או קיי, לא מתיימר להיות "העם", גם לא אובייקטיבי, אבל הנה דעתי.

נכון, אין עלילה. נכון, הסיפור מגבב מוזרות על מוזרות בלי תוכן או פתרון של ממש. נכון, השילוב בין שתי ה-"תת-עלילות" (אם אפשר לקרוא להם כך) הוא חלש, והדיאלוג פלספני יתר על המידה.

*נכון, לפי כל קריטריון אובייקטיווי, זה היה אמור להיות סיפור גרוע*

ואף על פי כן, יש בו משהו יפה, הייתי אומר אפילו, מ-ד-ה-י-ם...
קודם כל, השפה עשירה באופן יוצא מגדר הרגיל. המטאפורות, הדימויים... וואו!
"יסורי גמילה דחוסים נפתחו בביטנו למניפת סכינים", "גלדיאטורים בחולצות טי נגד צבא אוריגמי" - איזה יופי!

שנית, אחרי שקוראים פעם שניה (התעצלתי ונמנעתי מהשלישית) מגלים בכל זאת נקודות עלילה מעניינות.

שלישית, הסוף קודר ומרטיט לבבות (לפחות את שלי. שוב, לא אובייקטיבי). נו טוף, לא כולם אוהבים כאלה דברים, אבל הרעיון של life sucks and then everybody die עדיף לפחות על life sucks and then you die החביב על סופרים כה רבים (ומאוס על קוראים רבים לא פחות!)

הדבר האחד שצריך לשפר יותר מכל בסיפור הוא הדיאלוג. פעמים רבות נראה בעליל שהדמויות לא מדברות ביניהן, אלא מהוות צינור לשפיכת בדיחות והתחכמיות שעלו במוחו של המחבר באותו רגע. כן, אפשר לדחוף הומור לדיאלוג (ורבים וטובים עשו זאת) אבל למען השם, *באופן טבעי!!* הקורא צריך לחוש שלפניו אנשים אמיתיים ולא צינורות.

ועוד שלוש מילים לסיכום - הגהה! הגהה! הגהה!