בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ההולכים בשנתם
נכתב ע''י: גדי אלכסנדרוביץ' (IP Logged)
תאריך: 02:49 30/05/2003

“Senses dimmed in semi-sentience, only wheeling through this plane,
only seeing fragmented images prematurely curtailed by the brain,
but breathing, living, knowing in some measure at least
the soul which roots the matter of both Beauty and the Beast.“
(Peter Hammil – “The Sleepwalkers”)

זהו לי הלילה השישי ברציפות בו שנתי מופרעת. אני תוהה אם אין זה דבר מה באוויר, שכן השינוי שנפל עלי בלתי ניתן להסבר בנסיבות טבעיות – דבר לא השתנה לאחרונה מהרגליי או מאורח חיי. פה ושם אולי נופלים עלי זיכרונות, אך אין זה דבר שאינו נורמאלי בשבילי. אולי דבר מה במזרן, אני מהרהר. קניתיו לפני שנים רבות, והוא ממשיך לשרת אותי בנאמנות ומבלי להראות סימני כניעה, אך ייתכן שאט אט הוא משדר סימנים של עייפות. שמא זה משהו במזון? השלכתי את חבילת הביצים שקניתי מבלי שהשתמשתי אף בחצי ממנה. טעמן היה מוזר, לא מגובש משהו. החלב ייתכן שהחמיץ, שכן השארתי אותו מחוץ למקרר לזמן רב בתחילת השבוע, אך האם לא הייתי מרגיש זאת בטעמו? פחד שאחז בי מאז ילדותי, עת שתיתי כוס חלב חמוץ וסבלתי מקלקול קיבה, היה שאשתה חלב חמוץ מבלי להבחין בכך. כן, ייתכן שהאשמה בחלב. אני משליך גם אותו. אין לתת לחלב לעמוד בחוץ בחודשי הקיץ החמים. שמא זה הקיץ אשם? הרשת בחלון חדרי מונעת את כניסת היתושים, ואני מקפיד להימרח. מאוורר תקרה ישן, אך שקט, מרעיד את האוויר ומספק קרירות נעימה. אני נוהג להביט בצללית שכנפיו מטילות על התקרה המוארת קלושות מהאור המגיע מחלון הבית השכן, במין שלווה רגועה שכזו, עד שאני נרדם. איני מתקשה להירדם, לא; הצרות מגיעות עם השינה.
אני חושב שהסיבה האמיתית היא שאני בודד. בזמן האחרון אכן העדפתי לישון לבד, מתוך יגיעת מה מהסחרורים המטורפים ששקעתי בהם על פי רוב. קידמתי את החוויה החדשה-ישנה בשמחה, אך ייתכן שטרם הסכנתי לכך לחלוטין. אני מרים את השפופרת, מחייג מספר מוכר, מנהל שיחה קצרה, לובש את בגדיי ויוצא. הדלת ננעלת אחרי בטריקה עמומה, ואני מפשפש בכיסי, לוודא שלא שכחתי דבר. מחשבת אשמה עולה בי, אך אני דוחה אותה. אם האשמה בבעיות הלילה שלי היא בבדידות או בדירה, אדע זאת במהרה. אני מביט בשעון. הלילה עוד צעיר. כמה שעות לאחר מכן, אני נרדם.

אני חולם.

אני מקיץ.

אני מביט בשעון, בוקר. אני מפנה את ראשי, שולח את זרועי, רוצה לחבק את הראש שלידי, ללחוש לו כמה מילים, רגשות שכבר לא ברור לי אם הם מזויפים או אמיתיים, אך הראש איננו. אני על הספה. אלמלא אירועי הלילות האחרונים הייתי תוהה אם זכר ליל אמש לא היה אלא חלום. אני בוהה בעצבנות במאוורר – מאוורר שולחן, על שולחן הקפה שלידי, מכוון אל פני, נושב בהם בחריצות. המאוורר לא היה כאן אתמול, כשהגעתי. אני קם ופונה אל חדר השינה. היא עוד ישנה, ואני פונה אל המטבח. היא תמיד אהבה ארוחות בוקר במיטה, אני זוכר. בזמן בו אני חותך את המלפפון רועדות אצבעותיי. איני עייף, אני מוטרד. המחשבות עוברות לכיוונים אחרים, טריוויאליים יותר – האם אני רוצה לחזור אליה? האם לחזור לסדרים הישנים? הרי בדיוק מהדברים האלה ברחתי. מדוע לחזור? מדוע חזרתי? האם בעיות השינה אינן רק תירוץ? אך לא, אני נחוש בדעתי. בעיות השינה ממשיכות, ואין טעם לעורר בעיות נוספות. ארוחת בוקר, ונלך. אני מכין את המגש, מגיש, מחייך. כבדרך אגב אני שואל על המאוורר, זכרתי שהוא היה מקולקל ושמתי אותו בבוידם. היא מחייכת. סוף סוף תיקנת אותו, מה? המגש אינו נשמט מידיי, אך הסיבה היחידה לכך היא שהגשתי אותו כבר. אני מחייך, מהנהן, כן, ידי זהב, זוכרת? ובפנים לבי הולם מהר יותר ויותר.
חיוכים מוחלפים, נשיקות מוחלפות. אמירות מוחלפות. אולי לא הייתי צריך לעזוב. לא עזבת באמת. כן, במובן מסוים, את צודקת. ברור שאני צודקת. הייתי שמח להישאר עוד קצת, אבל אני צריך ללכת. נפרדים. די בחטף.
כשאני הולך, אני חש תחושה קשה. באתי, עשיתי את שעשיתי, ועכשיו אני הולך, כאילו מאום לא קרה? משהו בי מנסה להרגיע – אם היא לא העירה לך על כך, ייתכן שגם כל מה שהיא רצתה הוא את הלילה הזה? המחשבות מציקות, טורדניות, אני שם אותן בצד לזמן מה.
התקשרתי להודיע לעבודה שאני אאחר היום. אני יושב בחדר ההמתנה וצופה בפני האנשים, תוהה מה הביא כל אחד מהם לכאן. אניגמות חדר ההמתנה, כפי שכיניתי אותם תמיד. אחד בוהה בתקרה. אחרת כובשת עיניה בספר. השלישי עיניו עצומות וגופו רועד לקצב צלילי הווקמן שלו. עוד אחת נועצת מבט בנקודה כלשהי בחלל ופיה נע באלם, כמנסה לחשב משוואה עלומה מימי עלומיה. אני נועץ בה מבט חודר וזכרוני שב אל חדר המיטות שהשארתי מאחורי. היכן- אך אז נפתחת הדלת וממנה יוצא ילד קטן וזהוב שיער ואמו אוחזת חזק בידו, לבל ייעלם האוצר. אני קם. איני מזכה את עמיתי לחדר ההמתנה, אחים לגורל משותף, אף לא בחיוך פייסני אחד. פעם חשתי צורך להתנצל בפני האנשים על שתורי הגיע, דומני שאבדה לי הבושה. גם אז היה זה אותו רופא, אך אז עוד היה שיערו איתו. כעת הוא מגלח את ראשו. עם ראש מגולח וגוף שרירי מפעילות גופנית ואורח חיים בריא, הוא נראה יותר כגיבור סרטי פעולה מאשר כרופא. אני יושב ומתחיל לשטוח את בעיותיי. זה טבעי, הוא אומר. אף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר, והלחץ בעבודה גם הוא נותן את אותותיו, אתה חייב להבין שעוד מעט תגיע אל השלב שבו הגוף מתחיל לבגוד בך. לא, אני מתעקש, זה לא כל כך פשוט. הנה למשל הבוקר. אתמול הלכתי לישון במיטה, אך קמתי בבוקר על הספה, כשלידי פועל מאוורר שהיה עד עכשיו שמור בקופסה בתוך ארון שכדי להגיע אליו הייתי צריך להשתמש בסולם, ואותו מאוורר היה מקולקל מזה חודשים רבים, וניסיתי לתקנו בעבר לפחות שלוש פעמים – לא אדוני הרופא, זו לא בגידה של הגוף. יש לי סיפורים מטורפים אף יותר לספר לך – אתה מעוניין? לא, זה לא יהיה דרוש, הוא אומר. מה הם חלומותייך? אתה זוכר משהו מהם?
אני מאמץ את מוחי, נזכר. כל אדם חולם, בכל לילה, אני יודע זאת היטב, אך זה שנים רבות שאיני זוכר את חלומותיי. ליל אמש מנסה לחזור אלי, אך לשווא. אני חש את אותה תחושה שמכה בי תמיד – הידיעה כי חלמתי, וכי היה זה חלום ארוך ומפורט, והייתי מודע לכולו, אך כעת הוא נשכח ממני. לא, אני מניד בראשי, איני זוכר דבר.
הרופא חוכך בדעתו. אומר לך משהו – אפנה אותך אל מעבדת שינה, הם יודעים יותר טוב ממני. בינתיים אל תתרגש יותר מדי. ההיסטוריה מספרת על איש שהחל להתעופף כאשר נרדם. מה? לא, זה היה לפני מאה וחמישים שנה, אין לנו דרך רצינית לברר אם זו מציאות או בדיה, אך ישנם מסמכים רפואיים מפורטים שהתרשמו ממנו כאותנטי. לך תדע אם לא הייתה זו תרמית מחוכמת, באותם ימים לא בדקו היטב. מה? לא, אני לא שוכח לרגע שאני איש רפואה, אני פשוט מבקש ממך להיות פתוח לאפשרויות. אל תפסול את המונח "על טבעי" רק בגלל שהמדע אינו מכיר בו. אני מעדיף לחשוב על "על טבעי" כעל דבר שהמדע טרם מצא לו את ההסבר הנאות וטרם חקר בצורה האמפירית הראויה, לא כעל דבר שאינו יכול להתקיים בכפיפה אחת עם המדע. על כל פנים, אני בטוח שיש הסבר פשוט למקרה שלך. המאוורר שפעל – האם הוא היה מחובר לחשמל? כן? ובכן, אתה רואה – לכן הוא פעל. יש הסבר פשוט לכל דבר, זה פשוט הקשר שבין ההסברים שלעתים חומק מעינינו. אגב, אם אתה רוצה ארשום לך גם כדורים. תישן כמו אבן – כן, ברור לי שזה לא פתרון קבוע, אך בתור פתרון זמני הוא טוב. כמות כמו שאני ארשום לך אינה מסוכנת ואינה מזיקה. הבחירה היא שלך. אני מהרהר, ומסכים. איני רוצה שלא לקום בבוקר מכיוון שהחלטתי להתעופף מהחלון.
אני שב הביתה מן העבודה. המצב אינו טוב, אם אנשים שמים לב. הבוס לקח אותי הצידה. שמתי לב שאתה אינך כתמול שלשום בימים האחרונים. קרה משהו? צרות במשפחה? איך האימא? בעיות כלכליות? אתה יודע שכולנו בקשיים עכשיו, אבל אתה הראשון שיקבל העלאה. תנסה להתרכז יותר, אני צריך אותך בפוקוס. עוד יומיים מתחיל המשפט, אתה חייב להיות חד. אני מהנהן, יהיה בסדר. נשארתי בעבודה עד מאוחר, כמו בימים הישנים, כשרק הגעתי ורציתי להיות במיטבי. עובר על הכרכים הארוכים ומחפש תקדימים, תוהה אם הרופא לא עושה כעת את אותו הדבר בדיוק, עובר על כרכיו ומחפש תקדימים למקרה שלי. איני חושש מהמשפט, אף פעם לא חששתי. אני חושש מעצמי – איני עייף ואיני מטושטש, אך הלילות המשונים הללו מסיחים את דעתי בימים, והדבר רע. אני מקווה שעבודה מאומצת עד מאוחר תותיר אותי עייף מכדי להמשיך את מעללי הלילות שלי. היום מתחלף לפני שאני יוצא מהמשרד, ועוצר מונית מזדמנת, אני עייף מכדי לנהוג.
הבית שעזבתי ליממה נראה כאילו לא הייתי בו שנים. אני חייב לסדר פה, מתישהו, אני אומר לעצמי, אך אין לי כוח אפילו לחשוב מה בעצם לא במקום. אני פונה לשירותים, מצחצח שיניים, מביט בראי – עיניים כבדות, עייפות. אני פונה והולך אל מיטתי, אך נעצר באמצע הדרך. חוזר אל התיק הזרוק על השולחן. פותח, מוציא את הקופסה הקטנה, הולך אל השירותים וממלא חצי כוס במי ברז. גמיעה מהירה, והכדור נבלע. השפעה תוך חמש דקות. אני הולך אל המיטה, עוצר בחצי הדרך כדי להדליק את מאוורר התקרה בעוצמתו הנמוכה, מתפשט, שוכב ומתכסה בשמיכה הקלה. הצללים נעים על התקרה, ובמהרה השחור משתלט עת עיניי נעצמות ואני נרדם.

אני חולם.

אני מקיץ.

שוב איני במיטתי. אני בוהה במסך הסגור שמולי, מנסה לפענח את משמעותו. משהתחוורה לי אני קם באיטיות ממושבי. אולם הקולנוע ריק, פרט לחסר בית שנוחר כשלוש שורות מאחורי. משקורי השינה מרפים מעט אוחז בי הזיהוי – בית קולנוע לסרטי זימה, שנהגתי לפקוד בנעורי. דומה כי הקבצן היה פה תמיד, ורק שערו התארך מעט. כיצד נכנסתי לכאן? מתי? סבור הייתי שבית הקולנוע כבר נסגר בשעה שבה הלכתי לישון אמש. כל היציאות נעולות, ואני הולם על היציאה הראשית למשך זמן מה לפני שגבר זעוף פנים יורד אליה. הוא מסנן דבר מה על קבצנים, ומוציא אותי החוצה. רציתי לשאול אותו מתי הקולנוע נסגר אמש, אך היססתי רגע אחד יותר מדי. כעת יהיה זה מטופש מדי, מה גם שקרוב לודאי שהאיש יחשוב אותי למטורף. אני יוצא אל הרחוב.
רק כעת אני נזכר לבחון את בגדי. הדורים, מה שמשבש מעט את טענת ה"קבצן" שהפריח משחררי. אני שולח יד אל סנטרי – טירוף! אני מגולח! ללא אף שריטה! המוח מתחיל לחשב – אני במרחק חצי שעת הליכה מהבית. עלי לחצות בסביבות עשרים כבישים, מהם שלושה סואנים ויש לחכות לאור ברמזור. כל זאת בהליכת ירח, תחת השפעה של כדורי שינה? זה חייב להיפסק, ויפה שעה אחת קודם.
אני מתקשר לעבודה ומודיע שגם היום אאחר. הבוס נשמע חסר סבלנות. ייתכן שהגזמתי? אני תופס מונית אל מרפאת השינה, ואז נזכר שהשארתי את ההפניה בבית. זה לא משנה – אני זוכר היטב את הכתובת, והפניות ממילא נרשמות אוטומטית במחשב. אני מגיע אל המרפאה, והעצבנות שבי הולכת וגוברת, רק כדי לגלות שהיא אינה נמצאת שם – במקומה ניצב צריף רעוע שזקן חסר שיניים מבשל את ארוחת הבוקר שלו על מדורה קטנה מחוצה לו. אני מתקשר לרופא, והלה מוסר לי כתובת שלא שמעתי עליה מעודי, אותה אני מעביר לנהג המונית חסר הסבלנות. אני שוקע במושב שלי, ותוהה – האם גם זכרוני, זיכרון שמשנן אלפי תקדימים בשבוע, החל לבגוד בי? זה לא ייתכן. הרופא התבלבל אתמול כשנתן את ההפניה.
המעבדה. רופא חביב מקדם אותי. היכנס, חיכינו לך. תוכל לתאר במילים שלך מה הבעיה? בסדר, ואתה אומר שאין לך חלומות שאתה זוכר? לא, חלומות אינם כלי יעיל לעבודה בכל מקרה, אבל לפעמים הם מסייעים לאינטואיציה. אתה אומר שאפילו התגלחת? רגע, וזה קורה כל יום? ממתי? רק שבוע? זה מעניין מאוד. אני לא חושב שיש הרבה דמיון בין סהרהוריות קונבנציונלית, אם תכנה אותה כך, ובין המקרה שלך. לא, לא, ודאי שנקבל אותך. למעשה, תוכל לבוא אפילו מחר. בינתיים יש כמה בדיקות פיזיות שתוכל לעשות, ואם נמהר, תוכל לדעת את התוצאות מחרתיים בבוקר, כשתקום. שניגש לעבודה?
הבדיקות מסתיימות, ואני רואה ששעת הצהריים כבר הגיעה. אין לי רצון עז להגיע לעבודה. ממילא השעות הנוספות אתמול הבטיחו שלא תהיה לי בעיה מחר במשפט. אני מתקשר להודיע שלקחתי יום חופשי. הבוס זועם, צועק, מי אתה חושב שאתה, כאן זו לא קייטנה, תפסיק להתנהג כמו פרימדונה מפונקת, חלאס עם ההצגות, אתה בקושי ברמה של כוכב סיטקומים, זה שיש לך דיקציה מצוינת לא מעניין לי את קצה ה- אני מנתק. זה הבוס שלי? זה לא הבוס שלי.
אני תוהה מה לעשות בזמן הפנוי. המחשבות נודדות אליה. אולי אני באמת טועה, אולי באמת טעיתי כשעזבתי. אולי הרגשות הללו אינם מזויפים. אני מתקשר אליה. היא נשמעת קרה. מי מדבר? לא, אני לא מכירה אף אחד בשם הזה. ניתוק. מתאים לה, כשהיא כועסת היא תמיד מתעלמת. חשבתי שהיא לא נפגעה מכך שבאתי אליה רק בשביל דבר אחד, אך כמובן שהיא נפגעה, מי לא הייתה נפגעת? בעיות השינה הארורות הללו גורמות לי לעשות דברים איומים.
אני הולך אל הפארק הציבורי, שם תמיד ישנם שולחנות עם לוח שח המצויר עליהם, ואנשים משחקים. אני מזהה שכן לשולחן ותיק. אני חושב שעברו שנים מאז שפגשתי אותו, והוא מברך אותי כאילו נפרדתי ממנו אתמול. במהרה אנו שוקעים במשחק. המוח שוקע בו באהבה ומתחיל לחשוב קדימה. כל מהלך עתידי אפשרי מוליד עשרות מהלכים עתידיים נוספים, שלב אחד אחריו. ככל שאני מתקדם מהלך נוסף אחד קדימה, מספר האפשרויות הולך וגובר, עד שנהיה רב מכדי שניתן יהיה לעקוב אחריו. אני מחפש בערמת השחת הזו מחט, לחדור בה את הגנת היריב, וממהר לחזור עם חוט אריאדנה המחשבתי אל המהלך הראשוני, אבן הדומינו הפותחת.
אני מפסיד. יריבי מצהיר, לא בלי חיוך ידידותי, "מט בשבעה מהלכים". לעתים, כל האפשרויות מובילות אל אבדון אחד. שמא היה עלי להיכנע מוקדם יותר?
אני מחליט לחזור הביתה ולעשות סדר בכאוס שהבחנתי בו אתמול. ברור היה לי שהדירה אף פעם אינה מסודרת, אך הזיכרונות של הקטסטרופה שראיתי אתמול מכים בי בחדות גדולה. אני עולה במדרגות, מסובב את המפתח במנעול, ומביט בדירה מבולגנת, אך במצב סביר. רמת האנטרופיה נותרת נמוכה. אני מגרד בראשי בתמיהה, אבל מרגיע את עצמי. הרי זכרתי שהדירה הייתה פחות או יותר במצב זה. רק מה שראיתי אתמול – ובכן, אתמול העייפות הרסה אותי, אני מחליט. שניקח כדור שינה גם הלילה? אני מפחד מכך שהכדורים מעצימים את מצבי, אך מפחד יותר ממה שיקרה אם לא אקח אותם.
רעיון צץ בי לפתע, ואני יורד במהירות למטה, נכנס למכוניתי ונוסע לרחוב נוסף שלא הייתי בו זמן רב. אני שב לביתי עם זוג אזיקים, ממלא קערה במים, משליך את המפתח לתוכה, ומכניס אל המקפיא. אחר אני מתיישב לצפות בטלוויזיה. חדשות. כל יום אותו דבר. רצח עם, רעידות אדמה, שלטונות מופלים, רכבות מתנגשות – המאורעות נותרים זהים, רק השמות שונים.
הגיע הזמן ללכת לישון. אני מצחצח שיניים, מתפשט, מפעיל את המאוורר, בולע כדור, מוציא את הקערה מהמקפיא ומניח אותה על שולחן הלילה ליד מיטתי. אני מחבר את אחת מרגליי אל המיטה עם האזיקים. זה מעט לא נוח, אם אני מנסה להסתובב, אבל כפתרון זמני זה הולם. עד שהקרח שבקערה יימס יגיע כבר הבוקר, בטמפרטורה קרירה כמו שיש בחדר. אני יכול להיות רגוע. אני מחליט להביט בצללי המאוורר כדי שיסייעו לי להירדם, אך הכדור פועל את פעולתו, ועוד לפני שהחלטה זו מגיעה לכדי מימוש אני נרדם.

אני חולם.

אני מקיץ.

לאזיקים אין זכר. לדירה שלי אין זכר. אני מזהה את המקום בו אני נמצא, זה לא הגיוני. אני מביט הצידה ורואה את הראש, זה לא הגיוני. אני רוצה להשתגע, זה לא הגיוני! זה לא הגיוני! זה לא הגיוני!
עיניה נפקחות. היא מחייכת אלי. נשיקה. חיבוק. קרה משהו? לא, לא קרה כלום, אם כי... חשבתי שאת כועסת עלי. שאני אכעס? למה לי לכעוס? אה, אתה מדבר על מה שקרה שלשום? תשכח מזה, אפשר לחשוב. לא, לא, אני התנהגתי ממש לא בסדר. אוי, תפסיק להתנצל, זה לא מתאים לך. אני סולחת, וזה מה שחשוב. נשיקה? נשיקה.
אני קם. אני כבר לא מנסה למצוא הסבר. משהו דפוק פה, לחלוטין. אני מביט בשעון. בית המשפט קורא לי. אני נפרד, מתלבש, לוקח מונית. בדרך המוח משתולל, אבל אני מרגיע אותו. כשיש לי משפטים, אני מתמקד רק בדבר אחד. זה לא קשה. אני מצליח. יש עוד זמן כשאני מגיע לבית המשפט. אני פוגש את אחד העוזרים, שמביא לי את תיק החומר. אני פותח ועובר עליו באדישות. הדפים נשמטים מידי, שמתחילות לרעוד. זה לא נכון. כל מה שכתוב שם לא נכון. במשך חודשים הכנו קו הגנה של אי שפיות זמנית, והנה כתוב לי שחור על גבי לבן קו ההגנה של הגנה עצמית. שעות של תחקורים פסיכיאטרים, תקדימים מהפכניים, היסטוריה רפואית, עדי אופי מכריעים, הכל נעלם. במקום זה ישנו קו אחר – מעניין, נכון, מפולפל, נכון, אבל לא הייתי בוחר בו בעצמי, אלא אם... אני נזכר במקרה הראשון שלי, כשעוד הייתי חדש במשרד. נקטתי בקו ההגנה הזה, והפסדתי. אמנם, הבוס הרגיע אותי שהפסדתי רק בגלל שבבוקר כתיבת פסק הדין השופט קם עם נזלת והיה עצבני, אבל מאז אותה פעם נרתעתי מקו ההגנה הזה. אני מרים טלפון לבוס. הוא נשמע נינוח ואכפתי מתמיד. אני שואל אותו אם כדאי להשתמש באותו מקרה ישן שלי כתקדים. הוא נשמע תמה מעט – מה אתה אומר לי כבר חודשים? הוא שואל. אני מדפדף יותר לעומק בתיק. כן, חצי מהמשפט הזה מבוסס על הניצחון שלי בתיק שהפסדתי. חלק אחד של המוח זועק, קודם תיתן את ההופעה שלך, אחר כך תחשוב על מה שקורה כאן. החלק השני זועק – מה זה חשוב, ממילא כל מה שתעשה ישתנה אחר כך. אני מתעלם ממנו. אני מכיר את פרטי התיק, וקו ההגנה הזה הוא משהו ששקלתי בשעתו. אני יכול להסתדר גם בלי לקרוא את ההערות שכתבתי – אך לא כתבתי! – לעומק, לפחות היום. אני נכנס לאולם ועושה הכל כמו שצריך. גאווה ממלאת אותי. השפיות היחידה שנותרה לי בעולם מטורף.
יש לי זמן עד שאצטרך ללכת אל מעבדת השינה. אני הולך לפארק, יושב על ספסל וחושב. או שהזיכרון שלי התעוות מתישהו, ומוסיף להתעוות בכל שינה, או שמשהו משונה מאוד קורה לעולם שמקיף אותי. אני הולך לשחק שחמט. שכני לשולחן מקדם אותי כאילו לא ראה אותי כבר שנים. מן הסתם, אני מהרהר במרירות, ומנצח. משחק שוב, ומנצח. משחק שוב, ומנצח. אני מרגיש כאילו אני כבר יודע כל מהלך אפשרי שיוכל אי פעם להתרחש במשחק, אבל במקום שאצטרך לחשוב על זה, המוח שלי אומר לי ישירות מה המהלך שאני צריך לנקוט בו.
מגיע אל מעבדת השינה. פוגש שוב את הרופא החייכן. קרו לך עוד דברים מוזרים? כן, אל תשאל. לא אשאל, היום נראה בדיוק מה קורה. אני מוכנס לחדר, מחברים אליי חיישנים. אני שוכב במיטה. אין מאוורר למעלה, אין בחורה ליד, אין אפילו כדור. אני מפחד שלא אצליח להירדם, ואני מפחד שאצליח להירדם, ובזמן שאני מנסה לפתור את הקונפליקט המעניין הזה אני נרדם.

אני חולם.

אני מקיץ.

עודני במעבדת השינה. אני קם, יוצא מהחדר. הרופא מחייך אלי. בסדר, סהרהורי אתה כנראה לא. בקושי זזת כל הלילה, עשר שעות שינה. אני מביט בו בייאוש. התקווה האחרונה שלי להסבר שפוי אבדה. מה אמור להרגיש אדם ההולך ברחוב, אם לפתע הוא מגלה שהקרקע נשמטה והיא אלפי מטרים מתחתיו? אני רק רוצה הסבר. מדוע פתאום זה נוחת עלי. אם העולם בו אני חי משתנה מדי יום ביומו, לפחות צריך להיות הסבר למה זה קורה רק לי.
ובכן, אומר לי הרופא, אני חייב לציין שמבחינה חיצונית אתה בריא כמו שור, ואם אינך סהרהורי... ראש מציץ אל תוך החדר, והרופא מבקש סליחה ויוצא לרגע. משחוזר, פניו קודרות. אני מרגיש פחד, לראשונה מאז שהתחילו בעיות השינה. חד, חותך את הקיבה. עכשיו זה רציני, זה ברור.
בשינה עצמה לא נמצאו בעיות, אומר הרופא, אבל הבדיקות שעשינו לך לפני כן העלו תוצאות מדאיגות מאוד. כן, זה גידול. כן, במוח. לא, אין אפשרות להסביר אותו. לא, הוא לא ממאר. הוא מסוג... ובכן, קשה לי להסביר לך, זה די מסובך, אבל בוא נגיד שזה פגם תורשתי. היה צפוי שזה יתפרץ מתישהו. זה לא תלוי בסביבה, רק באדם. באותה מידה היית יכול לגור באי בודד, וזה עדיין היה מתפרץ. מה הוא עושה? ובכן, הוא משתק לך פעולת חלקים מהמוח. לא, לא ברור לנו איזה, אבל כן ברור לנו שכל מי שסובל מזה מתנהג מוזר. לא, אני מבטיח לך שהוא לא יהרוג אותך, עישון הרבה יותר מסוכן, אבל אם הוא גורם לך נזק, אנחנו לא ממש יודעים איך לטפל בו. אני מאוד מצטער. הנה, אני אפנה אותך להמשך טיפול, יש רופאים מצוינים בימינו... אני כבר לא מקשיב.
אני יוצא ברגליים כושלות, ומתקשר אליה. אני לא ממש מופתע לגלות שהיא צועקת עלי בזעם ובדמעות. אני מנסה להתנצל, אבל המוח שלי לא ממוקד בזה, וכשרון הדיבור המרשים שלי נכשל לגמרי והופך לפטפטת דלה. אני חוזר הביתה, והמפתח לא מתאים. אני הולך לפארק, ושכני לשולחן לא מכיר אותי. אני מצלצל לעבודה, ואומרים לי שאני מפוטר ושאם אני חושב שאני עובד בתיאטרון, כדאי שאני אפנים שצילומים לטלוויזיה לא מתנהלים ככה. השמשה השקופה שדרכה הבטתי בעולם נמסה לנגד עיני, הופכת חזרה לחול, והוא זורם לי בין האצבעות. אני מסתובב ברחובות ומגלה שהשמות בשלטים השתנו. הכספומט בולע את הכרטיס שלי לאחר שאני מכניס שלוש סיסמאות שונות שאינן נכונות. משהו נראה לי תמוה באוויר, ואני פתאום מבין שהמכוניות נוסעות בצד שמאל של הכביש במקום בצד ימין. העיתונים בדוכנים מדווחים שראש הממשלה מתפטר עקב פרשת שחיתות, אבל אני זכרתי שאותו ראש ממשלה נרצח לפני שש שנים! אני שואל מישהי מה השעה והיא עונה לי שעכשיו אחת עשרה בבוקר ושבעים ושתיים דקות. אני מתחיל לרוץ, סתם כך, באמצע הרחוב. רעידת אדמה. הכל קורס סביבי, ואנשים נותרים אדישים. אדישים לשינויים שחייהם עברו, מבלי ששמו לב. זה לא הגיוני, אני צועק בלב, לא ייתכן שאני האדם האמיתי היחיד, שהכל חג סביבי, והעולם משתנה יחסית אלי. אבל גם לא הגיוני שהזיכרון שלי השתנה עד כדי כך. אני זוכר בצורה בהירה את הכל – כל חיי, כולל מה שקרה בימים האחרונים. מה שקרה בימים האחרונים סתר את עצמו בלי הרף. אתמול, אתמול המכוניות נסעו בצד ימין!
את המפלט שלי אני מוצא לבסוף באותו קולנוע זימה ישן וטוב. לפחות הוא עדיין זהה למה שהיה פעם, וגם הסרטים. יש דברים שלא משתנים. כך, באמצע היום, רועד ותשוש, צופה בשפל המין האנושי, אני נרדם.

אני חולם.

אני חולם.

אני חולם!

ופתאום, הכל ברור. לפתע כל סודות היקום גלויים לעיניי. כל פעולה, ברמת החלקיקים הבסיסית ביותר, יכולה להיות בעלת כמה תוצאות אפשריות. כל תוצאה כזו יוצרת יקום משל עצמה. זהו השחמט הכביר ביותר – כל יקום מוליד אינספור יקום בנים, והם מולידים אינספור בנים, וכך עד לאינסוף, אינסוף שהמין האנושי אינו יכול לקלוט – אך אני מודע לשמץ ממנו.
שכן אני כולם. לפתע, אני כולם. כל התגשמות שלי שחיה אי פעם ביקום מקביל כלשהו. אני עורך הדין המוכר לי כל כך, שנפרד מחברתו לא מזמן, ואני אותו עורך הדין שמעולם לא עזב אותה, וניצח במשפט הראשון שלו, ונאבק עם המאוורר עד אמצע הלילה עד שתיקן אותו ונרדם על הספה, ואני השחקן שמעולם לא הכיר אותה, והמשיך לבזבז את זמנו על משחקי שחמט וסרטי זימה, ואני עוד אלפי כיוונים אחרים שהייתי עשוי ללכת בהם, אם רק משהו קטן אחד היה מתרחש אחרת – ורבים כל כך מהכיוונים הללו זהים! אינספור יקומים זהים בכל, פרט לגרגר חול אחד שהיה מונח במקום אחר על החוף! אך אני נמצא בכולם, וחש בכולם, ואני נמצא גם באינספור יקומים אשר בהם מספיקה התפתחות מעט שונה של העולם, ואני נולד כאדם שונה, בזמן שונה. הנה אני שפחה שחורה בארצות הברית של המאה השמונה עשרה, והנה אני צייד לוייתנים נועז, מאה שנים לאחר מכן. הנה אני תוכנת בינה מלאכותית שיצאה משליטה, אי שם בעתיד, והנה אני קוף מסוג שמעולם לא ראיתי – השלב הבא בעץ האבולוציוני שלהם? איני מבין מה מקשר בין כל הדמויות הללו, פרט לכך שכולם אני. תודעתם היא תודעתי. הזמן מאבד את משמעותו – אני מלווה כל אחד מהם מרגע הלידה ועד לרגע המוות, אך איני חש כלל את התנועה. אני רואה את כולם, בכל נקודה ונקודה מדרכם, אך איני רואה אותם נעים כלל. ממש כאילו הייתי לוקח את סרט הזימה שהוקרן מולי, מפסיק את הקרנתו ומביט בכל תמונותיו בו זמנית.
וכעת אני יודע מה קרה. במספר זעום של התגשמויות שלי אותו הגידול התורשתי התפרץ – באותו הגיל אצל כולן - ושיתק חלקית את המוח, המוח שנועד להסתיר מפנינו את המציאות – הקיום הנצחי שלנו, אינספור ההתגשמויות שלנו – ולהציג רק מספר בודד של תמונות, על סרט אחד, בהקרנה בלתי פוסקת – המצאה שאותה אנחנו מכנים "חיים". המכונה השתבשה. עד עתה, בכל פעם בה שקענו אל ממלכת השינה הפסיק המוח את פעולתו, והיינו כולנו בעלי התודעה שיש לי. מה שחשבנו שהיו חלומות בלבד אכן היו מציאות – רק לא המציאות שלנו. המוח שלנו ניסה למנוע מאיתנו לזכור בעת היקיצה את כל שהתודעה שלנו ידעה, להמשיך את הסרט, אך מאחר שאינו מכונה מושלמת אנו נותרים עם שברי זיכרונות מהתגשמויות אחרות. הם תמיד קלושים ןאף פעם לא ניתנים לבלבול עם המציאות שלנו. כל זאת, בזמן שהמציאות שלנו מהווה רק חלק זעום מחלומותינו. הגידול שלי ניפץ את השקר הזה. המוח החל להשתבש. כל התגשמות שסבלה מהגידול התעוררה כשיש בה בלבול בין החלום למציאות - זיכרונות של התגשמות אחרת, הפכו בשבילה למציאות, ואילו המציאות שלה נשכחה, כמו חלום חולף.
בתחילה המוח ידע להבדיל היטב בין חלום ומציאות, ורק זיכרונות של יקומים השונים בגרגר חול אחד על החוף יכלו לתפוס את מקום המציאות, אך אצל התגשמויות שלי שמוחן משובש יותר, הקשרים הלכו והתרפו. המוח זכר את דמותי, אך החל לפספס במקומות אחרים – לא לוודא שאני עדיין פרוד, לא לוודא שאני עדיין עורך דין. לבסוף, אצל אחת ההתגשמויות שהלכה למעבדת שינה המוח היה כה משובש, עד שהוא נתלה רק בזיכרון של שינה במעבדת השינה, אף ששאר הזיכרון היה שונה בצורה גסה מהמציאות של אותה התגשמות.
אולם אם מסתכלים על הזיכרון שלי כעל מה שמרכיב אותי, מה שקרה, למעשה, הוא שבשנתי הלכתי בין גלגולים שונים של עצמי בעולמות אחרים, תוך שאני זוכר היטב מה קרה בדרך. העולם לא השתנה. ההתגשמויות שלי לא השתנו – הן פשוט קמו עם זיכרונות שלא היו שלהן. חלומות שהפכו למציאות.
אני יודע כל זאת מאחר שאני יודע הכל. אני יודע כל דבר שאי פעם קרה למי מההתגשמויות שלי. זה נורא, מכיוון לא ניתן לשנות דבר. לא ניתן לעשות דבר. אני צופה בספר תמונות גדול, אך איני יכול לשנות ולו פסיק אחד בו.
זה הוא מוות. מוות שאחריו אתה יכול רק להתרפק על חייך שהיו, ולדעת שלעולם לא ישובו.

אני מקיץ.

אין דבר נורא יותר מלהיות מת בעודך בחיים, אך כזה אני כעת. אין זה חשוב היכן התעוררתי, או אף באיזה מההתגשמויות הרבות שלי – די בכך שאציין שמוחה של אותה התגשמות בגד בה, והיא התעוררה עם זיכרונותי. זכר החלום, וכל מה שהוביל אליו, צרוב בה. בניגוד לקיום שבעת החלום, איני יודע כל דבר שיקרה לכל אחת מההתגשמויות שלי – המוח מוסיף לשמש כמסך, אף אם חלקית – אך התחושה וההבנה שפקדו אותי בחלום מוסיפות ללוות אותי. איני חי – אני פשוט צופה בסרט. איני יכול למות – הסרט פשוט יגיע אל קיצו. טעמתי את החיים האמיתיים, ואני יודע שאין דבר נורא מהם. אכלתי מעץ הדעת, רק כדי לגלות כמה נורא הוא עץ החיים.
כעת כל שנותר הוא לקוות כי קיים כוח עליון, משהו שהוא יותר מסך כל התודעות הקיימות, שיוכל להציל אותנו מהקיום האיום הזה. אם לא, כל שנוכל לעשות הוא להמשיך לשקר לעצמנו באשר לבחירה החופשית, לחרוק שיניים, לחיות את אשליית חיינו, ולייחל לשינה חסרת חלומות.









שתי הערות:
ראשית, אני לא בטוח במאה אחוזים אם מקום הסיפור הזה בפורום סיפורי מד"ב, אך לאחר שסיימתי אותו, וכשראיתי את הכיוון שהסיפור קיבל בסיום, הגעתי למסקנה שיש קשר. אם טעיתי, אני מתנצל מראש.
שנית, יותר מאשמח לקבל תחושות וציונים לגבי הסיפור, אשמח לדעת מה לא ברור. הסיום נראה לי מאוד לא ברור, למרות שבראש עבדתי עליו הרבה ווידאתי שלא נשארו חורים. כל כותב סיפורים מכיר את התחושה שבה מה שעובר בסוף לנייר הוא חלק זעום ועלוב ממה שחשבת עליו, ותמיד צריך להיזהר לא להעמיס יותר מדי. אני, למעשה, חושב שההסבר שבסוף מפורט יתר על המידה. לכן אשמח לקבל התייחסויות לנקודה הזו - האם כתבתי יותר מדי, ואם לא, מה נותר לא ברור? רק כך אוכל לתקן.

תודה מראש.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ההולכים בשנתם גדי אלכסנדרוביץ' 02:49 30/05/2003
  ביקורת עידית 06:47 31/05/2003
  את צודקת, אבל גדי אלכסנדרוביץ' 07:30 31/05/2003
  RE: ביקורת דאנגלר 23:59 01/06/2003
  במה הועלת? יעל 11:58 02/06/2003
  נחמד, אבל: NY 04:22 02/06/2003
  כמה שאלות המשך, אם אפשר גדי אלכסנדרוביץ' 23:13 05/06/2003
  בבקשה: NY 04:53 06/06/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.