודע שפניו הן עפץ הממתין להיבקע.
בין הערפילים, אחד הבחורים מתכונן להפעיל את המצית. כולם מביטים בו בנשימה עצורה. פתאום הם שומעים צעדים, וצעקה. אחד מתושבי הכפר, אדם די קשיש, ממשכימי הקום, הבחין בהם, פוסע לעברם, מקל בידו. משהו אדום וסוער נדלק בבחורים – יש מצב לפעולה! לא משנה שפניו קמוטות, השנאה מבעבעת בהם, הם מוכנים להכות. הם מתקדמים לעברו. ארבעה מהם. יוחאי נותר מאחור, ידו הימנית בכיסו, נוגעת בדסקית, מבטו מצטלב במבט הערבי הזקן. רוח מקפיאה לוחשת באוזניו, מלים שהוא כמעט מבין, תמונות שהוא כמעט רואה. יוחאי לא רוצה לשמוע או לראות. הוא עוצם את עיניו.
הבחורים מסתובבים, נדהמים מן הצרחה הפצועה, החנוקה, שעולה מאחוריהם, רואים את יוחאי מתמוטט על הקרקע, משתנק, דומם. הערבי הזקן קופא גם הוא. הוא מכיר את הצרחה הזו. הוא שמע אותה פעם, לפני שנים: חייל טורקי תפס פלאח, פער בכוח את פיו, משך החוצה את לשונו, ניסר אותה לאט בסכין.
הערבי נמלט. הבחורים ניגשים ליוחאי. היסטריים, לא מפני שהוא מפרפר אלא מפני שהוא לא. יוחאי מביט בשמיים כמו אדם שמשהו עמוק בפנים נקטע ממנו, גופו קפוא, מבטו עיוור.
דודו מתנתק מהמראות, חוזר אל האברך המדבר אליו. "האמבולנס לא נועד לטפל בו," אומר האברך, "אלא לקחת אותו מכאן." האברך מושך בכתפיו בחוסר אונים. "הוא הפך לצמח. הבחורים האחרים בקושי מסוגלים לדבר על זה."
"יש לכם מושג למה זה קרה לו?"
האברך מניד בראשו. "שמעתי.. שדברים מוזרים קורים כאן, מאתמול. לא יודע אם זה קשור."
דודו מניח להם להתקשר לקמב"ץ.
האברכים ממשיכים אל היישוב. דודו נותר מאחור, יושב בכסא הפלסטיק.
מסר תת-עורי אל המפעיל: תקשיב.
המפעיל: כן?
מסר תת-עורי אל המפעיל: אני.. אני חוזר.
המפעיל: על מה אתה מדבר? אתה שם רק ארבעה ימים!
דודו: אני חוזר. אל תתווכח איתי.
המפעיל: סליחה?? נראה לי שאתה שוכח את מקומך –
מסר תת-עורי אל המפעיל: אין לכם מושג עד כמה השנאה חזקה כאן, אה? בחיים שלי לא הרגשתי דבר כזה. זה הורג אותי. זה כמו אוויר בשבילם. לכו כולכם לעזאזל, אתה והוועדה וכל הבולשיט הזה של הנחישות. המה"ס לא נועד למקום הזה.
המפעיל: מה קרה לך?
שדר תת-עורי אל המפעיל: היד הראשונה שלי.. אני..
המפעיל: אתה קטוע. תפסיק לנסות לשדר רגש בין המחשבות.
שדר תת-עורי אל המפעיל: יש לי דם על הידיים! יש לי דם על הידיים! יש לי דם על הידיים!

X: אז אני עכבר גדול ושמן, אה? אני עכבר גדול ושמן! היי, תראה, תראה איך הוא רץ!
המפעיל: (נואש) אולי מספיק??
X: אני *חולה* עליו. אולי תקרינו לפה עוד כמה חתולים?
המפעיל: רק זה חסר.. מה אתה *עושה?*
X: קלטתי ממנו שהוא באמת רוצה לתפוס אותי. אני מנסה להתנהג בהתאם. תראה איך הוא קופץ! איי!
המפעיל: מגיע לך.
X: היה מעניין אם הוא היה יכול לקלוט גם מה שאני חושב.. נו, טוב. נעבוד עם מה שיש. היי, חתלתול, רוצה להחזיק מה"ס בפה? לא?
המפעיל: הוא באמת מוצא חן בעיניך, מה? אולי אני אשלח אותו איתך ויהיה לי קצת שקט.
X: תגיד, למה באמת אף פעם לא פיתחתם מה"ס דו-כיווני?
המפעיל: העלויות. הרבה יותר פשוט ששניים יחזיקו כל אחד מה"ס רגיל ויקלטו אחד מהשני.
X: יש לך מושג כמה *זמן* אתם מפסידים כל פעם בגלל זה? לדוגמא, אם אשתו של שר הפנים של נוואקס הייתה יכולה גם לשדר אל בעלהּ ולא רק לקלוט ממנו, היא הייתה יכולה להבהיר לו בוידאו-אודיו בשידור חי בדיוק מה היא מרגישה בקשר למה שהוא חושב, ואני לא הייתי צריך לעמוד שם שעה ולראות אותה הולכת ומאדימה בזמן שהיא קולטת ממנו את זכרונות ליל אמש שחלק עם המשרתת. ראית פעם מישהו חוטף סטירות מחמש ידיים בו זמנית?

דודו שובר שמירה, פוסע במהירות אל החדר בו נחים מיטלטליו. משהו מתחיל לבקוע בהתנחלות ג – . כבר אין מקום להסתיר, כל כך הרבה דברים קורים. גבר התאבד בירייה. אשתו במצב קטטוני. בידה דסקית עגולה ושחורה. לעומת זאת, זוג שחיו פרודים זה מזה הכריזו בפני שכניהם שבכוונתם לשוב ולחיות יחד. כעבור רגע דודו קולט ממישהו שחלף על פניו את ההמשך. האשה חזרה בה מכוונתה לאחר שהתברר לה שלבעלה היה סיפור מהצד עד לא מזמן. היא מבולבלת מאוד, כמעט לא מסוגלת לדבר. לא מסוגלת להבהיר כיצד היא יודעת בדיוק מה צבע עיניה של המאהבת.

X: מחולל *הזדהות* סנסורי?
המפעיל: אתה צוחק עליי.
X: לא, באמת שלא ידעתי. חשבתי שזה 'התקשרות', או משהו.
המפעיל: ישנת בשיעורים?
X: הייתי עסוק בדברים חשובים יותר.. מוזר. לא חשבתי שהאנשים שנתתי להם את זה מתחילים להזדהות עם מי שמסביבם. אני לא *מזדהה* איתך, למשל. אני רק יודע מה אתה חושב. למה שזה יהיה אחרת עם המה"ס?
המפעיל: מפני שהמוח הלא טלפתי לא מורגל בזה. לזמן קצר, בהתחלה, הוא קולט בלהיטות שבני גזענו לא מכירים. זאת הזדהות ברמה שלזמן-מה יכולה לגרום לקולט אפילו לאבד את עצמו במוח שמולו.
X: לא נראה לי, אתה יודע?
המפעיל: תראה, יש תיאורטיקנים שטוענים שלא הטלפתיה בלבד, אלא ההזדהות וה'אובדן' האלו הם שגורמים להפחתה הרצויה באלימות.
X: שטויות. האנשים שחתמו הסכמי שלום וחוזים עסקיים במשימות הקודמות שלי עשו את זה באופן מודע לחלוטין. הם לא חשבו שהם חותמים הסכם שלום עם עצמם או משהו.
המפעיל: אבל בכל זאת לא יכלו לשנוא מישהו אחר, יותר משיכלו לשנוא את עצמם. חוץ מזה, זה לא *תמיד* קורה. וגם אז רק לזמן קצר, לכן אולי לא הבחנת בכך.
X: רגע, אם אני נותן את המה"ס למישהו, והוא מתמקד, נגיד, *בי*, הוא הופך כאילו *להיות* אני?
המפעיל: במחשבות שלו, לפעמים, ולזמן קצר מאוד.
X: ולחשוב שעד עכשיו לא שמתי לב.. רגע, הבחורה מהמשימה השנייה שלי!
המפעיל: מה איתה?
X: היא הייתה ממש מעולה ברבע שעה הראשונה –
המפעיל: אתה?.. ישר *כשפגשת* אותה?? זה מאוד לא אתי, אתה יודע.
X: בחיי, כנראה שאני ממש מאהב טוב.
המפעיל: מצד שני, כנראה שסיפקת את עצמך. זה לא קצת מאכזב?
X: אני גדול!

המילואימניקים שקועים איש איש בעיסוקיו. דודו אורז את מעט מיטלטליו ומתחיל לפסוע במהירות אל עבר השער.
לא לחשוב. לא לחשוב.
בדרכו קופא על עומדו.
במעלה השביל עומד אבנר. היד השנייה בה הניח, בעקיפין, את המה"ס.

'חבר'ה, נתינת המה"ס היא תמיד מעשה נאצל, מעשה של אהבה, ואתם תהיו מודעים לזה כשתיכנסו לתפקיד. אנחנו רגישים לשלוש הידיים הראשונות שלנו, מכל דת גזע ומין. לא יעזור כלום, רק להיזהר. אל תצאו עם היד הראשונה שלכם לבלות, אל תשכבו עם היד השנייה, ובשום פנים ואופן, גם אם הפלנטה שייכת לאבא שלה, אל תתחתנו עם היד השלישית. מה זה לא להתחתן, אל תשבו איתהּ באותו חדר יותר מדי זמן. אתם תמצאו את עצמכם רוצים לפתור לה את כל הבעיות בחיים. האמפתיה גדלה מיד ליד. זה עובר אחרי יומיים, אבל עד אז – תשמרו מרחק.' (דאו-היי בהרצאה במכון להכשרת סוכנים של הוועדה הבין-פלנטרית)

אני לא יכול פשוט לעבור על פניו, חושב דודו באומללות. חייב לדעת מה קורה אתו.
ולא להאמין, אבל זה קורה עכשיו, לנגד עיניו. אבנר אוחז במה"ס, מרגיש אותו, מבולבל מאוד. דודו נזכר במהירות – הנער מאוהב באדווה, בת רב היישוב. או לפחות חושק בה. אין לו סיכוי. אבל דודו מעולם לא בדק את זה למעשה. מתחיל לעקוב במהירות אחרי מחשבותיו של הנער. מוצא בהן רק ציפיה.
אבל הנה, היא מגיעה, אדווה פוסעת במעלה השביל, נחפזת מכאן לשם, חולפת במבטהּ במהירות על אבנר, משפילה מבט. מחשבותיה טרופות גם כך. השמועות המסתובבות על המתרחש ביישוב מעוררות בה חרדה. אביה, הרב, ביקש ממנה לשוב מבית חברתהּ והיא ממהרת הביתה.
דודו יכול לעמוד מנגד. להניח לה לחלוף. אבל הוא חייב לדעת.
שדר תת-עורי אל אבנר. עצום את עיניך. כך אתם רואים יותר טוב, כנראה. ולעצמו אומר, אפילו אם זה הורג אתכם. ראיתי את השנאה משתקת אתכם, מאוזנת על ידי הצורך במגע; ראיתי איך היד הראשונה שלי פשוט נתקע בין הצורך לתעב ובין ההזדהות המוחלטת שנכפתה עליו – או שמא נטל אותה על עצמו? יכול להיות שהוא באמת ביקש את שטף החוויות, הרגשות, של הערבי הזקן ההוא, החל בניחוח הורדים הצומחים לצד כותל לבן בהיותו בן שלוש ועד לריח הבוקר הצונן הזה עכשיו... חשבתי שזה יציל אותו, צוחק דודו מרה בליבו, לא מאמין שהוא מסוגל לרגש כזה, אבל רוצה להלום במישהו עד אובדן הכרה.
ואבנר עוצם עיניו, וקופא. הוא יודע מה זורם אליו כעת, והוא יודע מניין זה מגיע, כפי שיודעים כל האוחזים במה"ס. אבנר רואה: חדר לא מוכר, נשי, צללים חולפים בו לעת לילה ואור ירח בעד החלון הפתוח, והלם חד ומתוק שוב ושוב, וקול קורא 'אבנר'..
אלו הזיותיה שלה, יודע אבנר לפתע בתדהמה. במבט מושפל, מרוחק, היא רוצה בו למעשה. רצתה בו מאז שהגיע הנה. ובכל זאת לא מסוגל לפקוח עיניו, מהלם כפילות החושים –
התקרה מוכרת וזרה, ידועה מאז היותה ילדה ומנורה פשוטה ואהובה תלויה בה, כבויה כעת, מנורה שהוא לא ראה מעולם, פשוטה מדי לטעמו, והוא/היא מסיטים מבטם הצידה, ומביטים מעלה ורואים את פניו שלו, מיוזעות, נעות בלהיטות ממעל, חשים את גופו שלו נדחק כנגד..
היא חשה בו חודר אל –
אבל הרי הוא חש בה חשה בו חודר אל –
חושיו של אבנר זועקים: אני חש בי חודר אליי.
הוא פוקח עיניו בזעזוע, הדסקית נשמטת מידו. אדווה עוצרת, מביטה בו מביט בה. היא אומרת, "נפל לך משהו".
הוא מביט בדסקית השחורה שעל הקרקע. אני לא יכול, חושב באומללות, אני לא יכול כאן ועכשיו להתכופף ולגעת בזה, מה שזה לא יהיה. בטח לא לפניה. היא תחשוב שאני משוגע.
"גם אני ראיתי."
אבנר מביט בה, לא מבין, מבוהל. "מה?"
"את מה שאתה ראית," אומרת אדווה בשקט, בכאב, במבט שלא מעז יותר להיות מושפל. "את מה שעבר לך בראש.. ואצלי. וזה היה אותו הדבר.." היא מתקרבת אליו צעד אחד, נסוגה צעד לאחור.
"איך – "
"לא יודעת!" כמעט בצעקה. היא רועדת. "אבל מה זה משנה. זה נכון. זה נכון מאז שהגעת. ואסור לי, אתה יודע, וגם לך – "
אתם פיתחתם מה"ס דו-כיווני ונתתם לי אותו בלי לאמר לי? משדר דודו בתדהמה אל המפעיל. זאת הסיבה לכל מה שקרה עד עכשיו?
רגע של שקט. לאחר מכן, שדר תת-עורי מהמפעיל: על מה אתה מדבר? ולאן אתה חושב שאתה הולך?
דודו משדר הקלטה של מה שראה זה עתה. המפעיל מקבל אותה. דודו יודע שקיבל אותה, ובכל זאת דקה ארוכה איננו שומע ממנו דבר. שדר תת-עורי מהמפעיל: זה לא ייתכן.
"אבל ראיתי.. ואת ראית מה שראיתי," אומר אבנר, לא ממש יודע לבטא את עצמו ברגע זה. "זה.. זה מה שבאמת יש," מסיים בעליבות.
היא מתקרבת אליו, עכשיו כמעט נוגעת בו. "כן," מודה כאילו אמר אמת גדולה ופשוטה. "זה מה שבאמת יש."
הצלחה אחת, בודדה.
היד השלישית –
מקבל שדר פתאומי מן המפעיל: קיבלת אישור לחזור.
דודו: מה קרה?
המפעיל: דיברתי עם מפעילים אחרים. שלחנו הוראה להחזיר את כולם מארץ. התופעות חוזרות. אלימות מתגברת, פתאומית. בריות שנכנסות למצב קטטוני. מה"סים שמתחילים להתנהג באופן דו-כיווני. עדיין אין לנו הסבר לזה. אנחנו לא רוצים לסכן אתכם.
דודו: לסכן אותנו?
המפעיל: חמישה סוכנים סמויים נהרגו בשעה האחרונה ברחבי הפלנטה.
דודו: נהרגו? אמרת נהרגו??
המפעיל: ההמון תקף אותם. צא משם.
דודו שותק דקה ארוכה.
המפעיל: מה הבעיה?
דודו: הם גורמים לזה.
המפעיל: מה?
דודו: הם גורמים לזה, בעצמם. הם הופכים את המה"ס לדו-כיווני. המוח הקולט מעורר משהו במוח שמולו, מפעיל אותו, מאלץ אותו לתקשר.
המפעיל: זה בלתי אפשרי. חוץ מזה עזוב את זה עכשיו -
דודו: עובדה.
המפעיל: אני מכיר את המה"ס יותר טוב ממך, ואני אומר לך שזה בלתי אפשרי. עכשיו תפעיל כבר את המשגר שלך.
דודו: אבל אתה לא כאן. אתה לא יודע עד כמה הם מסוגלים להרגיש. לשנוא. אולי ככה היה פעם בכל הגלקסיה, ועכשיו כל השנאה נדחסה לשוליים.. ומה אתה יודע, הם גם צמאים לקשר. איך לא ראיתם את זה בתצפיות? אולי כי קשה לשמוע את הזעקה בעיניים שלהם ממרחק שמונה מאות שנות אור? אבל מה אני מתלונן. גם אני לא הבנתי. לא ראיתי דבר כזה במשימות הקודמות. איזה צחוק, המשימות הקודמות, משחקי ילדים..
המפעיל: אני מבקש ממך, צא משם. אתה לא נשמע לי מאוזן.
דודו: מה אתה אומר.
המפעיל: צא משם לעזאזל!
דודו: מנה גדושה של רגש אנושי לוורידים. כדאי לך לנסות. פיצוץ. צובע לך את העולם בשחור.
המפעיל שותק. קצת מבוהל.
מהמפעיל לדודו: אני לא מבין מה אני קולט ממך. אני לא רוצה לאבד סוכן. תחזור הנה.
דודו: תקשיב, אני רוצה לדעת מה קרה ליד השלישית שלי.
המפעיל: יהיה בסדר, רק תגיע הנה.
דודו למפעיל: אתה זוכר, הבטחת לי שלא אפגע באיש. *פיזית*. הנה אני כאן. פגעת פעם במישהו? גרמת למישהו למות?.. לא, לא חשבתי. עם כל הידענות שלך אין לך בעצם מושג. אתה יודע כמה זה כואב? אתה *רוצה* לדעת?
דודו מטיח במפעיל רגש טהור בעוצמה הגורמת לקשר ביניהם להתנתק כמעט, בעוד המפעיל מרים את כל מגננותיו המבוהלות. דודו קולט ממנו ניחוח מתוק של פחד.
דודו בשדר תת-עורי אל המפעיל: אם היד השלישית שלי נפגע, אם הילד הזה נכנס למצב קטטוני, או מת, או השתגע בגללי, אני פשוט אשאר כאן.
המפעיל: אתה לא..יהרגו אותך..צא..
דודו: אבל אני לא יכול לצאת. זוכר אז, כשדיברתי איתך, כל כך ברצינות.. אולי לא ראית, גם אני לא, אבל בעצם כל כך פחדתי. ותראה, הנה זה בא ותפס אותי. קצת, ועוד קצת, ועכשיו אני כמעט לא יכול לסבול את זה. אבל אני לא מפחד יותר.

דודו עומד ללא ניע, שולח מחשבותיו, מחפש.
קולט דבר-מה אחר.
משהו פקע בהתנחלות ג - . יש אסיפה בבית הכנסת. הרב נאלץ לבוא גם כן, נעקר מלימודיו, תמה על כך שבתו טרם שבה הביתה. אנשים מדברים במהירות. הקמב"ץ מהנהן. על הבמה המרכזית הולכת ומתגבהת ערימה של דסקיות עגולות ושחורות.
אבל –
דודו מתעלם.
ממשיך לגשש בזהירות. כמה קשה לעקוב אחרי מחשבותיהם כשהם קטנים כל כך.
והנה.
דודו רואה את הילד הקטן לו נתן את המה"ס אתמול לפנות ערב פוסע לאט, חולף על פני המילואימניק שבביתן, שאינו מבחין בו כלל, שקוע בספר.
דודו שולח אל הילד את מחשבותיו ברכות שלא תיאמן. היד השלישית.
לאן אתה הולך? שאלה עדינה, חקירה אל בין הסינאפסות הזעירות של בן-האנוש הקטן.
לא ברור, תשובה מבולבלת.
עמוק בפנים, תשובה ודאית – החוצה.
מדוע? סקרנות?
מישהו קורא לי. לא ברור. מטושטש.
הילד הקטן מגיע אל שדה הבור שהופך למטע זיתים בסמוך לכפר הערבי ע - .
עומד.
ממתין.
הרחק, מן הכפר ע - , צצה לאט דמות זעירה, מתקרבת בצעדים מהוססים.
ילד קטן יוצא את הכפר, נע לכיוון ההתנחלות ג - .
מגיע לקצה שדה הבור.
עוצר. מביט בילד הקטן שלמולו.
משהו חולף ביניהם. לא ברור עדיין, לפחות לילד הערבי. הילד מן ההתנחלות מביט בו בעיניים מתרחבות והולכות, כמעט מזועזע משטף האינפורמציה. הוא מושיט ידו, פושק אצבעותיו. בידו מונחת דסקית עגולה ושחורה.
הילד הערבי מהסס.
"ח'וד," אומר הילד מההתנחלות ג - . "הדא מאשי."
הילד הערבי נוטל את הדסקית. מביט בילד שלמולו. עיניו מתרחבות והולכות.

עיניו פקוחות, לא רואות דבר. בסבך מחשבותיו מסתחררים גוני-גוונים המתאמצים ל



נושא נכתב על ידי נשלח
  אבט''ש (נסיון שני) ח. א. 10:32 12/08/2003
  מדוע?.... ): ח. א. 05:25 18/08/2003
  ארוך מדי למסך המחשב יעל 03:30 20/08/2003
  RE: אבט''ש (נסיון שני) בייזל 07:20 23/08/2003
  אני חושבת שהקודם היה יותר טוב יעל 07:16 26/08/2003
  Thanx! ח.א. 23:47 28/08/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.