בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
פולי ואוגוסטינה משמידים ראיות
נכתב ע''י: חתול תעלול (IP Logged)
תאריך: 10:48 12/07/2003


~ החזאי עמד בתוך הטלוויזיה, הוא אחז באנטנה שאחד מאנשי ההפקה תלש מרכב חונה והציג מאחוריו מפה סינופטית.
על המסך התרוצצו ענני סופה אפורים וטיפות ממוחשבות, טמפרטורות שאתם אי אפשר ללכת לים ותצוגה גראפית של שלג על המים.
"מזג האוויר יהיה צלול ונעים, מחר יום נפלא לצאת לפארקים ולגנים, לעשות פיקניק עם האנשים האהובים עליכם וליהנות מהחיים. זו הייתה התחזית, בחזרה אלייך מיקי."
הוא אף פעם לא נזקק למידע מטראולוגי מהלווין, הוא ידע מראש מה יהיה מזג האוויר, מהירות הרוח ואיכות קרני השמש.
הוא ידע שמחר יהיה יום יפה כי הוא פשוט הרגיש טוב.
בדרך הביתה הוא עצר בחנות הפרחים וקנה זר ורדים אדומים עטופים בנייר תכלת. בכיס הוא מישש את הטבעת שקנה עבור הבחורה מספר אחת שלו יום לאחר שפגש אותה לראשונה וליבו החסיר פעימה. ממפגש העיניים ההתחלתי בינם הוא הימר שהיא שלו לתמיד, הין לינג, הנעל לכף הרגל. היא לא הייתה הראשונה והיחידה, כף הרגל שלו דגמה נעליים רבות וגם כפכף אחד אבל הפעם זה הקליק כמו מוקש קרקע. הוא החליט שזה יהיה פיצוץ ועכשיו נישאר רק להתחתן, לחיות ולמות. על מצבת הקבר המשותף ייכתב "כאן גרים בכיף החזאי ואהובתו."

כשנכנס לדירה הוא הסתיר את הפרחים מאחורי הגב וניגש אליה, היא מדדה שמלת כתפיות קייצית ובדיוק הסתובבה לעברו. כשראתה אותו קיפצה בהפתעה.
"או." היא אמרה.
"או גם לך בחזרה. יש לי משהו לומר לך."
"כן, גם לי יש משהו לספר, בבקשה, אתה קודם."
"לא, לא," הוא התעקש. "Ladies first."
"טוב, אם אתה רוצה. אני. . . "
"כן?"
"חשבתי על זה כל הלילה וכל היום, עשיתי טבלה בעד ונגד, התקשרתי לפסיכולוגית ברדיו והתווכחתי אתה בשידורי חי אבל בסופו של דבר הכל מסתכם ברגש אחד שיש לי לגביך."
"והוא?"
"לא אוהבת אותך יותר."
"או. . ."
"סליחה שזה בא עכשיו ובכזו צורה נבזית אבל הרגשתי שאם מה שיש לנו לא גורם לי להרגיש חד פעמית ונפלאה אז בשביל מה כל כאב הראש הזה? אני בטוחה שגם אתה הרגשת את זה, הקרירות בניינו, השגרה הזו לא נעימה לאף אחד. "
"כן. . . את צודקת." הוא אמר והרגיש כמו טייס חלל שהביט לאחור וגילה שהחללית עזבה בלעדיו. נטוש ביקום עצום עם חור במיכל החמצן.
"אז מה רצית לספר לי?" היא שאלה והניחה שמלה על המיטה. אורזת.
הוא ניזכר בזר מאחורי הגב, בטבעת שבכיס, בשאלה "האם תינשאי לי?" ששמר מתחת ללשון. הוא לא ידע מה לעשות עם אף אחד משלושתם.
על מצבת הקבר הבודד ייכתב "כאן גר החזאי." ~

פולי ואוגוסטינה שכבו על הדשא וספרו עננים. שורת נמלים נשאו פירורי עוגה מתוקה והקטנים שבחבורה שקעו בביצת שוקולד נוזלי. תולעת משי שמנמנה התכסתה בעלה עץ צפצפה ומתחתיה זמזמו צמד דבורים שהתייחדו בין עלי כותרת אדומים. השמש צחקה, האוויר צלול, זמן להיות שמח, אם תרצה ואם לא. אימא טבע ספוגת סמי הזיה.
פולי שיחק עם קיסם בתוך הפה ואוגוסטינה שזרה שרשרת מגבעולים.
"אוגוסטינה, מה הדבר הכי חשוב בעולם?" שאל פולי.
"שלא תפריע לי. אין דבר יותר חשוב מזה." היא אמרה כשתכשיט הגבעולים התפרק בידיה ונשר לאדמה.
"יום יפה," הוא אמר. "זה מה שכולנו צריכים. יום אחד יפה ושיתמתח עד סוף החיים. כמו מסטיק תות שאפשר ללעוס בלי שיאבד את הטעם."
אוגוסטינה עיקמה את פניה, "אתה לא מניח שימאס לך מטעם תות אחרי כמה שנים? כולם צריכים כמה ימים גשומים. יום מכוער,דביק לח ורע, זה מה שכולנו צריכים. יום אחד מכוער עד זוב זוועה שיסתיים כשהשמש שוקעת ויתגלגל אתה ביחד מתחת לחגורת האופק. יום אחד מכוער שיזכיר לך כמה יפים הימים האחרים, רק בגלל שלא קורה בהם שום דבר שמוביל לבכי."
ציפור כחולה נחתה מולם, היא הניפה את אחת מכנפיה והחלה ללקט כינים בעזרת המקור. פולי התרומם לעברה והיא צווחה את אחת הקללות הנפוצות בשפת העופות ופרחה לאוויר הרחוק.
"אני תמיד מנסה ונכשל. נופל ונופל."
"לתפוס ציפורים?"
"להיות שמח. שום דבר בצד הזה של עולם כבר לא שר עבורי, אני גיטרה עם מיתרים קרועים ואף אחד לא מנגן עלי. אני ריק, אוגוסטינה, מלא בריקנות."
"אתה מגזים פולי, כמו בפעם שפחדת ללכת לישון כי חשבת שהכבשים בחלום סופרים אותך."
"הם באמת ספרו אותי, זה הייתה זוועה. אחד. מההה. אחד. מההה. אי אפשר להירדם ככה."

"זו לא הנקודה. אתה מחמיר עם עצמך. תשכב על הגב ותירגע קצת."

"אני לא מבין בנקודות אוגוסטינה, אני רק יודע שכשחתול נולד הוא מייד יודע להיות חתול, וכשהיפופוטם נולד אין לו שום בעיה להיכנס לבוץ שלו ולהיות שמן. רק אנחנו, בני אדם ואנשים, עדיין מחפשים את מה שאנחנו אמורים לדעת מההתחלה ולא מוצאים אותו עד הסוף."

"אני דווקא אוהבת בעלי חיים. טוב פולי, אז יש לך פה נקודה אבל היא מטושטשת, איפה אתה רוצה את הסימפטיה שלי, בצד או למעלה? לכולם לא קל, לא כולנו נולדנו עם פיטמת זהב בפה."
"אוגוסטינה, כשהייתי קטן אהבתי ילדה עם צמות,נשבעתי לזכור איך קוראים לה אבל שכחתי. היא הכינה לי עוגת בוץ,"
"איך מכינים עוגת בוץ? יש לך מתכון?"
"מים מהצינור וחול מהארגז של החתול. היא ביקשה ממני להוכיח את אהבתי הנדושה על ידי אכילת שלוש מנות. היא נתנה לי כף, כי לא מנומס לאכול עם הידיים, ואני זללתי כי היו לה עיניים יפות ושפתיים אדומות."
"אני מקווה שנהנית."
"תקבלי ממני טיפ למטבח, בוץ רק נראה כמו שוקולד אבל פה מסתיים הדמיון.אחרי הארוחה לקחו אותי לבית החולים לשטיפת קיבה והילדה שאהבתי הלכה לשחק בנדנדות עם ילד בלי שיניים קדמיות. הם התנשקו כשהאמבולנס עזב ואני ראיתי אותה דרך החלון המלוכלך סוחבת אותו לשיחים. באותו היום, עוד לפני שידעתי לכתוב, החלטתי שיהיה לי יומן ובתוכו אני ירשום אזהרות מכל הטעויות והשטויות שאספתי בזיכרון, כל יום הייתי מצייר איפה הייתי טיפש ואחרי שלמדתי אותיות התחלתי לפרט ולסרטט, להיזהר מנשים מחייכות, לא להגיד את האמת לשוטר, לא להיות תמים, לא לענות גם אם אני יודע את התשובה, לא להיות נדיב, אף פעם לא לסמוך על אנשים נמוכים. הוראות הפעלה לעולם שרק רוצה לתפוס אותי, חי או מת. כמה יומנים את חושבת שיש לי? תנחשי."
"שלושה?"
"תנחשי שוב."
"עשר?"
"מאה עשרים וארבעה יומנים, כולם עמוסים משני צדי הדף, כתובים בצפיפות. ואת יודעת מה עוד? החלטתי גם רשום לעצמי יומן על כל הדברים המוצלחים שעשיתי אי פעם, כל מה שמילא אותי בגאווה ושחצנות. את יודעת כמה יומנים כאלה יש לי?"
"שלושה?"
תנחשי שוב."
"עשרה?"
"אחד, ועוד לא סיימתי אותו. כתבתי שם איך אני מצליח לצחצח שיניים שלוש פעמים ביום בלי לפספס, כמה מדויק אני מורח את החמאה על הלחם בלי לבזבז ואיך אני מצליח לסדר את הקטשופ והמיונז במקרר בלי שתהיה לי בעיה להוציא החוצה את החרדל."
"כל הכבוד פולי, אצלי אני אפילו לא מסוגלת למצוא את החרדל."
"בגלל שאת לא אוהבת חרדל, אין לך צנצנת כזו במקרר."
"זה לא קשור. חוץ מזה, ראיתי אותך מורח חמאה ודווקא כן בזבזת. ראיתי במו עיני."
"אני יודע אבל הייתי חייב לרשום שם משהו, הדפים נראו לי לבנים וחלקים מדי. אפילו החלטתי פעם לרשום שקרים מופרחים ופיקציות מטופחות ואז אני אקרא אותם וירגיש טוב עם עצמי. כנפיים הם כנפיים, העיקר שאפשר לעוף אתם אבל משום מה אני לא מאמין לעצמי כשאני קורא שם איך זכיתי במונדיאל ואיך ניצחתי את סרטן העששת."
"כדי לזכות במונדיאל אתה צריך להיות קבוצה. אתה רק פולי, פולי."
"אני יודע," הוא התרומם וניגב דמעה נוצצת. "אני לא שווה שום דבר וכלום, אני אפס עגול, טיפש גדול, אני סתם עוד אחד שרוצה ולא יוצא."
"דיי דיי פולי," היא ליטפה את גבו והציעה לו מסטיק. "בוא איתי." היא אמרה ומשכה אותו בידה.
"לאן הולכים?" הוא שאל בעיניים פעורות.
"הולכים למחוק את העבר, לאן עוד אנחנו יכולים ללכת בשעה כזו טיפשון?"

~ החזאי עמד בתוך הטלוויזיה וניסה לנשוך לעצמו את הלשון. לא מגולח, עייף, שפוף, עין אחת פקוחה חלקית והשנייה עצומה ועצובה. מדי פעם הוא משך את שיערו המטונף ונהם למצלמה. מאחריו הקרינו שקופית של בחורה בביקיני אדום גולשת על גל שופע קצף. דג קטן הציץ מתחת לגלשן ועם הסנפיר נופף לצופים בעליצות.
"מחר יתכנסו עננים כבדים של רוע מחניק, כולכם תתמוטטו לתוך אנרכיה רקובה של מחלת נפש, תולעים לחות יתפרקו מתוך ביצים מעופפות ויזחלו לתוך כלי הדם של האוזן. גשם של חומצה חמה ימוסס את התקרות והגגות מעל לראשיכם ומערות אנכיות בשחקים יפתו אותם להביט מעלה בעוד רוטב שטני של חומר ניקוי סופני ישטוף ויבלע אתכם, את התינוקות והתמונות, לבור ניקוז סתום מעצמות טחונות וזפת כתומה אבל אתם תשרדו, כי הסבל המוחלט הוא לחיות עוד יום של אותו סיוט בשידור חוזר. זו הייתה התחזית, בחזרה אלייך מיקי."
והוא חסם את המצלמה באגרוף.

הוא גרר עצמו לכיוון הכללי של ביתו, מזדחל לאיטו, הדיכאון קינן בו והפריש צאצאים. שברים חדים מהלב חדרו למחזור הדם ואיימו לבקע את עורו ולחולל מהפכה בשכבת העור. נשמתו התערבלה עד כדי קלקול קיבה חריף וקולות נוזל בלתי רגוע רמזו מגרונו. הוא התקיים במצב ביניים של צורך תמידי לפרוץ בהקאה אך פיו נותר חסום. בחילה קפואה דבוקה בגוש איברים רעוע, כך הוא הגדיר עצמו בתעודת הזהות של הנפש.
הוא ניכנס לביתו ונאנח, מתכונן למרתון של חיסול מטפחות טישו ואכילה אובססיבית של כדורי כרוב מהפריזר.
"שלום, מה שלומך?" היא אמרה לו.
הוא הסתובב, ככה התחילו רוב החלומות שלו לאחרונה.
"מה את עושה פה?"
"חזרתי." היא חייכה והניחה מזוודה על השטיח.
"למה?" הוא שאל. "אמרת שאתה לא בטוחה, שאת לא אוהבת אותי, שאת רוצה לברוח."
"אמרתי, רציתי, ברחתי וחזרתי. פגשתי מישהו אחר אבל זה לא זה, זה לא אתה כי אתה יש רק אחד. אז. . ." והיא התקרבה והושיטה לו יד, רומזת לנשיקה. ". . . אתה מקבל אותי?"
הוא נרתע, הגוף דרש ממנו לתקוף אותה באהבה וההגיון הבן זונה התחנן ממנו להמתין ולפקפק.
"את לא יכולה לשחק בי בכזו צורה, אני לא כלב, את לא יכולה להשאיר אותי במכלאה ולחזור. אהבתי אותך, נתתי את הכל ואת ירקת לי בפנים."
"נו באמת. . ."
"את לא יודעת איך אני מתמודד בלעדייך, אני שבור מבפנים, חלקים ממני מתים לגמרי, את הרסת אותי ועכשיו את רוצה לחזור, לקבל את כל החיבה והטוב שאפשר לקטוף ממני בלי לחשוב לרגע שאולי יש לך אחריות ואשמה על זה שאני גוסס בתוך חרא חם מאז שהלכת. את לא יכולה למשוך ולדחות, אני לא מסוגל לחיות בכזה אופן."
היא השפילה מבט התקרבה שוב, חיבקה אותו בעדינות והוא נמנע מלהגיב. היא לחשה לאוזנו כמה שהתגעגעה למגע גופו, כמה חסרות לה המילים היפות ומהמעשים הקטנים. כמה שהיא כלום בלעדיו וכמה שהם הרבה יותר מרק שניים כשהם ביחד. כמה שהיא חרמנית וכמה שהיא משתוקקת להרגיש אותו בין הרגליים, חזק, מהר, מתפקע ומתפוצץ.
"בגדת בי, סבלתי מצרבת וטחורים בגללך." הוא לחש לה בחוסר קול.
"סליחה. הייתי טיפשה, אולי הייתי צריכה לאבד את כל מה שהיה לי רק כדי להבין כמה המון זה בעצם היה. סליחה."
הוא ליטף את שיערה והיא הניחה את ראשה על החזה שלו. ידו משכה בעדינות את הסנטר שלה כלפי מעלה מבטם התלכד לקלישאה של אהבה.
הם התנשקו, בתחילה בהיסוס, רפרוף שפתיים קל ואז בלהט, במשחק לשונות והתלהבות יצרים. ידיו מחצו את פלחי ישבנה והיא התחככה בבליטת מכנסיו.
"לך להתקלח," היא אמרה לו. "אני אחכה לך."
הוא הנהן ובקושי ברור הם ניתקו את חיבוק הדבק. היא הוציאה עבורה חולצה לבנה נקייה ותחתונים מגוהצים מהארון כפי שעשתה כשהעולם עדיין היה תמים, ושלחה אותו לחדר האמבטיה. הוא שרק מנגינה שמחה והתפלא כמה מוזרים, בלתי מובנים ובלתי צפויים החיים הללו, יציבים כחוט בוער, משתנים בהינף מחשבה. רק לפני דקות הוא היה פסיכופט אובדני ועכשיו הוא שלם ונינוח. הוא המשיך לשרוק מחרוזת שירי אירוויזיון ואז גילה כי הסבון התפורר לפיסות צפות בתוך מיץ ורדרד, מעין עיסה חסרת תועלת שהיא סופו של כל סבון. עירום ועליז הוא דילג לחדר השינה, שם שמר מוצרי היגיינה לשעת חירום. הוא התכופף למגירה הרלוונטית, אשכיו התנדנדו מעל לשטיח השעיר כשפיסק את רגליו וניסה לבלגן את המגירה ולהשאירה מסודרת. אז הטלפון צלצל פעמיים והוא הושיט יד תועה וניסה ללכוד את האפרכסת האלחוטית בעודו מצוי בתנוחה הדורשת גוף גמיש שמעולם לא היה לו. כשלבסוף איתר סבון בניחוח דבש וחלב הוא התפנה לענות לשיחה אך גילה כי מילים מתרוצצות בתוך קו הטלפון גם ללא התערבותו.
"ידעתי שתחזרי אליו." אמר קול גברי אפוף טסטוסטרון. החזאי לא זיהה את האיש אך מייד פיתח רגשי נחיתות מול מיתרתי קולו העמוק, תוצר של סיגריות ומאצ'ואיזם מקסימלי תוצרת צה"ל.
"זה לא מה שאתה חושב." אמר קול נשי והחזאי יכל לשמוע אותו באופן כפול, מתוך הטלפון ומדלת הסלון.
"זה בדיוק מה שאני חושב ואני חושב שאת חושבת אותו דבר. רבנו פעם אחת ואת נבהלת וחוזרת משבצת אחורה."
"לא נכון," היא מחתה. "חזרתי הביתה."
"הבית שלך הוא איתי, איפה שהלב שלך נמצא, אצלי. את בעצמך אמרת לי שאין לך רגשות כלפיו ושרק העברת אתו את הזמן עד שהדבר האמיתי יגיע ושהדבר האמיתי הוא אני. אז אחרי ויכוח אחד קטן על שטות שכבר שכחנו את מוותרת על חיי המין הכי טובים שהיו לך אי פעם, על ההפתעות שאני משאיר לך על הכרית, על הבחור היחיד שנתן לך מין אוראלי כמו שצריך, שמרח אותך בשוקולד וליקק עד שצרחת, שאמרת לו שהביא אותך לאקסטזות ארוטיות שלא האמנת שקיימות אחרי שהיית עם הדחליל המיובש הזה?"
"דיי, אני מסמיקה, אבל, מה אני יעשה אתו? התפייסנו."
"את יכולה להגיע מתי שאת רוצה, תעזבי את הדחליל, הוא כבר רגיל לזה, ממילא הוא לא חשוב לנו. אני מחכה לך."
"אני יראה גם אני מגיעה או לא, אני לא כזו קלה, אתה לא יכול לקנות אותי עם מילים מהירות ויפות."
"שנינו יודעים שמייד אחרי שאני ינתק את הטלפון את תיקחי את המזוודה שלך ותרוצי אלי. אוהב אותך מתוקה."
והוא ניתק.
החזאי הניח את הטלפון על השטיח והחליט לא להחליט כלום. להעלים את קיומה של השיחה, אולי הוא חלם אותה. היא נישקה אותו, היא חזרה הביתה ומעכשיו הכל בסדר, הוא יחזור למקלחת, ינקה את כל החורים וישטוף את כל הזיעה הקרה שפתאום בצבצה בעורפו וכשהוא יצא החוצה, נוטף מים ועטוף מגבת, היא עדיין תמתין לו בסלון והוא יניף אותה לחדר שינה והם יעשו סקס מטונף.
הוא התרחץ, מתעלם מהעובדה ששכח את הסבון במגירה, ולאחר חצי שעה של עמידה קפואה תחת זרם של טיפות חמות הוא סובב את הברז, זרק על עצמו מגבת ויצא לסלון, מותיר עקבות רטובות מאחוריו.
הוא דידה מחדר לחדר, חושש לצעוק לשמה מאחר וידע ולא תענה לו, בוחן כל פינה, אולי בכל זאת היא רק מתכופפת מאחורי מכונת הכביסה או יצאה למרפסת. אולי היא עדיין פה אבל בלתי נראית ואילמת. היא הריי נאמנה ולא בוגדנית, היא שלו והיא אוהבת אותו, זה מה שאמרה, למה שתשקר?

היא כבר הייתה בזרועותיו של אחר. הוא דגדג אותה בנקודה הרגישה שרק הוא הכיר והיא צחקקה. אף אחד מהם לא טרח לחשוב על חזאי עירום בסלון, ממטרים כבדים יורדים מעיניו וליקוי חמה בראשו. ~

פולי התגורר בצריף עץ עם רעפים אדומים, חצר חומה וחתול צולע שהתנחל ליד הדלת. גשם חריף תקף אותם בדרכם והמדרכות הוצפו לביצה טובענית. האדמה התכתבה עם מכות ברד והאוויר נחרך משריקות רוח מטורפת. פולי ואוגוסטינה מיהרו רטובים לתוך הצריף.
"יש לך מקום יפה, נחמד מאוד." אמרה אוגוסטינה ושפשפה את רגליה במחצלת, מנערת שכבה עבה של בוץ ושל חומר אחר שקיוותה שהוא בוץ.
"את משקרת, זו חורבה." רטן פולי.
"נכון, אבל אני מנסה להיות מנומסת."
"תודה."
"על לא דבר, טיפשון."
חלונות הצריף התלוננו ברוח והזכוכית קשקשה. טיפות כבדות תופפו על תקרת הרעפים בדיסהרמוניה מוזיקלית.
"את רוצה לשתות משהו?" הציע פולי.
"מה יש?" היא שאלה ובחנה את שכבת האבק על הרהיטים.
"מים חמים או קרים, מהברז. קפה ששתית אתמול ולא סיימתי. המיץ המלוכלך שמטפטף מהצינור בחצר."
"מפתה מאוד אבל אני אוותר, אתה רוצה להראות לי את היומנים שלך?"
מנורת התקרה התנדנדה מהחוט והחשמל נטל חופשות קצרות, ויהי חושך ויהי אור לסירוגין אקראיים. אוגוסטינה עקבה אחרי פולי לחדר טחוב, ארונות גבוהים ורחבים כיסו את כל ארבעת הקירות וניירות מקומטים בצבצו מתוך מגירות. הם דרכו על חתיכות פלסטיק שבורות וטיח טחון.
"מי המעצב שלך?," היא שאלה והביטה סביב. "אני מקווה שהחזרת אותו לגן החיות לפני ארוחת הערב. בננות ובוטנים לא באים בזול, אתה יודע."
פולי פינה לעצמו פינה והתיישב על הרצפה.
"הצורך האובססיבי שלי לתעד כל מעידה עולה לי במעט שאני עוד מצליח להשיג מדי פעם. יום כהה אחד עקב אחרי כלב, הוא היה רק גור קטנטן ובקושי צלע וצייץ, בלשון אדומה הוא ליקק שלולית בנזין וכשנשמעו נביחות הוא הזדקר בבהלה. לקחתי אותי בידיים, האכלתי אותו, התאהבתי בו וכשנשארו לי עשרה שקלים בכיס העדפתי לצום ולקנות לו מזון כלבים בקופסת שימורים."
"כמה חמוד, מה קרה לו?"
"הוא נחנק מנעלי הבית שלי, לעס אותם והם התפרקו לו בקיבה."
"אאוץ."
"רשמתי הכל ביומן, דמעות נטפו על הדף והדיו נמרח, אני קיללתי את הגורל כמו באופרת סבון ארגנטינאית, קיללתי את האימאימא שלו ומאז כל פעם שאני מסתכל על היומנים אני יודע שאסור לי להתמכר לחיבה חולפת של אף אחד, במיוחד לא בעלי חיים ובטח שלא בני אדם, ומעכשיו אני הולך בבית יחף כי אני לא מסוגל להיות אחראי על הנזק שנעלי בית עלולות לגרום. אני לא יכול להיזכר ביומנים בלי לדעת שאסור לי להיות עם אישה כי אני יאכזב אותה, שאסור לי ללכת לים כי אני אדרוך על מדוזה או מסמר, אסור לי ללבוש צבע כתום כי התאמת צבעים היא לא השטח שלי, אסור לי להשתמש בשירותים ציבוריים גם אם אני חייב. כל יום עובר ומושך אחריו חוויות ואני מסכם את הטרגדיות בלילה, לאור המנורה החלשה, נועץ עוד איסור לשרשרת הצמודה של הסורגים שמקיפים אותי. מחשבות חופשיות גוועות בי והייתי מתאבד בשמחה אבל הפעם הקודמת רשומה באחד היומנים אז. . ."
"פולי, מתוק, אתה לא חושב שמטעויות צריך ללמוד? שהחטאים והשגיאות של אתמול הם החומר שממנו אתה סופג חכמה ואז מנסה שוב, עד שתצליח, עד שתרוויח את הזיכרון חדש של הדרך הנכונה?"
"לא, לא, לא!," שאג פולי ובעט באשפה על הרצפה. "על טעויות לא חוזרים, אסור לעשות טעויות. אסור, אסור, בלתי מותר!"

"פולי, תינוק מנסה ללכת ובדרך כלל מחליק ונופל, אז הוא זוחל לספה ושוב עושה מאמץ, למרות הקושי והנה, כולנו הולכים בסופו של דבר. לא צריך להיכנע ולזרוק את עצמך בפעם הראשונה שלא קיבלתי בדיוק את מה שרצית. אתה יודע, נפוליאון, האיש הקטן עם הכובע, אמר שהאדם הוא האויב הכי גדול של עצמו. גיבורים כובשים את עצמם ובגלל זה הם גיבורים ולא מלקטי תולעים בשדה. החיים הם מלחמה, אז מה? חוסר הביטחון שלנו אמור לעשות קולות רקע אבל מי שמוביל את השירה הוא אתה, מה שאתה רוצה ומה שאתה מוכן להקריב ולתת כדי להשיג אותו."
"לא," פולי ניצמד לפינה והתכופף. "אני מכוער, אני חלש, תעזבי אותי. דיי."
היא ניגשה אליו ושלחה יד, הוא דחה אותה בתנועה אלימה.
"פולי," היא אמרה בטון של יועצת חינוכית שלוקחת ללב. "כשאוהבים מישהו הוא לא יכול להיות מכוער."
"את לא אוהבת אותי," הוא צעק לעברה. "את רק צוחקת עלי מאחורי הפנים המושלמות והחיים הנקיים שלך. לכל בחורה יש חברה שמנה שתעלה לה את הערך העצמי ולא משנה כמה היא תעלה במשקל היא עדיין תהיה היפה והרזה מבית שתיהן. אני החברה השמנה שלך, כל הבעיות שאין לך מתגמדות מול הסבל שלי, הסרחון שלי תמיד יהפוך אותך לשאנל. זה מה שאת עושה איתי ובגלל זה את פה, תכף תחזרי לארמון שלך ותצחקי על פולי המסכן. תלכי להזדיין רחוק ממני, כלבה, תרחמי על מישהו אחר."
אוגוסטינה קפאה. לרגע היא רצתה לנער את השיחה הזו מהראש וללכת, פולי ידאג לעצמו ויגסוס לאט ולבד. החצוף.
ואז היא נשמה שלוש פעמים, הדם התקרר והיא חייכה.
"שלושה דברים יש לי לומר לך," היא התרחקה ועמדה במרכז החדר. "אחד, את הסבל שלך רק אתה גורם לעצמך.
שתיים, אל תקרא לי כלבה.
שלוש, תעוף מהחדר הזה כי הולכת לשרוף אותו."
"את הולכת מה?" הוא שאל וניגב דמעה.
אוגוסטינה פתחה את אחד הארונות וערמה של יומנים ומחברות קרסו לרצפה ויצרו גבעה קטנה של נייר מצהיב וכריחות מקומטות, זנבי חמור ועטים מיובשים. היא פתחה דלת נוספת, מגירה אחרת, הפילה קופסת קרטון מלאה שהתמוטטה ונפתחה.
"מה את עושה?" צעק פולי.
"תשתוק ותשב בצד או תשתוק ותעזור לי." היא אמרה ומשכה מגדל של יומנים מתנדנדים, הם התפזרו על ראשה והיא, בהתלהבות של סרט קונג פו משנות השבעים, התפרצה בקריאות קרב ומשכה של חתיכת נייר לכל עבר. פולי בהה בה מפרקת את מרקם קורי הפרנויה שטווה בעזרת תחתית החבית של בטחון עצמי , משמידה את הקטלוג המוקפד, מזלזלת בכבודם של איורים וסיפורי פחד. כל המגבלות הקדושות שהציב לעצמו הושלכו בגסות. האלילים להם סגד מדי מחשבה נערמו זה מעל לזה כגוש מיותר. נייר קרוע ונסורת התעופפו באוויר, קורבן קינטי לזעם של אוגוסטינה הבלתי מתפשרת. הוא התלבט אם לעצור אותה או לברוח, היא זרקה ספר עבה על פניו.
"אאוץ." הוא נהם.
"בהחלט אאוץ," היא הסכימה. "תקום כבר."
בהילוך איטי ומהוסס הוא ניגש לאחד המדפים, הושיט יד ומשך אותה חזרה.
"תינוק." היא אמרה והוא נשם ובאגרוף וצעקה הוא דחף את תכולת המדף לרצפה העמוסה.
הקרב החל, שני גלדיאטורים בחולצות טי נגד צבא אוריגמי של מפלצות קרטון קטלניות, חתכי נייר מדממים ותיעוד מנוילן של נסיגת השפיות במלחמה החלקלקה על תודעתו של יחיד.

מול דלתות פתוחות, ארגזים מעוכים, מדפים שבורים, אלפי דפים ומיליוני חרטות עמדו השניים.
ליבו של פולי התרגש במהירות חריגה, אוגוסטינה הייתה רגועה להפליא.
"אולי נחזיר הכל?" הוא הציע. "אני יתקין מחדש את המדפים ויסדר את היומנים בשורות ו. . ."
"פולי?"
"כן?"
"תסתום."
"אבל. . ."
"אתה רוצה להישאר קטן וחלש כל החיים הרקובים שלך? אתה נהנה מהסבל? אתה לא מזוכיסט פולי, רק איבדת את הדרך, תן לי להחזיר אותך למקום שממנו אפשר לבחור במשהו אחר. זה מה שאתה רוצה, נכון, משהו אחר? כן, לא, לא יודע? תחליט עכשיו ותגיד מייד. לא כולנו מקבלים הזדמנות שנייה."
הוא הביט בה ובלע גוש שמן של רוק. על ההחלטות שמשנים עולמות הוא קרא רק בספרים, כשעוד הרשה לעצמו לקרוא ולא חשש מסוף עצוב באות האחרונה. וואו, כמה שהיה רוצה לחזור לקרוא ולאהוב ולהיות חופשי כמו פעם, כשהיה ילד והפחד לא היה נוכח בכמויות מסחריות.
"כן אוגי."
"כן מה?"
"אני רוצה עוד הזדמנות, בבקשה."

הגשם התחזק והתפרע, רעם קרוב נצץ במרחק נגיעה ורעם בלוז התפרק באוויר. אלוהים כעס. אוגוסטינה חייכה.
"יש לך משהו חשוב בבית? כסף? ארנק? תמונה של סבתא?"
"כל מה שחשוב נמצא על הרצפה אוגי, הארנק בכיס וסבתא אף פעם לא חיבבה אותי."
"יופי, תאסוף את מה שאתה רוצה ותצא בבקשה החוצה."
"אבל. . ."
"בלי אבל. מספיק עם אבל. תצא. עכשיו. קדימה."
פולי הביט לאחור ואוגוסטינה גרשה אותו.
היא דרכה על אחד היומנים בתנועת סיבוב ואז הוציאה מצית מכיס המכנס.
"איזה מזל שלא הפסקתי לעשן. לחיי סרטן הריאות ילדודס." היא אמרה לערמה והדליקה את המצית. אש רקדה בין אצבעותיה והיא הרימה דף אקראי וקראה בו.

~ היום ראיתי בחורה יושבת בבית קפה, היא קראה את "נשים מנוגה וגברים ממאדים." ושתתה אייס תה. נראה היה לי שהיא מציצה לכיווני, מחייכת אלי בליווי גומות. היא נראתה חמודה כזו אבל לא מספיק יפה בשביל להיות סנובית, אני לא יודע למה ואיפה אבל החלטתי שאני יכול לעשות אותה למאושרת. קניתי עבורה שני כדורי גלידה, אחד וניל והשני פיסטוקים, בגביע וופל עם סירופ שוקולד וסוכריות צבעוניות מעל. בנות אוהבות הפתעות מתוקות ואני הרגשתי מוכן למשימה. "היי," אמרתי לה. "אפשר לשבת? קניתי לך גלידה." היא פיהקה הרימה עין אחת מהספר והניפה גבה בתימהון.
"יש לי חבר, לא רוצה גלידה. להתראות."
עמדתי שם, אדיוט, חמור, עלוב ומצומק. גלידה נזלה ליד וטפטפה על החולצה.
רציתי לבלוע את עצמי.
לשפוך עליה כעס אבל זו הייתה אשמתי, באמת. זכותה לא לרצות אותי, גם אני לא רוצה את עצמי.

המסקנות:
לא לחשוב שמישהי מעונינת בי. גם אם היא נראית נעימה ומזמינה, היא לא.
לא לקנות גלידה, אף פעם. הכתמים לא יורדים בכביסה. ~

"אוי פולי." אמרה אוגוסטינה. היא הפגישה בין הלהבה הצהובה לנייר והכימיה ביניהם הולידה קול עיכול והשחמה, היום צולים סיוטים ישנים. היא אפשרה לדף הבוער לנשור לערמה ויצאה מהחדר, יודעת שגיהינום תוצרת עצמית מתחמם מאחוריה.

הם עמדו בגשם, פולי אוחז בקופסא ובתוכה כל הרכוש המועט שבחר לקחת, שומר שלא תיפול לאדמה, ואוגוסטינה אוחזת בפולי, שומרת שלא יתמוטט, עטופים בקור מקפיא עצמות, מוארים בצהבת הלהבות וצללים מתרוצצים. רוח אלימה התפרעה ושלחה עלים וחול בסופה ביתית, גיצים מקפצים התעופפו והבעירו מדורות קטנות על העשב. פולי ואוגוסטינה הביטו בקירות העץ קורסים ומתקמטים, אבק ועשן היתמרו לשמיים השחורים ורעש פצפוץ בקע מהצריף המתעכל. היה זה רגע מיסטי, שעת מעשים מכריעים ובחירת דרך בצומת מסתובבת. שניהם הכירו בערכו של הזמן, כל מילה שתאמר בינם תיצרב עד לנקישת המוות.
"אוי שיט. חרא בן זונה." התעורר פולי.
"מה קרה?" שאלה אוגוסטינה.
"לא יכולת להזכיר לי לקחת מטריה?"
"קח מטריה פולי. איפה היא?"
"בסלון, אותו סלון שנשרף כרגע."
היא חיבקה אותו ונישקה את כתפו, יודעת שהרטיבות נובעת מפנים ולא מבחוץ.
"את יודעת," הוא ניגב את מצחו המזיע. " מישהו פעם אמר שעם ששורף ספרים סופו שישרוף בני אדם."
"אתה לא עם, אתה פולי. שריפה תעשה לך רק טוב, אתה תגיח מתוך האש אדם חדש ושונה, מי שתמיד פחדת להיות."
"ואחר כך? איך הבן אדם החדש לא יכנס לטעויות הישנות?"
"בדרך הקשה, הרבה אמונה, הרבה ספק והמון מאמץ. כמו כולנו."
הם המשיכו לצפות והצריף התמוטט ברעש חלוש, גג הרעפים קרס מטה. מהצנרת בקע זרם אנכי של מים עכורים, כדם מתוך וריד מרכזי, והבית מת בדממה. להבות ארוכות המשיכו להתפשט ולהטיל אור תזזיתי.
"מה עכשיו?" שאל פולי.
"עכשיו נקרא למכבי האש ונלך לבית החדש שלך."
"איפה אני גר?"
"אצלי טיפשון. בכל מקום שאני נמצאת יהיה מקום גם בשבילך."
הוא הפנה מבט לצריף הצלוי, מנסה למצוא רגש כלפי הקירות שהכילו את אוסף הטרגדיות של חייו. הוא הצליח למצוא צער על אובדן תכולת המקרר, צנצנת החרדל ושקית החלב, דיכאון קל על שכחת המטריה ופרט לכך כלום טהור.
"אני לא מתחרט," הוא אמר. "אני שמח שיש לי הזדמנות להשאיר את הדבשת שלי מאחור, תודה אוגי."
"יופי, " היא שילבה את ידה בידו. "אבל אל תגיד את זה לביטוח."


~ החזאי סיים לשתות את בקבוק השמפניה והשליך אותו על הקיר התמים. הזכוכית התנפצה ושברים חדים התעופפו חזרה אל פניו, הוא לא טרח למצמץ. הוא שמר את הבקבוק למאורע מיוחד, חתונה לדוגמא, אבל מי אמר שאירוע מיוחד לא יכול להיות סתם עוד יום חול של בגידה ושחיטה עצמית, לדוגמא. הוא שכב על הספה וגירד את איבר מינו עד זוב דם. ~

פולי התיישב על הספה ואגוסטינה הגישה לו קרטון פופקורן חם. הוא אהב את הדירה שלה, היא צבעה את הקירות בגוונים שונים של תכלת ואוסף עצום של דיסקים, תקליטים, קסטות ותיבות נגינה בגדלים שונים מילא כל שולחן ומדף. לבוש בפיג'מה נקייה שהריחה מתותים ומכורבל לצידה של אוגוסטינה הוא הרגיש נינוח ובטוח. מדי פעם צבט את עצמו.
"מה אתה רוצה לראות?" היא שאלה אותו, גנבה פופקורן מהקרטון והושיטה יד לשלט הטלוויזיה. "יש סרט מעולה, בית קברות לחיות 2. משהו עדין ורך עם קצת דם, מוות וכלבים זומבים, סרט של קפיצות בהלה, מכסים את העיניים עם היד ומציצים בין האצבעות. אם תפחד באמצע אני מרשה לך לחבק אותי."
"אהה," הוא היסס. "פעם ראיתי את סיוט ברחוב אלם ונאלצתי להחליף תחתונים עוד לפני שפרדי בכלל הוציא את הסכינים, אסור לי. . ."
"פולי?" היא הישירה מבט מאיים. "אני לא שורפת צריפים בלי סיבה, סתם כך. אנחנו נראה את הסרט. לא למרות שאתה מפחד אלה בגלל שאתה מפחד."
"טוב אוגי, בסדר." הוא אמר בחיוך.
היא הדליקה את טלוויזיה וכיבתה אותה.
"לא בסדר. פולי, לא עשינו כלום אם רק החלפת עבדות ליומנים בעבדות לכל מה שאני אומרת. למרות שיש בזה יתרונות ברורים אני לא מחפשת חיית מחמד, אנחנו מנסים לגדל לך עמוד שידרה, עדיף מפלדה ולא מפלסטיק. מעכשיו יש לך אופי אז תגיד לי שאתה רוצה לראות את בית קברות לחיות 2 כי אתה רוצה לראות את בית קברות לחיות 2, נכון?"
"נכון." הוא הסכים. הוא יסכים לכל מה שתגיד.
"יופי," אמרה. "אני שמחה שהתקדמנו."

~ החזאי בהה בסרט, הוא ניסה להבין את העלילה והתייאש. סוג סמיך של דייסת אימה בלתי ברורה על בית קברות אינדיאני ואנשים שפעם אהבו אותך והיום חוזרים להציק ולהרוג, כמו בחיים. רצף של פצעי יציאה מדממים וזרנוקים של אלכוהול.
"אני שונא אותך." הוא אמר לטלוויזיה. בידו האחת הוא החזיק את תמונה שלו ושל הבחורה מספר אחת לשעבר.
בידו השנייה הוא אחז במספריים.
הזוג בתמונה נראה שמח ואופטימי, תכף הם יעלו על רכבת ההרים וכרגע הם אוכלים צמר גפן מתוק. שניהם גאים להיות מלבן קטן ודו מימדי.
"למה אתה מאושר?" הוא שאל את עצמו שבתמונה. "תברח כל עוד אתה יכול. אני שונא גם אותך." ~

אוגוסטינה נרדמה על הכתף של פולי והוא ליטף את השערה הסוררת שנחה על אפה המנומש. הסרט הצחיק אותו והוא לא הצליח להבין למה נמנע עד היום מבידור זול וג'אנק פוד שמנוני. זה אולי לא הרבה אבל מסע ארוך מתחילים בצעדים קטנים.
"תודה." הוא אמר לאוגוסטינה הנוחרת ועצם עיניים. בחלומו הוא רכב על סוסים מכונפים וטבח במפלצות שנראו כמו אימא שלו.

~ החזאי עמד בתוך מסך הטלוויזיה, צוות ההפקה החליט הפעם שלא להקרין שקופית. המצלמות ניסו שלא להתמקד על פניו, על הסריטה שבלחי הימנית, על הנפיחות בשפתיים. אתמול הוא גזר חלקים רכים מעצמו אבל המאפרת הצליחה להתגבר על הנושא.
הבמאי ביקש ממנו יום חם עם רוח קלה כי רצה לקחת את הילדים לים. עוזר התאורן שאל אם אפשר לסדר מזג אוויר אביבי ומעט טל רומנטי. מיקי רצתה לחות נמוכה ושקיעה מאוחרת כך שמשחקי הכדורגל יתנהלו בנעימים.
פתקי בקשות נחו בכיסו והצפייה למוצא פיו ריגשה צופים בבתים ומול חלונות ראווה. בעלי חנויות בגדים ובתי קפה יידעו אם לפתוח או לסגור וגננים ידעו אם להצטייד במגפיים או בסנדלים. נערות יפות ימדדו את המיני או יחפשו מטרייה תואמת למעיל.
"מחר," הוא אמר. "לא יהיה מזג אוויר. כולם מתים מחר. זו הייתה התחזית, אלייך מיקי."
הוא יצא מהאולפן והתיישב ליד פח אשפה תעשייתי. מחכה. ~

פולי ואוגוסטינה התעוררו יחדיו, ניערו פירורי פופקורן והתמתחו.
"אני ראשונה לצחצוח שיניים!" היא הכריזה ומהרה לקום. פולי עדיין התאושש מלילה טוב לשם שינוי, הוא חש כפרח ניפתח, ציפור שיר מול המיקרופון, פלח תפוז רענן בדבש ניגר. הוא התרומם והניף את ידיו מעלה, חיוך ענק איים לקרוע את פרצופו.
"פולי," הוא אמר לעצמו. "החיים הם תענוג."
קול חבטה משך אותו מהפנטזיה למשטח הקשה של המציאות, "אוגי?" הוא שאל וצעד יחף במסדרון לכיוון לחדר האמבטיה. הוא דפק בדלת, פעמיים, ואז דחף פנימה.
היא שכבה על האריחים הלבנים, משחת שיניים לבנה על שפתיה ועיניים פקוחות. בתנוחה של נערת גומי עם מאה שרירים תפוסים.
הוא התכופף לבדוק דופק ולא העיז לסטור לה. הוא קרע ממנה את הפיג'מה והחל לבצע גרסה חופשית להחייאה, הוא לא זכר אם הוא אמור להכות אותה בחזה חמש פעמים ואז לנשק אותה פעמיים או להפך לכן הוא נשף לתוכה אוויר והקפיץ עליה אגרופים במקביל. אני לא יודע מה אני עושה, הוא חשב. טיפות זיעה נזלו מסנטרו והוא ניסה למצוא מעשה הגיוני, לטשטש את הפאניקה החוצה, הוא זקוק למישהו שיש לו מושג איך למשוך אנשים חזרה לחיים. הוא רץ לטלפון וניסה להתקשר לאמבולנס. פעמיים הוא התבלבל במספר עד שהצליח.
"אנו מצטערים," אמרה מזכירה אלקטרונית בקול מאוס. "סוף העולם הגיע, אין באפשרותנו לענות לפניות, עמכם הסליחה. תודה." הוא רץ חזרה לאוגוסטינה ורגליו כשלו והחליקו, הוא התנפץ לרצפה הקרה ונפצע בברכיו. עצמותיו נסדקו אך הוא משך את עצמו במסדרון, מסרב להתייחס לכאב שהותיר מאחוריו. הוא זחל עד שהגיע לצידה וחיבק את גופתה, "אני לא עוזב אותך, לא עוזב אף פעם." הוא הבטיח אבל אז צעק בפה סגור והחל לרעוד, ייסורי גמילה דחוסים נפתחו בבטנו למניפת סכינים וקרעה ממנו את כוח הרצון. הוא עזב אותה והתרחק לצד השני של החדר, מתחת לכיור. שם הוא ליטף את הצנרת החלודה ועיניו התרוצצו בעוד חרקים שחורים נפלו מהתקרה על הגב, רגליהם הדקות מפרפרות, מקקים מעופפים נשרו על כפות רגליו היחפות ורטטו בגסיסה. בחוץ הוא שמע כלי רכב מתנגשים וחבטת ציפורים מתפקעות בקרקע. סימפונית זכוכיות מתנפצות ואזעקת כלים מלאכותיים בעולם מתרוקן. אוגוסטינה התגלגלה על פניה, אפה שקע לתוך חור הביוב המוצף. פולי המתין למוות שיחזור ויקטוף גם אותו. הוא לא יכל להרשות לעצמו לגעת בה. זה כתוב ביומן החמישי, בדף השלישי ובדיו אדום, אסור לגעת במוות, הוא מדבק.
"עד שאני מצליח להבין את החוקים מישהו מכבה את האור וגונב את הסוללות מכל הפנסים." הוא התלונן והשתדל שלא לגעת בעצמו.



נושא נכתב על ידי נשלח
  פולי ואוגוסטינה משמידים ראיות חתול תעלול 10:48 12/07/2003
  כרגיל, הדבר הזה סובל NY 03:39 13/07/2003
  כמו אף פעם, הדבר הזה נהנה. חתול תעלול 10:55 13/07/2003
  לנמק? NY 01:51 15/07/2003
  העם לא פה, הוא עסוק. חתול תעלול 05:21 15/07/2003
  קול העם אלכסנדר 06:42 15/07/2003
  אולי השכלתי הרחבה בעוכרי, NY 07:37 15/07/2003
  RE: אולי השכלתי הרחבה בעוכרי, אלכסנדר 07:45 15/07/2003
  Ignorence is a bliss חתול תעלול 08:47 15/07/2003
  אחד הדברים שמחבר חייב לדעת לעשות, NY 01:46 16/07/2003
  זה מתחיל טוב יעל 12:26 21/07/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.