בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
לונה-פארק
נכתב ע''י: אלכסנדר (IP Logged)
תאריך: 23:14 16/07/2003

לונה-פארק
=======

הצבעים החמים והעשירים של השלט משכו את תשומת ליבו של אודי עד כדי כך, שהיה חייב מיד לראות במה המדובר. הוא חצה את הכביש בריצה, מה שגרם לטנדר שהגיח מולו לעצור בחריקת בלמים, ולנהגו לשלוף את הראש החוצה מהחלון ולשחרר קללה עסיסית לכוון הילד. אבל לאודי כבר לא היה אכפת, הוא עמד ליד לוח המודעות השכונתי והיה מרוכז כולו בפוסטר הענק. מוקף במודעות אבל ושאריות מלפני חצי שנה של כרזות פרסום לבחירות ("הצביעו מאיר בוסקילה למועצה – למען עתידנו!"), הפוסטר הירוק-אדום-כתום נראה לא שייך, כמו פרפר אקזוטי בתל-נמלים.

"היכונו! רק היום! לונה-פארק 'אורורה בוראליס' – חוויה של פעם בחיים!" – זעקו אותיות הזהב. מתחתם צויר בקפדנות רקע המציג קרוסלות, רכבות הרים, ושאר אטרקציות שרק המחשבה עליהם די בה להעתיק את נשמתו של ילד בן שמונה. עוד זמן רב היה יכול אודי לעמוד לו שם, כשהוא לומד כל אות וכל פרט בכרזת הפרסום הענקית, עד שהתמונה נצרבה ברשתיות עיניו. אלא שאז נזכר במחויבות כלשהי שהיה עליו לעמוד בה, ופתח בריצה לעבר הבית.

רגליו נשאו אותו לאורך הרחוב הלוהט והמאובק, משם פנה ימינה לסמטה צדדית החוסה בצל עצי האקליפטוס, פתח את שער הברזל החום, ונכנס לחצר. שם, ראה את גבו של אביו, שהיה עמל על המנגל, הופך את הבשר כה וכה.
"אבא!" – צעק אודי כשהוא רץ לאביו.
"כן?" – ענה האב בלי להפנות את פניו מהמנגל כשהוא ממשיך להפוך את הסטייקים.
"אבא, עוד יומיים מגיע לונה-פארק, ויש להם קרוסלה ורכבת הרים ומכוניות, וגם.."
"מה אתה אומר?"
"כן, וגם יש להם פוסטר כזה ש..."
"טוב, אני אדבר אתו. הוא עוד יקבל אצלי." – אמר האב ופנה לאודי כשהוא סוגר את הפלאפון ומכניס אותו לכיס מכנסיו.
"מה אני שומע מיוסף מימון? קפצת לו לכביש כמו מטורף?" – הפעם לא היה ספק – הדברים היו מכוונים לילד ולא לחבר זה או אחר בצד השני של הקו.
"היה שם פוסטר של לונה..." – היה כל מה שאודי הספיק לומר.
" תגיד לי, אתה דפוק? רוצה למות בגלל פוסטר? שאני לא אשמע יותר שאתה עושה לי כאלה דברים, הבנת?"
"כן, אבא."
"ואתה עוד רצית אופניים! קודם תלמד ללכת ברגל כמו שצריך, הבנת?"
אודי לא ענה, ופשוט פנה להיכנס לתוך הבית. האב, מצדו, לא התנגד לסיים את השיחה ולחזור למנגל, לא לפני שהפעיל את סמכותו האבהית פעם נוספת – "ותעזור לאימא לערוך שולחן!"

XXX

"מה קורה, אחי?"
"משעמממממם המחץ, אחי." – מוטי התיישב על הברזלים ליד חברו וניגב את הזעה ממצחו. אי שם במרחק זימר לו שלמה ארצי את 'חום יולי אוגוסט'.
"מה עושים הערב?" – שאל שלומי כשהוא מחטט בכיסיו.
"יש תכניות..." – מוטי צחקק לעצמו במקום להשלים את המשפט.
"מה? איזה תכניות?" – שלומי מצא בכיס את מה שחיפש – חפיסת 'נובלס'. הוא הוציא סיגריה אחת לעצמו ואחת לחברו. לאחר ששאפו מהעשן החמוץ-מריר, ניסה שלומי כוון חקירה חדש.
"אז מה, יש משהו עם דנה?"
מוטי שוב לא ענה, ורק הקיף עצמו בעוד ועוד שכבות עשן.
"דנל'ה דנל'ה?" – הקשה שלומי, והצליח לסחוט ממוטי חיוך – "מקבלת את הבננל'ה?"
"סתום, אידיוט!" – הצ'פחה שמוטי העיף לחברו הייתה סמלית ביותר, והיה בה יותר שביעות-רצון מאשר כעס. כן, היום היה אמור להיות הערב הגדול עם דנה. הערב, שלומי לא היה בתכניות שלו. אבל בינתיים, אם אפשר לשבת ולהעביר את שעות הצהרים הלוהטות בצל האקליפטוס, אז למה לא.

"תגיד, מה זה הדבר הזה?" – שבר שלומי את השתיקה אפופת העשן לאחר מספר דקות. שניהם הסתכלו לכוון משאית הסמי-טריילר שירדה זה עתה מהכביש וגיששה את דרכה במשטח הכורכר שלצדי העיירה, כשהיא מעלה ענני אבק. לא שהיה משהוא מפתיע במשאית סמי-טריילר באזור – עברו בכביש עשרות ביום ממוצע. אבל זאת הייתה מיוחדת בעליל, החל מצלחות הגלגלים המוזהבות, דרך ציורי הצבע על הדפנות, ועד לפסל הסביבתי המוזר המזדקר על הגג

לאחר שהשמיעה קול יבבה, נעצרה המשאית ומתוכה יצאו ארבעה אנשים ומיד פצחו בפעילות נמרצת. החום, כך נראה, לא הפריע להם כלל כאשר שלפו מתוך המשאית מוטות, חוטים וברזלים שונים וסדרו אותם על הקרקע בתבנית קפדנית. הכל התבצע במהירות, אך ללא חפזון, כאילו לפי תסריט כתוב מראש. האנשים לא עצרו אף לא לרגע, ובטרם הספיקו שני החברים לסיים את הסיגריות שלהם, כבר נראה היה כי כל תוכן המשאית מונח על הארץ, שורות-שורות של חלקים.

כעת היה זה תורם של ארבעת האורחים לשבת ולנוח מעט בצל המשאית.
"בוא נראה מה הם עושים" – אמר מוטי, כשהוא מפליק את בדל הסיגריה ממנו והלאה. שלומי לקח שאיפה אחרונה מהנובלס שלו וגרר רגליים בעקבותיו בלי לומר מילה. הארבעה התעלמו מהם עד שהגיעו כמעט למרחק של לחיצת יד (לא המישהו מבין כל השישה התכוון ללחוץ ידיים, אבל זה היה המרחק).

"שלום" – שבר מוטי את השתיקה.
"שלום גם לכם" – ענה אחד הזרים במבטא רוסי כבד. הוא היה איש שמנמן ולא מגולח שלבש גופיה לבנה ומכנסי חאקי. האחרים היו גם הם לבושים באותה תלבושת אחידה, בואריאציות קלות.
"הולכים להתנחל פה?" – שאל מוטי בחיוך כשהוא מצביע על תוכן המשאית, שהיה כעת שרוע על הכורכר לפניו.
"לונה-פארק" – ענה השמנמן בגופיה.
"וואלה?"
"מכונית מתנגשות. קרוסלה. רכבת הרים." – מנה השמנמן, כאילו מתוך קטלוג.
"גם צמר גפן מתוק" – הוסיף שכנו של השמנמן, שהיה עד עתה עד אילם לשיחה. הוא הוריד את הכובע רחב-השוליים שכיסא את פניו, ושני הצעירים נרתעו לאחור. מחצית פניו של האיש הייתה
מכוסה שרידי צלקות עמוקות. עינו השמאלית הייתה פשוט בלתי-קיימת, מכוסה בשכבות של עור בצבע צהבהב. גם השפתיים באותו הצד היו צהובות.

"מה קרה? הוא לא נושך." – השמנמן נהנה בעליל לחזות באפקט שהיה לחברו על מוטי ושלומי.
"לבנון. טנק." – הסביר השרוף בתמציתיות, החזיר את הכובע, וחזר למנוחתו כשהוא נשען על הגלגל המוזהב.
"אז כן. גם צמר גפן מתוק. ותחרות קליעה למטרה. עם פרסים." – סיכם השמנמן את מרכולתו.
"אתם צריכים עזרה אולי? נראה לי הרבה עבודה כאן" – אמר שלומי.
"זה בסדר, אנחנו מסתדרים." – אורח נוסף הצטרף לשיחה. הוא קם על רגליו הארוכות ,התמתח ופיהק, ואז פנה לחבריו – "בואו נמשיך".

שלושת האחרים קמו על רגליהם. הרוסי השמנמן והשרוף התבררו כגוצים, שלא לומר כמעט גמדים, ואילו חבר הצוות הנוסף הייתה בעצם חברה – שחרחורת רזה עם שיער מתולתל קצר וחיוך שלא מש מפניה. כאשר עברה ליד שלומי, ניסה האחרון פעם נוספת להציע את עזרתו, ושוב נענה בשלילה בצורה מנומסת.

"יאללה, בוא, נשב אצלי במזגן, נראה וידאו" – אמר מוטי לחברו, והם התרחקו כשהם משאירים את החבורה המוזרה לעסוק בענייניה.

XXX

מימון עצר את מכוניתו, טנדר מיצובישי לבן עם סמל "פיקוח" על הגג, לצד הקרוסלה ההולכת ומתהווה. כשהוא מנופף בידו להרחיק מעצמו את ענני האבק, יצא מהרכב וניגש לארבעת העוסקים במלאכה.

"סליחה, יש לכם רישיון לדבר הזה?"
"רישיון? אדוני, זה לונה-פארק, לא צריך רישיון" – ענה לו הגבוה מביניהם, בעוד האחרים ממשיכים את מה שנראה כריקוד מסובך ומתואם מראש.
"זה מבנה. קירות, גג, וכל השאר." – מימון פשט את ידיו לצדדים, כאילו מנסה להקיף את מבנה הקרוסלה. אכן היה לה גג (מברזנט), קירות (מדיקט), ותשעה סוסי עץ מסודרים במעגל על מוטות ברזל דקים. אילו היה מימון אדם שמתעניין בדברים כגון אלה, היה שם לב שכל סוס הוא בעל ייחוד משלו. היו שם סוסים שחורים, לבנים, חומים, ג'ינג'ים, ואפילו אחד עם כתמים. כל אחד מסוסי העץ קפא בתנוחה מיוחדת שהקנתה לו את אופיו. חלק דהרו, חלק צעדו בסך בגאווה ובראש מורם, חלק הרכינו ראש כאילו חיפשו דבר-מה על הרצפה. הרעמות והזנבות התנופפו באוויר או תלו בחוסר כוח רצון כלפי מטה.

אבל יוסף מימון היה רק פקח של המועצה המקומית, וסוסי עץ לא היו בראש מעייניו. כל מה שעניין אותו כרגע היה השילוש הקדוש של מקצוע הפקחות: רישיון, משפט או קנס.
"אדוני, גם לונה-פארק צריך רישיון".
"אבל זה רק ליום אחד, ואז אנחנו עוזבים למקום אחר".
אהה. זה מוריד את אפשרות המשפט. מימון גירד בראשו, גלגל את עיניו לשמים ואז פנה לבן-שיחו כשהוא עוטה את גלימת השוטר הרע – "אין רישיון, אז אני חייב להזמין משטרה להרוס ולסגור הכל."

הגבוה נסוג מספר צעדים, וסימן לחבריו. הם התגודדו במעגל והתלחשו ביניהם. מימון הצטער לרגע שלא לקח איתו הפעם את האקדח לסיור. לך תדע למה אלה מסוגלים... הוא נשען לרגע על אחד הסוסים – סייח עץ שחור, מתוח כולו קדימה כמו חץ שלוח, מקצה האף עד אחרונת שיערות הזנב. העץ היה מוזר למגע, חם ואפילו לח משהו. מה זה, צבע טרי? מימון בחן את כף ידו; לא, הוא לא התלכלך. ליתר בטחון החליט לא להישען יותר על שום דבר למעט המותניים של עצמו.

"אדוני, למה משטרה" – הגבוה חזר אליו לאחר ההתייעצות – "אפשר אולי לסדר משהו? רישיון זמני אולי?"
"אם יש רצון, אני יכול לעזור" – השוטר הטוב זינק החוצה והתיישב על פרצופו של מימון.
"יופי. אז אנחנו יכולים..."
"אתה צריכים לשלם לרישיון זמני..." – מימון גלגל בראשו סכום שייראה סביר, ואם זאת יאפשר לו רווח יומי נאה – "מאתיים שקל. מאתיים וחמישים, כלומר."
האיש נאנח והכניס ידו לכיס. הסכים מהר, לא עשה בעיות, אמר לעצמו מימון, ולכן...
"ועוד מאה שקל ... אהה ... אגרת ביול!"
"אז שלוש-מאות חמישים?"
"לא כולל מע'מ. סך הכל ארבע-מאות." – דחף מימון את מזלו לקצה גבול היכולת ממש.
האיש הגבוה שלף מהכיס ארנק עור שרוט, והוציא משם, בלי להסתכל ובלי לספור, קבוצה של שטרות – "בבקשה". אולי בכל זאת הייתי צריך ללכת על חמש-מאות, חשב מימון, סכום יפה ועגול.

מימון קיבל את הכסף לידיו, מולל אותו בין אצבעותיו המזיעות, ולאחר ספירה וספירה חוזרת הופתע למדי לגלות שאכן היו שם בדיוק חמש-מאות שקלים; שש שטרות של חמישים ועשר של עשרים.
"אהה" – הוא התחיל לומר.
"אז זה בסדר? יש רישיון זמני?"
"כן... זה ייקח לי כמה ימים לסדר את כל הפרוצדורה."
"אנחנו עוזבים מחר על הבוקר."
"טוב... אז נראה לי שלא תצטרכו... בכל אופן, אתם יכולים להמשיך." – הוא נסוג במהירות לכוון הרכב, ובאותה מהירות האיש הגבוה הסתובב והצטרף לשלושת חבריו, שהמשיכו לעבוד כל אותו זמן. מימון חייך כשהוא דוחף את הכסף לכיס ואת עצמו לכסא הנהג. המיצובישי התרחקה מהמקום כשהיא מפזרת אחריה שובל של אבק ושביעות רצון.

XXX

"מאמי, תעבירי את הקבאב"
"חמודי, תביא ת'חומוס"
מערבולת של מוצרי מזון געשה ורחשה מסביב לאודי, והוא רק ישב שם, ובראשו השעון על ידיו מתרוצצות רכבות וקרוסלות.
"תאכל משהו, מאמי" – פנתה אליו אמו – "תראה מה אבא הכין לנו"
אודי התיר לה לשפוך כמה חתיכות בשר לצלחתו ללא מחאה. אביו של אודי לא הצטיין מעולם בהכנת אוכל, אבל הפעם הגיע לשפל המדרגה. הקבאב היה שרוף, והסטייק עדיין דימם. רק החומוס (מהקופסא!) והסלטים (תוצרת אימא!) היו אכילים. אחיו ואחיותיו של אודי לא שמו לב למגרעות קולינאריות אלא, ולעסו בהנאה. אודי בהה לרגע בלסתותיהם נעות בקצב אחיד, עד ששמע את שמו נאמר בקול רם אפילו מהרגיל.
"אודי! אתה שומע בכלל שאני מדבר אליך? תאכל כבר!"
"תעזוב אותו, מאיר." – ניסתה האם להגן על בן הזקונים שלה – "תכף הוא יאכל הכל, נכון אודי'לה?"
"כולם אוכלים, רק זה לא אוכל" – המשיך האב לרטון – "מה יש, לא טוב לך?"
"אבא, אני יכול לבוא היום ללונה-פארק?" – צלל אודי הישר למים העמוקים.
"איזה פארק?"
"לונה-פארק 'אורורה-בוראליס'. יש להם קרוסלה ומכוניות ו..."
"אתה קצת קטן בשביל מכוניות, לא?" – צחקקה דנה, האחות הגדולה.
"...וגם רכבת הרים ועוד כל מיני דברים!"
על פניו של האב כבר החלו להזדחל ניצני התשובה השלילית, אבל האם הייתה זריזה דיה לגלות כאן חלון של הזדמנות.
"אם תגמור הכל, תוכל ללכת" – אמרה.
"מה קרה לך, מזל, נבזבז עכשיו כסף על קרוסלות?"
"מאיר, תן לילד מנוחה. הנה, עכשיו הוא יאכל הכל, נכון חמודי?"

אודי ניסה, באמת שהוא ניסה. הוא דחף את הקבאב השחום לתוך פיו וניסה ללעוס את הבשר הקשה כגומי. הוא אפילו הצליח לבלוע קצת.
"טעים, אה?" – שאל האב.
אודי נדנד את ראשו מעלה-מטה, מה שהתברר מיד כטעות מכרעת; התנועה גרמה לחתיכת קבאב סוררת לצוף מעלה מקיבתו חזרה לגרונו. אודי נשנק משיעול ותוך שניות נאלץ לרוקן את כל תוכן פיו חזרה את תוך הצלחת.

"תראי את הגועל נפש הזה!" – התרעם האב – "מקיא לי באמצע האוכל, הבן שלך!"
"מאיר, תירגע, דחפת לו הרבה לצלחת אז הוא..." – אבל מאיר לא הקשיב לאשתו. הוא תפס את אודי ביד וגרר אותו מהשולחן לכוון מדרגות הקומה השנייה.
"תלך לחדר שלך, ואל תעיז לרדת עד סוף היום, הבנת!? מגעיל אחד..."
אודי עלה במדרגות, וכשדמעות בעיניו, הקשיב לאחיו, שעשו הפסקה בלעיסה על מנת לשחרר כמה פרצי צחוק על חשבונו.

בצעד עגמומי, עלה במדרגות ונכנס לחדרו. לאחר שסגר את הדלת, לא שמע יותר את הקולות שעדיין עלו מלמטה. הוא ניגש לארון – מממ, גבוה מדי. בניגוד מוחלט לאיסור שהטילה עליו אימו, כשהוא שם את נפשו בכפו, טיפס על הכסא ומשם נעמד על השולחן, עד שהגיע לדלת הארון הגבוהה, ושלף משם קופסא של טושים. הוא התיישב ליד השולחן, לקח דף חלק והתחיל לצייר. במהרה שכח את כל צרותיו ושקע בתזזית של צבעים וצורות.

XXX

מוטי עמד מול המראה וחרץ לשון אל מול בבואתו. זה עתה סיים להתגלח, והיה מוכן לדייט הגדול עם דנה. נשארו רק כמה טאצ'ים אחרונים. הוא כיסה עצמו באפטרשייב ודאודורנט במנות הנכונות, לא יותר מדי – שלא יסריח, ולא מעט מדי, שבכל זאת ישימו לב שהשקיע בעצמו. הוא בדק את מצב השרירים במראה – הכל במקום, נכנס לחדרו, ולבש חולצה. לאחר מכן פתח את מגירת הארון, נבר בחלקה האחורי ושלף משם ריבוע קטן, אותו דחף לכיס המכנסיים האחורי. כבר היה מוכן כמעט לצאת, אלא שאז, בביטחון עצמי האופייני לגילו, דחף שוב את היד למגירה והוציא עוד שני ריבועים זהים לקודם, וגם אותם שם באותו כיס. הוא יצא לסלון, לקח את מפתחות הרכב המשפחתי מהשולחן, נפרד לשלום מהוריו, ויצא מהדלת.

XXX

סימה מימון הייתה מופתעת לנוכח מצב רוחו העליז של בעלה בשובו מיום עבודה ארוך של פיקוח עירוני. בדרך-כלל היה יוסף חוזר הביתה עצבני ובפיו סיפורים על מרפסות נטולות רישוי, עובדים זרים לא חוקיים, רוסים מוכרי חזיר, וכיוצא באלה פנינים. בעיקר מרפסות. אבל הפעם נכנס מבעד לדלת עם חיוך מסתורי בזוויות פיו, נישק אותה (בשתי הלחיים וגם בשפתיים!) ולא העביר ביקורת על רמת הבישול בזמן ארוחת הערב. גם הילדים זכו ממנו למנה גדושה של יחס אבהי רך ונינוח. כששאלה אותו לפשר מצב רוחו, ענה לה:
"מאמי, יש לונה-פארק הערב. תלבישי את הילדים, תתלבשי יפה. למה לא, מגיע גם לנו לבלות קצת, לא?"
אשתו נאלמה דום. היה זה המשפט הארוך ביותר שאמר לה בשנה האחרונה שלא הכיל את המילים "רשיון" או "קנס". לאחר שחזרה אליה הכרתה, רצה לחדרי הילדים להלבישם במיטב המחצלות.

XXX

אודי התעמק כל-כך בעבודתו עד שלא שם לב כמה זמן עבר עד שנפתחה הדלת ויד רכה הונחה על כתפו. לא היה צורך להסתובב, לפי צורת המגע ידע אודי מייד שאחותו היא זו שעומדת מאחוריו. מיד כיסה בשתי ידיו את הציור.
"מה יש לך שם?" – שאלה דנה.
"סתם, ציירתי, לא משהו מיוחד."
"תראה!"
"לא רוצ... איי!"

לדנה היה ניסיון רב-שנים עם אחיה הצעיר, שכן הייתה הבייבי-סיטר המועדפת על הוריה, והיא ידעה בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ. ידיה נשלחו בזריזות, אחת מימין והשנייה משמאל, לצדדיו של אודי, אי שם בין הצלע החמישית לשישית, והאצבעות נעו בזריזות. מול התקפה משולבת זו לא היה לאודי סיכוי; הוא ניסה להתכווץ לכדור בניסיון לעצור את שטף הדגדוג, כשפרצי צחוקו ממלאים את החדר. בינתיים, הספיקה דנה להתבונן היטב בציור שעל השולחן.

"וואו!" – היא אמרה כשהיא משחררת לבסוף את אחיה מאחיזתה – "זה נהדר, מה זה?"
"סתם... ציירתי" – על פניו של אודי, קרני הצחוק פינו את מקומם לעננה קלה.
"לא ידעתי שיש לך כזה כשרון. עכשיו תגיד לי" – שינתה דנה את הנושא במהירות – "רצית לבוא ללונה-פארק, לא?"
"כן." – הודה אודי מבלי להרים את עיניו מהדף.
"אז תתלבש. תהיה מוכן עוד חמש דקות. ואל תגיד לאימא או אבא כלום."
"אבל אבא אמר לא..."
"אתה רוצה ללכת ללונה-פארק או להקשיב לאבא? פשוט תתלבש, או.קיי.?" – ודנה פנתה לדלת בלי לצפות לתשובה. רק אז מצא אודי את הזמן לסובב את הראש ולהביט בה, והפעם היה זה תורו לומר "וואו!", הגם שבשקט ולעצמו. דנה הייתה לבושה בשמלה אדומה הדוקה, ושיערה השחור מסורק בקווים ישרים מושלמים, בוהק האור עמום כאבן יקרה.

לאחר שיצאה, קיפל אודי את התמונה בקפדנות, והכניסה לתחתית הארון. לאחר מכן, התחיל להתלבש במהירות, כאילו חייו תלויים בכך.

XXX

הטויוטה החדשה עצרה ליד הבית של מאיר ומזל. דנה דחפה במהירות את אחיה למושב האחורי, ובטרם תהיה לבן-זוגה האפשרות לפתוח את הפה ולהתרעם על תוספת בלתי רצויה זו, החליקה פנימה והניחה ידה על כתפו.

"תכיר, מוטי, זה אודי, האח שלי. הוא נוסע איתנו ללונה-פארק."
"איזה לונה-פארק, קבענו ללכת לדיסקו!?"
"קודם אני רוצה מכוניות מתנגשות... קצת..." – אמרה בטון מתפנק ונשענה לאחור.
"טוב... שיהיה מתנגשות" - אזכור המילה הוריד בבירור את סף ההתנגדות של מוטי.
"ואז לדיסקו, טוב?"
"בטח."

מלמעלה, צפתה מזל בטויוטה המתרחקת במעלה הרחוב. היא פזלה לכוון בעלה שהיה שרוע המיטה וצפה במשחק כדורגל בטלוויזיה. היא תהתה האם כדאי לומר דבר-מה על הנוסע השלישי שנכנס לרכב.
"נו מה, נסעו?"
"כן, מאיר. נסעו... דנה והבן של אפללו. אבל..."
"אפללו המניאק!" – סינן מאיר מבין שיניו.
"מאיר, תירגע. אתה יודע שאסור לך להתעצבן." – מזל נשכבה על המיטה לצד בעלה - "יש אולי משהו אחר בטלוויזיה?" – ניסתה מתוך תקווה.
"לא."

XXX

הלונה-פארק פעל כעת במלוא הדרו. שדרה של אורות קידמה את פני הבאים דרך השער שמעליו הותקן שלט הניאון "אורורה בוראליס". מאחוריו, הסתובבו סוסי העץ של הקרוסלה במעגל, המכוניות הקטנות התנגשו זו בזו במשטח הצפוף, והקרון היחיד של רכבת ההרים התרוצץ כה וכה על המסילה המורמת מעל ראשי החוגגים. ארבעת עובדי הלונה-פארק איישו כולם את עמדותיהם: שלושת הגברים פיקחו כל אחד על מתקן אחר, ואילו הבחורה ניהלה את משחק הקליעה למטרה ביד אחת ומכרה צמר גפן מתוק בשניה.

עשרות משפחות התגודדו בתוך המתחם, מחכים לתורם לעלות על מתקן זה או אחר, יורים חצים לתוך בלונים, או סתם נהנים לשוט בים האורות. פה ושם, היו פזורות גם מראות המעוותות את המשתקף בהם לאורך ולרוחב; אלה היו חביבים במיוחד אצל הילדים.

ילדיו של יוסף מימון, שצוידו מבעוד מועד בדמי כיס צנועים, התפזרו מייד לכל ארבע כנפי הפארק, והשאירו את ההורים לבד באמצע ההמון.
"תראי, סימה, יש פה פרסים!" – הצביע יוסף לכוון דוכן הקליעה.
"נראה לך שתזכה במשהו? אולי נלך למכוניות?"
"הייתי צלף בצבא; אני אראה להם מה זה!" – פסק מימון בהחלטיות, שילם חמש שקל לשחרחורת, נטל לידו את רובה החצים הקטן, עצם עין בלתי מכוונת, ושחרר ירייה לכוון הבלון הכתום. החטאה. עוד ירייה – עוד החטאה. ירייה שלישית – בום!

"ראית את זה, סימה!?" – וכיוון שאשתו הייתה עסוקה בניסיון לאתר את הילדים ולא שמה לב אליו, פנה למפעילה – "במה זכיתי?"
ללא מילים, הבחורה הצביע כלפי מעלה. בשלט מעל ראשה נכתב: "שלוש פגיעות – פרס גדול! שתי פגיעות – פרס קטן! פגיעה אחת – נסה שנית!"
מימון חזר ופנה לבחורה, אבל גילה שגם היא לא שמה לב אליו, בהיותה עסוקה במכירת צמר גפן מתוק לזוג זאטוטים.

הוא הקיף את הלונה-פארק בהליכה איטית. ילדיו חלפו מעל ראשו בקרון רכבת ההרים ונופפו לו. הוא נופף חזרה, כשהוא מרים את היד בקושי לגובה הכתף. מאחוריו נשמע קול שאגות שמחה – מישהו זכה בפרס כלשהו (קטן, מימון קיווה). הוא הקיף את ביתן הקליעה, ורגלו פגעה בדבר-מה על הארץ. היה זה אחד החצים, שהחטיא את מטרתו, והיה כעת מונח על הארץ. הוא הרים את החץ, הביט בו, הביט בביתן הקליעה, ואז עלה במוחו רעיון.

XXX

"הנה, קח חמש שקל, תיסע בקרוסלה או משהו." – ולאחר שנפתר מהילד, קרא מוטי – "יאללה, למכוניות" – כשהוא גורר את דנה אחריו והם נדחקים לכלי הרכב הקטנטן. בתוך המשטח הקטנטן היה מקום בקושי לנסיעת שתי מכוניות, אבל בעלי הלונה-פארק העדיפו משום-מה לדחוס לשם ארבע. שלושת האחרות היו נהוגות בידי ילדים שבקושי הגיעו לדוושות, ומוטי לא התקשה להפוך למלך הזירה.

הוא פרץ מחסומים שהונחו בפניו, הדף את המכוניות האחרות ופיזר אותם לכל עבר. דנה ישבה ללא תנועה ורק לחשה באוזנו שלא יתלהב יותר מדי, שפה זה לא כביש, שלא ישבור למישהו יד או רגל – בכל זאת, ילדים. היא לא הייתה בטוחה שהוא שמע משהוא מתוך זה.

XXX

אודי התיישב על הסייח השחור, והקרוסלה החלה להסתובב; קודם לאט, ואחר כך עזרה אומץ, יחד עם הילדים עליה הסתחררה במהירות כזו שלא ניתן היה להבחין יותר בפרטים. אודי ראה רק פסים של אור חולפים מולו, ושמע רק את צרחות הילדים האחרים, שהחזיקו המוטות הברזל שלהם באצבעות לבנות. הוא הוריד את ידו השמאלית מהמוט וליטף בעדינות את רעמת הסוס. השער היה רך כמו פרוות השטיח בחדרו, רק יותר עדין. לאט ובזהירות, הוריד את ראשו מטה לכוון אוזנו של הסוס ולחש בה דבר-מה. הסוס סובב את ראשו קלות וחשף בפניו של אודי שני טורי שיניים מושלמות.
"ידעתי!" – לחש אודי. הסוס הניד את ראשו ימינה ושמאלה.
"אני לא מגלה." – אמר אודי והביט סביב. שאר הילדים היו עדיין עסוקים איש-איש בצרחותיו. הסוס חשף שוב את שיניו והניד את ראשו מעלה-מטה. הקרוסלה האטה את קצב הסיבוב עד שנעצרה לחלוטין. הילדים קפצו מסוסיהם ורצו לזרועות אמהותיהם. אודי ירד לאיטו כשהוא מעביר ליטוף אחרון אל ראש הסייח.

ביציאה נתקל פנים אל בטן עם מוטי.
"איפה אתה, חיפשנו אותך"
"הייתי בקרוסלה, כמו שאמרת לי..."
"טוב, טוב, ת'שמע, אנחנו זזים הלאה. קח עוד חמש שקל, תהנה."
"אתה יודע איך ללכת הביתה?" – שאלה דנה לפני שידו החסונה של מוטי גררה אותה מהמקום.
"כן." – השיב אודי. היא הפריחה לו נשיקת אוויר אחרונה בטרם נעלמה.

XXX

סימה מימון לא הייתה נלהבת במיוחד לשתף בעולה עם התכנית של בעלה, אבל הוא הפעיל כלפיה את מדיניות השוטר הטוב והשוטר הרע שכה התמחה בה. לאחר איומים צעקניים מלווים בהבטחות למתנה, התרצתה סימה לבסוף וניגשה לביתן הקליעה. היא נטלה לידה את הרובה, וללא התלהבות יתירה ירתה חץ באופן סתמי לכוון שורת הבלונים. בום! – הבלון הצהוב התפוצץ, למרות שהחץ של סימה בעליל לא גירד אותו.

יוסף, מהצד השני של מחיצת העץ, גיחך לעצמו בשקט. כאשר ראה דרך החריץ הצר את אשתו מתכוונת לירות שוב, הוא הושיט במהירות את החץ שבידו דרך אותו החריץ – ופוצץ עוד בלון.

לאחר הפעם השלישית קיבלה סימה לידה אחר-כבוד את "הפרס הגדול" – מנורת שולחן מאלומיניום. יוסף החל להקיף את הביתן כשעצר לנוכח המפלץ השמן המגיע מולו – ובאותה מהירות שנבהל, כך נרגע, בראותו שאין זו אלא אחת המראות המעוותות.

"נו, מרוצה?" – התריסה מולו סימה כשהיא מציגה את זכייתה בחוסר חדווה.
"בטח מרוצה. עכשיו עוד פעם!"
"מה פתאום עוד פעם? אין לי חשק להתעסק בזה יותר."
"מה, את מטומטמת? את לא מבינה שיש כאן שיטה?"

עוד הרבה זמן עמד יוסף מאחורי הביתן כשהוא הודף מבטי סקרנים ודוחף את קצה החץ דרך המחיצה. עד אחרון הפרסים העבירו כך את הזמן, עד שקרא יוסף לילדיהם להתאסף והם גררו עצמם את האוטו, כורעים תחת נטל הפרסים.

XXX

מוטי נהג בטויוטה באיטיות לא אופיינית. קצב המוסיקה עדיין הלם ברקותיו, בצירוף אדי האלכוהול. הם יצאו מאזור התעשייה הישן, שם נמצא הדיסקוטק, ועלו על כביש השירות שהיה אמור להובילם לכביש הראשי, ומשם חזרה לעיירה.

לפתע, סטתה המכונית בחדות לצד הכביש. דנה, שהייתה עייפה לאחר שעות של ריקודים וכבר התחילה לנקר, הרימה את ראשה בבעתה.
"מה קורה?"
"סתם, עצרתי לדבר."
"דבר." – חייכה אליו.
במקום תשובה, רכן מוטי לעבר דנה והדביק נשיקה רטובה היישר על שפתותיה. הוא הרגיש איך היא נמסה בידיו – אבל עם הלשון שלו לא שיתפה פעולה. הוא שלח ידו מאחורי גבה אל רוכסן השמלה האדומה.
"לא." – ענתה דנה בפשטות והתרחקה ממנו.
מוטי לא וויתר בקלות. הוא אחז אותה בידיו וקירבה אליו פעם נוספת, ושוב היא נרתעה לאחור. אלא שהפעם לפת אותה חזק ומנע ממנה יכולת תנועה. היא ניסתה להיאבק, אך לא הצליחה למנוע מידו להגיע שוב לרוכסן.
"עזוב אותי!" – היא צרחה, אך לא היה מי שישמע. שוב ניסתה למשוך את גופה מבין ידיו. בד השמלה הזדעק ונמשך עד שנקרע. דנה הצליחה לשחרר יד אחת ושיקעה את ציפורניה בתוך לחיו של מוטי; עתה הגיע תורו לצרוח, והיא הצליחה להתחמק מידיו. היא יצאה מהרכב במהירות רבה אף יותר מזו שנכנסה אליו לפני מספר שעות. לאחר שהתאושש, סינן מוטי מספר קללות ויצא אף הוא מדלת הנהג.

"סליחה, טוב? נסחפתי קצת."
דנה עמדה במרחק של כעשרים צעדים ממנו, כשהיא מצמידה את קרעי שמלתה אל גופה ורועדת מפחד ומקור. הוא החל לפסוע לעברה.
"אל תתקרב!"
"בחייך, תירגעי, לא קרא כלום."
"אתה תירגע, אידיוט, מניאק, תראה מה עשית לי! אל תתקרב!" – היא נסוגה לאחור עם כל צעד שלו.
"אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? כולה עשיתי לך טובה."
"טובה?!"
"כן. בחייך, הבת של בוסקילה הלוזר, אפשר לחשוב מי כבר ייקח אותך."
"אתה את תדבר על אבא שלי! ואל תתקרב." – חשפה שוב את ציפורניה.
"אפילו למועצה אבא שלך לא נבחר..."
"תעוף מכאן, מניאק!" – למרות שהבתים הקרובים ביותר היו במרחק שלוש-ארבע קילומטר בקו אווירי, מוטי החל לחשוש שמישהו ישמע את דנה, כה רמות היו צרחותיה.

"נו טוב, די!" – הוא פנה חזרה לרכב – "את באה או לא?". דנה שתקה. מוטי התיישב בטויוטה וסימן לה בידו להצטרף. היא הוציאה מולו אצבע משולשת. זה כבר היה יותר מדי עבור מוטי; הוא לחץ על דוושת הגז ועזב במהירות את המקום, כשהוא כמעט עולה בדרך על הרגל של חברתו לשעבר. לאחר שעמדה מספר דקות באפלה, ומחשבות מתרוצצות בראשה, יצא הירח ממעטפת העננים וחייך אליה. דנה חייכה חזרה, הורידה את נעלי העקב, והחלה לצעוד לכוון אורות העיירה.

XXX

אחד מאותם אורות דלק ברחוב שבו התעורר כעת אודי משנתו. הוא קם מהמיטה והחל להתלבש. לא הייתה זו משימה קלה, שכן כל גופו כאב (אביו תפס אותו חוזר הביתה ברבע לחצות, והתוצאות לא איחרו לבוא). הוא ירד על קצות האצבעות לסלון ופתח את דלת היציאה. בלי לטרוח אפילו לסגור אותה, פנה לכוון ידוע מראש.

XXX

בבית אחר, דומה מאוד, התעורר כמעט באותו הזמן יוסף מימון. הצמא תקף אותו, והוא ניגש למקרר. כאשר גישש אחר פחית קולה, או לפחות איזה בקבוק מי-עדן קר, קפא לפתע במקומו. מולו, על מגירת החלב, עמד רובה-חצים זהה לזה שירו בו בלונה-פארק – אלא שהיה עשוי כולו מקרח. גם החץ בתוכו היה מקרח, וקצהו החד נצנץ כמו יהלום. בטרם הספיק יוסף להושיט יד, נורה החץ ופילח את חזהו. יוסף נפל על הרצפה, נטיף קרח חד תקוע בלבבו. בבוקר מצאה אותו אשתו שוכב כך מול המקרר הפתוח בשלולית של דם ומים.

XXX

"כוס עמק, שתחפש מי ינענע אותה. מה היא בכלל חושבת את עצמה, זאת. דנל'ה דנל'ה..." – רטן מוטי, כאשר הגיע לכביש הראשי. עוד לחיצה קטנה על הגז, והוא בבית. הוא ראה מכונית מגיעה ממול עם אורות גבוהים. "כוס עמק"- סינן שוב, וסימן לרכב הסורר להנמיך – אבל זה לא הבין כנראה את הרמז. מוטי קילל שוב ונעץ מבטו בשולי הכביש.

הרכב האחר סטה מעט שמאלה, והיה כעת באמצע הכביש, במרחק של פחות מחצי קילומטר. מוטי סימן לו שוב עם האורות, ללא הצלחה. הוא סטה קלות ימינה, אבל הרכב חיקה את תנועתו. הפחד לפת את ליבו של מוטי באצבעות של כפור. הוא ניסה לסטות שוב, ושוב התייצבה המכונית השניה מולו. כאשר היו קרובים לגמרי, סובב מוטי את ההגה בחדות שמאלה ולחץ על הבלמים. בזה הרגע חלף מולו הרכב האחר, והוא נדהם לראות את המכונית הקטנה בה נסע בלונה-פארק. בשניה הבאה איבד מוטי את השליטה על הטויוטה, עף לתעלה, התנגש בעץ ונהרג במקום.

XXX

אודי הגיע למשטח הכורכר, שם הייתה עבודת פירוק הלונה-פארק בעיצומה. ארבעת השותפים קיבלו את פניו במנוד ראש קל, כאילו שלא הופתעו כלל מבואו. השמנמן הצביע לעבר המשאית הפתוחה, ואודי נכנס אליה. שם ראה את תשעת הסוסים, מצטופפים להם בין רכיבי רכבת ההרים למכונת צמר הגפן המתוק. הוא ליטף את ראשם אחד-אחד והם ליקקו את כף ידו.
"מסכנים" – בפתח המשאית הופיע ראשה המתולתל של הבחורה – "אין להם מה לאכול כאן. לא נורא, מתוקים, תכף נזוז."

XXX

מנועי המשאית הענקית רעמו עם הזריחה בכבישי הנגב הצפוני. ליד צומת מלאכי, כאשר השמש כבר החלה ללהוט, עצר אותם סיור של משטרת התנועה.
"מה הבעיה, אדוני השוטר?" – שאל הרוסי.
"יש דווח על ילד שנעלם. אנחנו בודקים את כל המשאיות."
"אין בעיה אדוני, תבדקו." – והארבעה יצאו וישבו לנוח בצל המשאית.
השוטרים נברו כה וכה בנבכי מכולת הסמי-טריילר, אך לא העלו שום דבר שיעניין אותם. כיוון שלא ידעו מה לחפש, לא טרחו לספור את סוסי העץ (שהיו כעת עשרה במספר) ולא את המכוניות הקטנות (מהן נותרו עתה רק שלוש).

"אז מה, לאן נוסעים?" – שאל אחד השוטרים, כשהוא מחזיר לנהג את הרשיונות.
"לכרמיאל."
"קצת רחוק, לא? מה יש בכרמיאל שאין פה?"
הנהג התניע את המנוע וענה בפשטות – "דשא."

XXX

כעבור חצי שנה ישבה דנה בחדרה וכתבה ביומנה. כמו בכל יום, הקדישה קטע גם לאחיה האהוב, שלא שמעו ממנו דבר מאז ברח מהבית באותו לילה. היא הביטה בתמונה התלויה מעל שולחנה. הייתה זו מזכרת מאודי, הציור האחרון שצייר לפני שנעלם, ולאחר שמצאה אותו עמוק במגירת הארון, התעקשה דנה לתלות אותו דווקא אצלה.

על מלבן הנייר פיזזו להם סוסים מאושרים, עשרה במספר, על משטח דשא ירוק, רעמותיהם וזנבותיהם מתנופפים ברוח, והשמש משתקפת בעיניהם. לאחר שנאנחה והורידה את עיניה חזרה אל היומן, הרים הסייח הקטן בקדמת התמונה את ראשו וקרץ אליה.

הסוף.



נושא נכתב על ידי נשלח
  לונה-פארק אלכסנדר 23:14 16/07/2003
  מקסים ח.א. 23:38 19/07/2003
  נחמד מאוד, בייזל 13:11 20/07/2003
  תגובה להערות אלכסנדר 00:29 21/07/2003
  בעיות סגנון ועוד NY 02:43 21/07/2003
  תודה על תגובתך המפורטת אלכסנדר 03:16 21/07/2003
  : NY 03:35 21/07/2003
  בגדול מאוד אהבתי יעל 13:07 21/07/2003
  בייזל לא אשם.. ח.א. 14:04 21/07/2003
  בטח שהוא אשם יעל 15:05 21/07/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.